דברי תורה

ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה (יב, ב). וברש"י הבטיחו על הבנים ועל הממון ועל השם, ואעשך לגוי גדול, ואברכך בממון, ואגדלה שמך. ויש להבין הסיום 'והיה ברכה'. וברש"י פירש שהברכות נתונות בידך ע"ש.

ויש לומר עוד, דאיתא בגמרא (בבא מציעא קז.) אסור לו לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה [שלא יפסידנה בעין הרע]. ואמר רב יהודה לא תזבין ארעא דסמיכא למתא [לא תקנה שדה הסמוכה לעיר, שעין בני אדם שולטת בה תמיד], רק במהדר ליה שורא וריתקא [חומה ורתוקת גדר של נצרים], ורב סליק לבי קברי, עבד מאי דעביד [יודע היה ללחוש על הקברות ולהבין על כל קבר וקבר באיזו מיתה מת, אם מת בזמנו אם בעין רעה], אמר, תשעין ותשעה בעין רעה ואחד בדרך ארץ ע"כ. הרי לנו גודל כח של עין הרע שמזקת הנכסים והורגת נפשות.

אמנם הכתוב אומר, שכאשר ישמרו ישראל את התורה, אז והסיר ה' ממך כל חלי וגו' (דברים ז, טו). ובגמרא (שם) אמר רב זו עין רעה [דבר שכל החלאים תלויין בו, וזו העין, עין רעה] ע"ש. ומעתה אברהם שיתברך מה' בכל הברכות, בבני חיי ומזוני, ויתגדל שמו בעולם, אם כן יש לחוש שישלוט בו עין רעה שיפגום הברכה, על כן סיים ה' ברכותיו, 'והיה ברכה', על דרך שאמרו (פסחים כג.) יהיו, בהוייתן יהו, כמו כן ברכה זו שאני נותן לך יתקיימו לעד ולא ישלוט בו שום פגם והיזק, אלא תהא ברכה לעולמי עד.

עוד יש לומר, על פי מה שפירש בנועם מגדים (סוף פ' תשא) הכתוב (משלי י, כב) ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, כי אמרו חז"ל (קה"ר א, יג) יש לו מנה רוצה מאתים, ומרבה נכסים מרבה דאגה (אבות ב, ז) דריבוי הנכסים גורמים שמתאוה ודואג על יותר, ואם כן בכל ברכה באה עמה עצב ודאגה, שתאותו מתרבה להשיג יותר, אבל כאשר זוהי מברכת ה', לא יוסיף עצב עמה, אלא זוכה להיות עשיר השמח בחלקו (אבות ד, א), שיש לו סיפוק מהברכה ואינו מתאוה ודואג שיהיה לו יותר ע"ש. [וכן הוא בחתם סופר פ' ראה סא.]. וזהו שאמר ה' לאברהם, שלא יחוש שאחר שיתברך בהון, אוהב כסף לא ישבע כסף (קהלת ה, ט), ובכל מנה שיתרבה הונו יתרבה תאותו למאתים, אלא 'והיה ברכה', שתהא בזה רק ברכה ולא יוסיף עצב עמה.

*

ואמר ה' לאברהם, ואעשך לגוי גדול, ואגדלה שמך, וברש"י הריני מוסיף אות על שמך, שעד עכשיו שמך אברם מכאן ואילך אברהם, ואברהם עולה רמ"ח כנגד איבריו של אדם (ב"ר לט, יא). והכוונה דהנה להלן נאמר, ויוצא אותו החוצה, ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים, אם תוכל לספור אותם, ויאמר לו כה יהיה זרעך (טו, ה). וברש"י אמר לו צא מאצטגנינות שלך, שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן, אברם אין לו בן אבל אברהם יש לו בן, וכן שרי לא תלד אבל שרה תלד, אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל ע"כ. ולכן כאשר אמר לו ואעשך לגוי גדול, אשר לכאורה זהו כנגד הטבע, אמר לו ואגדלה שמך, אברם אין לו בן אברהם יש לו בן. וכמאמרם (ראש השנה טז:): שינוי השם מקרע גזר דינו של אדם, דכתיב (יז, טו) שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה, וכתיב וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן ע"כ. והיינו כי אברהם בטבעו לא מוליד, שהמזל שלו הוא כוכב צדק שעומד במערב [שהוא מקום מצונן ואין ראוי להוליד] (שבת קנו:). וכמו כן שרה עקרה אין לה ולד (יא, ל), דאפילו מקום יציאת הולד לא היה לה, וכדאמרינן (יבמות סד.) אברהם ושרה טומטמין היו וכו' (דעת זקנים מבעלי תוספות שם), ומכל מקום בשינוי שם של אברם לאברהם, ושרי לשרה, נפקדו בבנים, ועל ידי ואגדלה שמך, ואעשך לגוי גדול.

