דברי תורה - סעודה שלישית פרשת לך לך תשע"ח

מאת כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א
שנאמרו בסעודה שלישית פרשת לך לך תשע"ח לפ"ק
יוצא לאור ע"י מכון מעדני מלך וויען - גליון ה"אלף"

א) לך לך מארצך וגו', ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך וגו' (יב-א). ברש"י לך לך, להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול, וכאן אי אתה זוכה לבנים. ואגדלה שמך, הריני מוסיף אות על שמך, שעד עכשיו שמך אברם, מכאן ואילך אברהם (ב"ר לט-יא). ומבואר יותר ברש"י (טו-ה) ראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן, אברם אין לו בן אבל אברהם יש לו בן ע"ש. ובגמרא (ראש השנה טז:) דרשו מזה דשינוי השם מקרע גזר דינו של אדם. ויש אומרים אף שינוי מקום שנאמר לך לך וגו' והדר ואעשך לגוי גדול. ואידך ההוא זכותא דארץ ישראל הוא דאהניא ליה.

ב) ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם, ויאמר לו כה יהיה זרעך (טו-ה). וברש"י הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים, וזהו לשון הבטה, מלמעלה למטה (ב"ר מד-יב) ע"כ. ויש להבין לאיזה צורך הוצרך להוציאו מחללו של עולם, והלא גם בתוך חללו של עולם אי אפשר לספור הכוכבים.

ג) וירא ה' אל אברם, ויאמר אליו אני א-ל שד-י התהלך לפני והיה תמים וגו', ויפול אברם על פניו וידבר אתו וגו' (יז-א) ע"כ. ברש"י ויפול על פניו, ממורא השכינה, שעד שלא מל, לא היה בו כח לעמוד ורוח הקודש נצבת עליו. וזהו שנאמר בבלעם (במדבר כד-ד) נופל וגלוי עינים (פרקי דרבי אליעזר כט) ע"כ. וכתוב בשפתי חכמים והא דכתב לעיל (יב-ז) וירא ה' אל אברם, ולא כתיב שנפל על פניו, יש לומר דלעיל נמי היה נופל, ומכאן אתה למד. והא דלא נכתב הנפילה עד השתא, ללמד על ההפרש מקודם שנימול לאחר שנימול, שהרי אחר שנימול כתיב (להלן יח-כב) ואברהם עודנו עומד לפני ה' ע"כ.

וראיתי במשך חכמה (יז-ג) דהנה בגמרא (יבמות עא.) בעי רב חמא בר עוקבא קטן ערל מהו לסוכו בשמן של תרומה, ערלות שלא בזמנה מעכבא או לא מעכבא ע"ש. ופסקינן דלא מעכבא (רמב"ם ה' תרומות יא-ז). והיינו דכל זמן שעדיין לא חל על התינוק חיוב מילה אינה נחשבת ערלות, ומותר לסוכו בתרומה. ואם כן אברהם אבינו קודם שנצטוה בקיום מצות מילה, הרי היא ערלות שלא בזמנה, ולא מאוסה הערלה, ולא היה נופל על פניו בגילוי שכינה, שאין עליו שם ערל. אבל כעת שאמר לו ה' התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני ובינך, ונצטוה למול, אז נשתנה להיות ערל, ולכן ויפול אברם על פניו, דכיון דנתחדשה דין מילה, נתהוה עלה שם ערלה, ולא היה יכול לעמוד לפניו ית"ש ע"ש.

ובזה יתבאר שפיר מה שהקשו המפרשים, הלא אברהם קיים כל התורה כולה קודם שניתנה שנאמר (בראשית כו-ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו' (יומא כח:), ולמה לא קיים מצות מילה גם כן. אך הנה מצות מילה היא, ונמלתם את בשר ערלתכם, וכיון דקודם הציווי אין עלה שם ערלה, אם כן גם אם ימול אותה, אין עלה שם מילה, ואי אפשר לקיים מצות מילה רק אחר שנתחדשה הציווי של המצוה, ולכן אין במציאות לקיים מצות מילה קודם שנצטוה עלה.

[שוב הראוני שכן כתוב בהגרי"ז על התורה פ' לך]. [ויש בזה טעם נוסף למאמרם (נדרים לא:) קונם שאיני נהנה למולים מותר בערלי עכו"ם, והיינו דכיון שערלות שלהם הוא שלא בזמנה, שאין להם ציווי למול, גם אם הסיר הערלה, אינו נימול, דאין עלה שם ערלה].

