בנימה אישית

מדור חדש!

שורות שנכתבו מליבו של בחור ישיבה מתבגר, בן להורים בזיווג שני.

כשאבא או אמא מודיעים שהם עומדים להינשא בשנית, הלב של הילדים נפתח בבת אחת לכיוונים רבים. יש מי שמתרגש, ויש מי שמרגיש געגוע עמוק להורה שהלך. יש מי שמתקשה לראות אדם אחר במקום המוכר, ויש גם כעס שקשה לשים עליו מילים. אלה רגשות אנושיים לגמרי, ואין בושה בהם. ובכל זאת, כאן נבחנת מצוות כיבוד הורים בעומקה. כיבוד הורים אינו רק לעמוד מפניהם ולספק את צרכיהם הפיזיים. הוא כולל גם לשמוח בשמחתם ולהיות שותפים לטוב שלהם, כי עבורם זה צורך חיוני וחשוב. הורה שאחרי שנים של בדידות או אבל זכה לפתוח פרק חדש ולמצוא מי שיעמוד לצדו, זקוק שילדיו יעמדו לצדו ולא מולו. החיוך בחופה, המילה הטובה והברכה שיוצאת מן הלב הם כיבוד הורים הלכה למעשה, ולעיתים הם המתנה היקרה ביותר שאפשר לתת.

על הפסוק שנאמר בתורה ו י צְ ח ק ב א מ ב וא בְא ר לח י רֹאִי (כ"ד, ס"ב) רש"י מפרש בשם המדרש: שהלך להביא את הגר לאברהם אביו שישאנה. רואים שגם העניין הזה הוא חלק ממצוות כיבוד אב, שיצחק דאג לאברהם שלא יישאר אלמן אלא יחזור לשאת את הגר. (ויש אומרים שעשה כן משום כל המתפלל על חברו וע"כ זכה לשאת את רבקה) מובן מאליו שאין לגרום למתיחות ביניהם, לא בדברים, לא ברמיזות ולא בהתרחקות מכוונת. שלום הבית של ההורה יקר מכול. אין צורך להכחיש את הרגשות הקשים. אפשר לשאת אותם בשקט, לשוחח עליהם עם אדם קרוב ולבקש עזרה כשצריך. אבל ברגע ההכרעה, הבחירה היא לשמוח. שמחה שנבחרה מתוך כוונה, גם כשהיא עולה במאמץ, היא אחת הדרכים היפות והחשובות לומר להורים: אנחנו כאן, ואנחנו איתכם.