*

ונראה בביאור הדברים, דאיתא בגמרא (בבא מציעא מב.) אין הברכה [שמתברך ורבה מאליו] מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר (דברים כח, ח) יצו ה' אתך את הברכה באסמיך [דריש ליה לשון דבר הסמוי מן העין] ע"כ. ויש להבין טעם הדבר, הלא אין מעצור לה' להושיע גם בדבר המדוד.

ועוד הלא מצינו בגמרא (תענית כה.) דרבי חנינא בן דוסא הוה ליה ההיא שיבבתא דקא בניא ביתא, ולא מטו כשורי [אין הקורות מגיעות מכותל לכותל]. אתיא לקמיה, אמרה ליה, בניתי ביתי ולא קמטו כשוראי, אמר לה מה שמך, אמרה ליה איכו, אמר נימטו כשוריך [יאריכו הקורות]. תנא, הגיעו עד שיצאו אמה לכאן ואמה לכאן ע"כ. הרי דהגם שהיה הכשורא מדוד נכנס בה ברכה ונתארכה.

ואמרו (שם) עוד, דחד בי שמשי [ערב שבת] חזייה לברתיה דהוות עציבא, אמר לה, בתי, למאי עציבת, אמרה ליה כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן, והדלקתי ממנו אור לשבת [שמתי החומץ בנר, ויכבה הנר]. אמר לה, בתי, מאי איכפת לך, מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק. תנא, היה דולק והולך כל היום כולו, עד שהביאו ממנו אור להבדלה [הדליק ממנו נר אחר ליהנות בו] ע"כ. וזהו עוד חידוש יותר גדול, שיכנס ברכה בחומץ, ממה שיתרבה דבר מדוד שישנו בעולם. עוד יש לדקדק שם, לאיזה צורך הקדים לומר מי שאמר לשמן וידלוק, די לו לומר, הקב"ה יאמר לחומץ וידלוק.

ונבאר גם כן מה דאיתא בגמרא (ראש השנה יח.) רבי מאיר אומר שנים שעלו למטה וחוליין שוה, וכן שנים שעלו לגרדום לידון [בית וועד שדנים בו נפשות להריגה], ודינן שוה [שניהם נתפסו על דבר אחד], זה ירד [מן המטה] וזה לא ירד, זה ניצל [מן הוועד] וזה לא ניצל. מפני מה זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל. זה התפלל ונענה וזה התפלל ולא נענה. מפני מה זה נענה וזה לא נענה. זה התפלל תפלה שלימה [נתכוון] נענה, וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה ע"כ. ויש להבין איך יתכן מציאות שאדם נחלה בחולי של סכנת מיתה, ועומד להתפלל על חיותו, ולא יכוין בתפלתו, ואין תפלתו תפלה שלימה, הלא הוא מאמין בה' שעומד להתפלל, ואיך אפשר שלא יתכוין בתפלתו.