ועל דרך זה יש להוסיף עוד, דהנה הראשונים פליגי במי שמתו אחיו מחמת מילה, ואינו מחוייב למול, אי מותר באכילת תרומה, דאיתא במשנה (יבמות ע.) הערל לא יאכל בתרומה, ופירש רש"י כהן שמתו אחיו מחמת מילה, וביארו בתוספות דלא דמי לערלה שלא בזמנה דמיבעיא לן אי הויא ערלה, דהתם כיוצא בו לא הוי בר מילה בשום מקום, אבל אחר שמונה אף על גב דאי אפשר לו למול מפני הסכנה, הוי ערל, כיון שהגיע הזמן. אמנם בתוספות ישנים שם הביא מרבינו תם דאין בו דין ערלה, כיון שמעולם לא נתחייב למול מחמת הסכנה ע"ש. ומעתה לדעת הרבינו תם, מי שמסוכן למול אין עליו דין ערל, וממילא לא שייך לקיים מצות מילה במה שמלין אותו.

והנה בגמרא (גיטין נז:) אמרו, כי עליך הורגנו כל היום (תהלים מד-כג) זו מילה שניתנה בשמיני, ופירש רש"י דזמנין דמיית ע"ש. וכתוב בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן רמה ד"ה והנה) דהגם דעינינו רואות שאפילו אחד מאלף ישראלים אינו מת מחמת מילה, צריכין לומר דמצוה מגינא ומצלא (סוטה כא.), אבל על פי הטבע היו המיעוט מתים ח"ו ע"ש. ואם כן קודם הציווי, דליכא בזה דמצוה מגינא ומצלא, וכדאמרינן (שם) דבטובה יש זכות שתולה לה, ופריך זכות דמאי, אי לימא זכות דתורה, הא אינה מצווה ועושה ע"ש. ואם כן כל מילה דהוי ספק סכנה היה דינו אז כמו מתו אחיו מחמת מילה, שלא חל עליו דין ערלה. ואם כן גם אם ימול אברהם עצמו אין זה מילת ערלת בשר, אלא הסרת עור גרידא, ולכן לא היה יכול למול עצמו עד שנצטוה.

ונראה עוד, דהנה ידוע מאמרם (ברכות סא.) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, לקבלוהי בשמחה. ולעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעבדין מן שמיא לטב ע"ש. כי מאתו לא תצא הרעות, ורק הקב"ה רואה העתידות לבוא, אשר דבר זה הוא טובה רבה להאדם. וכמאמרם (נדה לא.) מאי דכתיב (ישעיה יב-א) אודך ה' כי אנפת בי [מפני שכעסת עלי אני מודה לך שלטובתי היה] ישוב אפך ותנחמני, במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם שיצאו לסחורה, ישב לו קוץ לאחד מהן [ולא יכול לצאת] התחיל מחרף ומגדף, לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים התחיל מודה ומשבח, לכך נאמר ישוב אפך ותנחמני. והיינו דאמר רבי אלעזר מאי דכתיב (תהלים עב-יח) עושה נפלאות לבדו [הוא לבדו יודע שהוא נס] אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו ע"כ.

ובתורת משה (פ' תשא רג.) פירש, וראית את אחורי ופני לא יראו (שמות לג-כג), כי כמה פעמים אנו מתמיהים למה עשה ה' ככה, אבל לאחר זמן אנו רואים ומבינים למפרע, שכל הסיבות היו לתכלית טובה שיתהוה לאחר זמן. וזהו וראית את אחורי, לאחר שנעשה תכלית הדבר תראה ותבין למפרע מה שהיה ומה שנעשה, אבל ופני לא יראו, קודם עשיית הדבר לא יראו ולא יבינו תכליתו ע"ש.

וכל אחד ואחד יכול לבחון זאת בעצמו מאות פעמים, שהיו דברים שנצטער עליהם לפי שעה, ואחר זמן ראה הטובה שהיתה גנוזה ביה. ולדוגמא בשידוכין, שהיה רוצה מאד בשידוך שהיה נראה בעיניו שמתאים מאד לבנו, ומצטער שלא הגיע לידי גמר. ואחר שנים שומע כי היא נעשית חולה, או מתה בשנות נעורים, או אין לה בנים וכו', ואז מכיר הטובה שעשה ה' עמו. וכן הוא בפרנסה, שאבד מקום עבודתו מסיבות שונות ומצטער, ושוב בא לידו מסחר שמתעשר בו, ואלמלי שנתפטר אז מעבודתו, היה נשאר שכיר יום כל ימיו, וכדומה וכדומה. ועל זה נאמר (תהלים ב-ד) יושב בשמים ישחק, כי כאשר רואים למעלה שהאדם מצטער על איזה מאורע, שחושב שאירע לו רעה, שוחקין עליו, שמצטער על חסד גדול שהזמינו לו מן השמים לטובתו.

וגם הדברים שלא רואה הטובה בעיניו בחייו, מכל מקום יבוא יום לעתיד שיתברר כי הכל היה חסד. ועל דרך שפירש בצל"ח (פסחים נ.) לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה על שמועות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל שמועות רעות אומר ברוך דיין האמת, אבל לעולם הבא כולו הטוב והמטיב ע"כ. ובפשטות הכוונה כי לעולם הבא לא יהיה רק טוב, ואם כן אכתי דומה לעולם הזה, שכאשר יש רק טוב אומר ברוך הטוב והמטיב. אך הכוונה כי אז יתברר לו שכל השמועות רעות בעולם הזה היה בהם טובה, ולעולם הבא כולו הטוב והמטיב, אז יודה לה' חסדו על הדברים שלא הבין בחייו, כי גם היו רק טובות.

ובספר דברי תורה (מהדור"ק אות קיח) הביא עובדא מהרה"ק בעל נועם אלימלך זי"ע, שאחר הסתלקותו יצאו גזירות אשר בזכותו בחיים לבלתי יצאו, ונסעו גדולי תלמידיו על הציון ושפכו שיח. ובא בלילה לתלמידו הרה"ק רמ"מ מרימנוב זי"ע ואמר לו, שמעתי את תפלתכם, אבל מה אוכל אני לעשות כעת בעולם העליון אשר יראו לי כי הכל לטובה לישראל. אמנם אתם בעולם הזה, וכפי הבנתכם אינו לטובה, על כן תוכלו להרבות בתפלה לבטלם ע"ש.

ובאלופי יהודה (פ' תבא) כתב בזה דבר נעים בשם אחיו ז"ל, במה שכתב רש"י (בראשית יח-טז) כל השקפה שבמקרא לרעה, חוץ מהשקיפה ממעון קדשך (דברים כו-טו) וכו' (שמו"ר מא-א) ע"כ. דהכוונה היא, כל השקפה לרעה, כאן למטה כשמביטים בעין חודרת על הענינים נדמה שהיא לרעה, חוץ מהשקיפה ממעון קדשך מן השמים, אם משם ישקיפו על הדברים, יתברר שאינו לרעה והכל לטובה ע"כ.

ומעתה נחזי אנן באברהם אבינו שמנע ה' ממנו פרי בטן רבות בשנים, ובהיותו כבר בן שבעים וחמש שנה הבטיחו ואעשך לגוי גדול, ועם כל זאת האריך ה' אותו בגעגועיו עד היותו בן מאה שנה, ורק אז נפקד לטובה. ואברהם הצטער על זה באמרו, מה תתן לי ואנכי הולך ערירי. אבל באמת היה גנוז בזה טובה עצומה לאברהם אבינו מה שלא נפקד בבנים רק בזקנותו. וכמו שיתבאר.

הנה ה' אמר לאברהם, ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, תקבר בשיבה טובה (טו-טו). וברש"י בשרו שלא יצא עשו לתרבות רעה בימיו, ולפיכך מת אברהם חמשה שנים קודם זמנו, שיצחק חי ק"פ שנה וזה קע"ה שנה ע"ש. ומעתה אם היה יצחק נולד שנים רבות קודם, היה גם עשו נולד מקדם, והיו צריכין לקצר שנותיו של אברהם גם כן בהרבה שנים, אם כן היה זה טובה מופלגת שנולד יצחק רק בזקנותו.

עוד גם זאת, דאיתא בגמרא (נדרים לב:) כתיב (דברי הימים א א-כז) אברם, וכתיב הוא אברהם, בתחלה המליכו הקב"ה לאברהם על מאתים וארבעים ושלשה אברים, ולבסוף המליכו על מאתים וארבעים ושמונה אברים אלו, הן שתי עינים ושתי אזנים [שבתחלה המליכו הקב"ה על אבריו שהם ברשותו ליזהר מעבירה, אבל עיניו ואזניו של אדם אינם ברשותו, שהרי על כרחו יראה בעיניו ובאזניו ישמע, ולבסוף כשנמול המליכו הקב"ה אפילו על אלו, שלא יסתכל ולא ישמע כי אם דבר מצוה] וראש הגוויה [שנמול] ע"כ. הרי לנו כי אברהם בכל שלימותו, אשר מצאת את לבבו נאמן לפניך, היה עדיין חסר השלימות בקדושת המילה ובעיניו ובאזניו, ולא נקרא תמים עדיין, ורק כעת בציווי המילה נאמר לו התהלך לפני והיה תמים.