*

[ובדרך אגב חוץ לדרכינו, נבאר מה שנוגע עוד לסוגיא זו, דהנה איתא בגמרא (בבא בתרא קטז.) כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר (משלי טז, יד) חמת מלך [צער שבאה לו חימה מאת המקום] מלאכי מות [חולה שנוטה למות], ואיש חכם יכפרנה [יקנחנה] ע"כ. הנה לא אמרו זאת שם על החולה עצמו, דמבואר ברש"י (כא, יז) וישמע אלקים את קול הנער וגו', מכאן שיפה תפלת החולה מתפלת אחרים עליו, והיא קודמת להתקבל (ב"ר נג, יד) ע"כ. וביפה תואר (שם) כי הוא מתפלל מתוך צרתו וקרוב ה' לנשברי לב ע"כ. אך מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם.

ונראה דעל זה אמרו (גיטין סב.) רבנן איקרו מלכים, דכתיב (משלי ח, טו) בי מלכים ימלוכו ע"כ. ולכאורה במה הוא מלך, לא הון ולא בית ולא כבוד. אלא חז"ל אמרו (מועד קטן טז:) לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב כג, ג), אמר אלקי ישראל, לי דבר צור ישראל, אני מושל באדם, מי מושל בי, צדיק, שאני גוזר גזירה ומבטלה ע"כ. ואם כן החכם הוא כמלך המושל על צור ישראל, שהקב"ה נכנע תחת רצונו, ולכן מי שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם, שבידו לבטל גזירת ה'].

אמנם יש בזה עוד, דהנה בגמרא (ראש השנה שם) בהא דשנים שעלו למטה וכו', דזה התפלל ונענה וזה התפלל ולא נענה, דרבי מאיר סבירא ליה דזהו מפני שלא התפלל תפלה שלימה, אמנם רבי אלעזר אומר, כאן קודם גזר דין, כאן לאחר גזר דין ע"כ. והיינו דלרבי מאיר תפלת אדם יחיד יכול לקרוע גזר דין שנגזר כבר, ואם לא נענה, זהו משום שלא התפלל כראוי, ולדעת רבי אלעזר אין תפלת יחיד יכולה לקרוע גזר דינו שנגזר, ולא מהני תפלה אלא קודם שנגזר גזר דינו, ולכן לא נענה דהיה כבר אחר גזר דין. ובספר בן יהוידע (ח"ב קכו.) כתב דזהו הטעם למנהג ישראל שנודרין בעת צרה נדרים לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס, כי לרבי מאיר מועיל תפלה ליחיד גם אחר גזר דין, ונודרים לזכותו שהוא יהיה מליץ טוב לפי הוראתו ע"כ.

ובטורי אבן (ראש השנה שם) הקשה, הא אמרינן בגמרא (ברכות י.) שישעיהו הנביא בא לחזקיהו מלך יהודה, ויאמר אליו כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו' (ישעיה לח, א). מאי כי מת אתה ולא תחיה, מת אתה בעולם הזה, ולא תחיה לעולם הבא. אמר ליה מאי כולי האי, אמר ליה משום דלא עסקת בפריה ורביה. אמר ליה משום דחזאי לי ברוח הקודש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו, אמר ליה בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא ליעביד. אמר ליה השתא הב לי ברתך, אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלו, אמר ליה כבר נגזרה עליך גזירה. אמר ליה, בן אמוץ כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. איתמר נמי, רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים שנאמר (איוב יג, טו) הן יקטלני לו איחל וכו'. מיד ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה', מאי קיר, אמר רבי שמעון בן לקיש מקירות לבו, שנאמר (ירמיה ד, יט) מעי מעי אוחילה קירות לבי וכו', והוסיפו על חייו חמש עשרה שנה ע"ש. הרי לנו כי גם יחיד לאחר גזר דין בכוחו לבטל הגזירה בתפלה.

וכתב דאפשר לומר דמלך שאני, דדמי ושקול כציבור, כמו שאמר שלמה (מלכים א ח, נט) לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל, אלמא שקול מלך כציבור ע"כ. וכן כתב גם בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן קמח) שמלך יש לו דין ציבור ע"ש.