והנה קדושת הבנים תלויה בקדושת האבות, שהרי ברא כרעיה דאבוה, וכדי שיוכל להוריד נשמה גבוהה וקדושה שיאמרו עליו אלקי יצחק, היה אברהם צריך להיות ברום השלימות, אשר לא זכה לזה עד ימי זקנותו, שאז נצטוה על המילה, ועיניו ואזניו ברשותו. ואם היה ה' נותן לו בן בימי נעורים לא היה יצחק יכול להגיע לידי מדריגה כזו שזכה כעת. ולכן אמר לו ה' לך לך, להנאתך ולטובתך, כאן אי אתה 'זוכה' לבנים אלא בארץ כנען, בנים פשוטים תוכל להיות לך כעת גם כאן, אבל בנים שיהיו לך לזכות, לזה צריכין זכותא דארץ ישראל מתחלה, אשר שם תתעלה ברום המעלה, וכמו שאמרו (ערכין לב:) כי משה לא היה יכול להעביר יצרא דעבודה זרה, שלא היה לו זכותיה דארץ ישראל. ורק שם אתה זוכה לבנים.

ושוב אמר לו, אברם אינו מוליד אברהם מוליד, בנים שיהיו לך לזכות 'אברם' אינו מוליד, כל זמן שאין אתה מולך רק על רמ"ג אברים שבר, וחסר לך שלימות של חמשה אברים, ועדיין חסר לך קדושת המילה, אי אפשר להוליד צדיק כיצחק. אלא 'אברהם' מוליד, כאשר תגיע לרום השלימות, שתשתנה שמך לאברהם, שתהיה מולך על כל הרמ"ח אברים שלך, אז תהיה זוכה לבנים.

והנה אברהם היה מצטער כל ימיו אשר מנע ה' ממנו פרי בטן, וגם אחר שהבטיחו ה' בבנים הוא מאריך סבלו, ועדיין לא ניתן לו, והיה הדבר רע בעיניו. ולכן ויוצא אותו החוצה, הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים, ואמר לו, כל השקפה רעה כאשר מביטין עליו מחוץ לחללו של עולם, מלמעלה למטה, אז רואין כי מאתו לא תצא הרעות. והעומד רחוק מעולם הזה, הרי בעולם הבא כולו הטוב והמטיב, והבט נא השמימה, ומשם תבין כי גם זה שאני מאריך הזמן ליתן לך הבנים לעת זקנתך, זהו טובה רבה עבורך.

אך אברהם מתחלה עדיין לא השכיל להבין הטובה שיש בזה, כי ידע שהוא מולך על כל אבריו שברשותו, ומצאת את לבבו נאמן לפניך, וראוי הוא להוריד בן צדיק כמותו. אמנם כאשר אמר לו ה', אני א-ל שד-י התהלך לפני 'והיה תמים', ואתנה בריתי ביני ובינך, והודיעו שעדיין אין אתה תמים, חסר לך קדושת המילה, וייתכן להתעלות עוד יותר, שגם האברים שאינם ברשותך תוכל למשול עליהם, אז הכיר לדעת הטובה גנוזה שיש בזה שלא נתן לו ה' בן בהיותו חסר השלימות, ומה שהתרעם ונצטער היה לחנם, כי על טובת ה' נצטער. ומרוב בושה ויפול על פניו, על דרך שנאמר בעזרא (ט-ו) אלקי בושתי ונכלמתי להרים אלקי פני אליך, שלא היה יכול להרים פניו מחמת הבושה, שה' ממתין ליתן לו בנים עד שיגיע לתכלית השלימות, כדי שיהא 'זוכה' לבנים, והוא מצטער ומתרעם על מה שמנע ממנו פרי הבטן.

ונתקיים באברהם וראית את אחורי, שכאשר הביט לאחריו הכיר הטובה שהתנהג עמו ה', ופני לא יראו, בשעה שהיה הצער לפניו לא הכיר הטובה. וכעת כאשר השכיל הטובה שהיה זה, אמר ויפול על 'פניו', על הזמן שהצטער כאשר היה זאת לפניו, שלא הרגיש בטובת ה' בזה.

וכאשר הבטיח לו ה' בן, אמר לו, אבל שרה אשתך יולדת לך בן, וקראת את שמו יצחק (יז-יט), שהוא לשון שמחה, וגם לשון צחוק, כי חוץ מהשמחה של לידת בן, היה אברהם צוחק מעצמו, על מה שנצטער כאשר ה' התנהג עמו בחסד רב, שלא נתן לו בן בימי נערותו. ועל דרך יושב בשמים ישחק, על הטובות הרבות שנשפעו להאדם, והוא מצטער בו, ויהיה לו לזכרון תמיד לקבל הכל בשמחה. – וגם שרה אמרה, צחוק עשה לי אלקים (כא-ה), מה שחשבתי עד עתה שהיא אלקים, מצד מדת הדין, נעשה גם בעיני לצחוק, כי הכל היה רק לטובתי, ולכן כל השומע זאת, מעתה ועד עולם, יצחק לי.