ומעתה מובן שפיר מה שרבנן איקרו מלכים, כי בתורתם הם מחזיקים את העולם, ומי שרבים צריכין לו דינו כרבים (מגן אברהם סימן קיט סק"ד), וכוחו גדול לבטל גם מה שנגזר דינו כבר. ולכן מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם שיבקש עליו רחמים, כי יתכן שכבר נגזר דינו של החולה, ולא מועיל לו תפלה, אבל החכם דינו כמלך ששקול כציבור, על כן גם כאשר עלה כבר חמת המלך, איש חכם יכפרנה].

*

וכעת נחזור לעניננו, בהקדם מה שכתוב באוהב ישראל (פ' נח) בשם הרה"ק רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב זצ"ל, על מה שכתב רש"י (שם ז, ו) נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול עד שדחקוהו המים עכ"ל. והלא פלא גדול לחשוד את נח הצדיק שהיה מקטני אמנה בהשי"ת ח"ו. ונראה דהנה תיבת אמונה יש לו שני פירושים. א' כפשוטו, האמנת הדבר שבודאי יהיה כך. עוד יש לומר אמונה מלשון ויהי אומן את הדסה (אסתר ב, ז), והוא לשון המשכה וגידול, כי באמונה יש כח זה שעל ידי האמונה יומשך הדבר הזה ממקורו ויבוא, והיינו על ידי שהוא מאמין בהשי"ת ובוטח בו באמונה שלימה על שום איזה דבר, אז נמשך הדבר ההוא ובא בשלימות. והנה נח הצדיק בודאי האמין בשלימות בכל אשר דיבר אליו השי"ת בכל לבבו ובכל נפשו בתמימות כדרכו הטוב מאז ומקדם, אך בדבר זה היה ירא להאמין באמונה שלימה בכל לבבו, כי אולי יהיה הוא הגורם להבאת המבול, היינו על ידי שלימות אמונתו יומשך בודאי מזה הבאת המבול, ולא היה יודע איך ליתן עצות בנפשו מה לעשות וכו' ע"כ.

הרי לנו כי המשכת הישועה על ידי תפלה, זה נמשך ממקורו למעלה על ידי האמונה שמאמין בכל לבו, וכפי עוצם האמונה ממשיך הישועה ביותר שאת. ונבאר הדברים, הנה כאשר האדם הוא בריא, ומתפלל לה' שישמרנו ה' מן חולי, בדרך כלל תפלה זו היא באמונה שלימה שזה בידו של הקב"ה להמציא לו, כי לא רואה בעיניו דבר שהוא כנגד זה. אבל כאשר נלקה בחולי כבד, ומתפלל על רפואתו, אז אמונתו כבר חלושה יותר, מאמין ואינו מאמין, אם תפלה זו יכולה לשנות מצבו. ומכל שכן כאשר הרופא אומר לו שאין לו סיכוי לרפואה, וימיו ספורים, בודאי שעומד ומתפלל, אבל אמונתו בישועת ה' היא רק עשר או עשרים אחוזים, ועל כן באמת אין כח באמונה זו להמשיך לו ישועה שלימה.

אמנם מי שמאיר אצלו האמונה, אשר הכל הוא מידו של הקב"ה, ואין מעצור לה' להושיע אם רב ואם מעט, אז אין שום חילוק לפניו בין אדם בריא לאדם מסוכן, כי כאשר הוא עומד להתפלל, תפלתו שלימה, שברור בעיניו כי תפלה זו יכולה להוציא אותו ממצבו, גם כאשר אינו רואה בעיניו שום סיכוי לישועתו, והוא מתפלל מקירות לבו, ובאמונתו העצומה הוא יכול להמשיך ישועה גם כאשר חרב חדה מונחת על צוארו.

ולכן שנים שעלו למטה וחוליין שוה, וכן שנים שעלו לגרדום לידון ודינן שוה, זה התפלל ונענה וזה התפלל ולא נענה, מפני שזה התפלל תפלה שלימה נענה, וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה. כי העומד להתפלל והוא עצמו אינו מאמין בישועתו רק איזה אחוזים, אין זה תפלה שלימה, ואין בידו להמשיך באמונתו ישועה, כי אמונתו חלושה, ולכן לא נענה. לא כן מי שאמונתו מאירה כל כך לפניו, אשר כמו חולה קל יכול לעמוד, גם הוא יכול לפעול בתפלתו שיעמוד, תפלתו שלימה, ונענה.

וחזקיהו המלך גם כאשר נגזרה גזירה, ונביא ה' אומר לו בשם ה', צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה, לא נתפעל כלום, ואמר לו בן אמוץ 'כלה נבואתך וצא', אני עומד להתפלל כאילו אין כאן נבואה ואין כאן גזירה, ואפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, ויסב פניו אל הקיר, להתפלל אל ה' מקירות לבו, ופעל בתפלתו שהוסיפו לו חמש עשרה שנה.

וכמו כן רבי חנינא בן דוסא אמר, מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק, דרכי בני אדם כאשר ניגש להדליק שמן הוא רגוע שבודאי ידלוק הנר, לא כן כאשר מדליק חומץ. אבל אצל רבי חנינא בן דוסא הייתה אמונתו מאירה כל כך, שאין לנגד עיניו שום חילוק בין טבע לחוץ לדרך הטבע, ולפניו שוה המדליק חומץ כמדליק שמן, זהו מיד ה' וזהו מיד ה', ועל כן המשיך באמת ישועה מן השמים שגם החומץ היה דולק.

ולכן אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, כי אחר שמדד ושקל, ורואה בעיניו כמה יש לפניו, כאשר הוא מתפלל, יהי רצון שתשלח ברכה במעשה ידינו, שיתוסף כאן יותר ממה שעומד לפניו, אמונתו חלושה שיהא כן שישתנה דבר במציאות, ועל כן באמת הוי תפלתו שוא, ורק בסמוי מן העין, שאינו רואה היפוך הדברים בעיניו, אז יתכן שתהא תפלתו שלימה, ומצויה בה ברכה. ורק רבי חנינא בן דוסא אשר לפניו אין שום חילוק בין שמן לחומץ, וראיית עיניו שיש לפניו חומץ, לא משנה כלום עצם אמונתו שגם חומץ יוכל לדלוק, אצלו גם בדבר מדוד יתכן להיות ברכה, ונתארכו קורות הבית, גם כאשר היה דבר מדוד.

*

והנה בגמרא (נדרים לב:) אמרו, בתחלה המליכו [השליטו] הקב"ה על מאתים וארבעים ושלושה אברים [שהם ברשותו ליזהר מעבירה, אבל עיניו ואזניו של אדם אינם ברשותו, שהרי על כרחו יראה בעיניו ובאזניו ישמע], ולבסוף [כשנימול] המליכו על מאתים וארבעים ושמונה אברים [אפילו על אלו, שלא יסתכל ולא ישמע כי אם דבר מצוה], ואלו הן, שתי עינים, ושתי אזנים, וראש הגויה ע"כ.

ובזה נבוא אל המכוון, כי אברהם ושרה לפי ראות העין אין במציאות שיולידו, ושניהם עקורים היו בטבע, והברכה מצויה רק בדבר הסמוי מן העין, כי קשה להתעצם עצמו באמונה נגד המציאות שרואה בעיניו. אמנם כאשר הגיע למדרגה שנשתנה שמו לאבר"ה"ם, שכל גופו נכנע ונתבטל נגד ה', ואינו רואה עוד שום דבר כפי מה שהוא בגשמיותו, אלא מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק, וכנגד עיניו אין עוד שום חילוק בין זה לזה, ואם יהא רצון ה' אז גם עקורים יפקדו לטובה, באמונה זו יוכלו להמשיך ברכת הבנים. ולכן 'אברם' אינו מוליד, כל זמן שעיניו לא נכנעו ברשותו, ורואה המציאות בעיניו שהם עקורים, אי אפשר להם להוליד. אבל 'אברהם' מוליד, כאשר מה שרואה בעיניו אינו מעלה ומוריד, שהוא מולך על כל אבריו, גם מה שאינם ברשותו של אדם, אז מוליד. וגם שרי נשתנתה שמה לשרה, שהיא גם כן נעשית שרה על כל אבריה, על כן שרה מולדת.