דרוש לפרשת לך לך

שליחות לדבר עבירה כשאין איסור על המשלח

במדרש (הובא במדרש יהונתן בפרשתן) , אמרי נא אחותי את (בראשית יב, יג), מכאן ששוחטין לחולה בשבת, ותמוה.

איך הביא אברהם אבינו את שרה לידי חשש מכשול עוון

א) והנראה, דהנה לכאורה יש להתבונן איך אמר אברהם אבינו על שרה אשתו אחותי היא, והביאה לידי חשש מכשול עוון מחמת החשש שמא יהרגוהו, כפי שכבר עמד בזה הרמב"ן בפרשתן, עיי"ש. ואף ששרה אמנו לא היתה מצווה על כך, כמבואר בגמ' (כתובות ג, ב) דאשה קרקע עולם היא ואינה חייבת למסור נפשה, מכל מקום הרי אמרו בגמ' (כתובות שם) דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא ואתיין לידי סכנה, והקשו שם בגמרא, ולידרוש להו דאונס שרי, עיי"ש, וכתב בשיטה מקובצת (ד"ה ורש"י ז"ל) להקשות, מאי פריך ולדרוש להו דאונס שרי, הא צנועות שפיר ידעי דאונס שרי אלא משום צניעותא יתירתא דאית בהו מסרי נפשייהו, עיי"ש, הרי דצנועות מוסרות נפשן אע"פ שאין חיוב בדבר, ואם כן איך אמר עליה אברהם אחותי היא, והביאה לידי מכשול אף שהיא אנוסה בדבר.

ובחתם סופר (בפרשתן בד"ה הנה נא ידעתי) כתב וז"ל, הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, פירש רש"י, על ידי מעשה הכיר בה ומעולם לא הכיר בה מרוב צניעות שהיתה בה. ויש לדקדק, מכל מקום לאיזה צורך החניף לה לאמר הנה נא ידעתי מה שלא ידעתי מעולם, לרמוז שהיא כשירה בנשים, והיה די באומרו אשה יפת מראה את, על כן יש לדאוג מן המצריים.

ויש לומר, בשום לב דהנה אומרו אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך, טעם זה הוא לכאורה מיותר, דהלא הסיבה מוזכרת בקרא הקודם והרגו אותי ואותך יחיו, על כן אמרי נא אחותי את. ויש לומר, דהרמב"ן כתב כי שרה לא אמרה כלום ולא שמעה לקול אברהם, הנה יתכן כי אברהם חשש לזה כי לא תרצה, והוא הורה שזה היתר גמור שתאמר כן. והנה יש לומר, דהוה ס"ל לאברהם יש שליח לדבר עבירה, לכן אמר אמרי נא אחותי את למען ייטב לי, פי', שתאמר כן בשליחותי למען ייטב לי, ועי"ז אין עלייך שום אחריות. אבל היא כיוונה להלכה דאין שליח לדבר עבירה, לכן לא שמעה לקולו ולא אמרה דבר. והנה בפרק ב' דקדושין (מג, א) מבואר דאפי' למ"ד יש שליח לדבר עבירה, מכל מקום האומר לחברו צא בעול את הערוה, השליח חייב, שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב. אך אמרו חז"ל (נזיר כג, ב) גבי יעל שנבעלה לסיסרא והא קמתהני מעבירה ומשני טובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים, והכי נמי שרה אמנו צדקת גמורה היתה, ולא הוה זה נהנה כלל. והיינו דקאמר לה הנה נא ידעתי רק עכשיו ע"י מעשה כי יפת מראה את, ומזה אני רואה ויודע שאת צדקת גמורה ולא תיהני מאיסורא, על כן שפיר תאמרי בשליחותי אחותי את למען ייטב לי וק"ל, עכ"ד החתם סופר.

אברהם אמר על שרה שהיא אחותו, כדי שיבינו המצריים שמה שהיא מוסרת נפשה אינו מפני שהיא אשת איש, אלא כדי שלא תיבעל לנכרי.

ונראה ליישב באופן אחר מדוע הוצרך אברהם לומר לה הנה נא ידעתי שהיא צנועה, דהנה הקשו המפרשים (עי' באלשיך הקדוש בפרשתן) לאיזה צורך אמר לה אברהם שתאמר שהיא אחותו, הרי אם הם חשודים על שפיכות דמים, בוודאי שהם חשודים על אשת איש, ואם כן מה להם להרגו, הרי כשם שלא איכפת להם מאיסור שפיכות דמים מסתמא לא יהא איכפת להם מאיסור אשת איש.

ויש ליישב, שלא עלה על דעת אברהם אבינו שהמצריים יהיו נזהרים באיסור אשת איש יותר מאיסור שפיכות דמים, אלא היה חושש שבהיות ששרה תמסור נפשה כדי שלא להיבעל לנכרי כדרך הצנועות, יהיו המצריים סבורים שמה שהיא מוסרת את נפשה על כך, אינו לפי שאינה רוצה להיבעל לנכרי, אלא לפי שהיא אשת איש דחמיר איסוריה, ולכן בשביל שתתרצה יהרגו את אברהם, כדי שלא תהיה עוד אשת איש ותתרצה להיבעל. ולזה אמר לה אברהם אמרי נא אחותי את, דהיינו שמיד בבואה אליהם תאמר שהיא אחותו, ואז גם כשלאחר מכן תמסור נפשה ולא תתרצה, יבינו המצריים שמה שאינה מתרצה אינו מחמת איסור אשת איש, אלא מחמת שהיא צנועה וחסודה ובכל אופן לא תתרצה להיבעל לנכרי, ולכן לא יהרגו את אברהם.

על כן הקדים אברהם אבינו לומר, הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, שצנועה היא ויש בדעתה למסור נפשה אף במקום אונס, וכיון שכן יש לחוש שמא יהיו המצריים סבורים שהיא מוסרת את נפשה בשביל שהיא אשת איש, ולזה והיה כי יראו אותך המצרים ויאמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו, כדי שתתרצי להם, ולכן אמרי נא אחותי את, כדי שעכ"פ אף אם את תמסרי את נפשך כדי שלא להיבעל לנכרי לא יהרגו אותי. ולפי”ז היתה דעתם של אברהם ושרה שניהם מסכמת למסור נפשם שלא תיבעל לנכרי בשום אופן. ובזה מצינו להצדיק את הצדיק דמעיקרא, שעל סמך כך ירד אברהם אבינו למצרים והכניס את שרה לחשש מכשול זה, כי היה סבור שבהיות שלא תתרצה להם בשום אופן, שוב אין לחוש שמא יהרגוה, כי מה ירוויחו בכך שיהרגוה, ולכן לא חשש מלרדת מצרימה, והבן.

איך לא חשש אברהם אבינו באמירת 'אחותי היא' לאיסור שקר

ב) והנה החתם סופר לפי דרכו שבאמירת אחותי היא היה חשש איסור גילוי עריות, כתב שאברהם אבינו היה סבור שיש שליח לדבר עבירה ולכן אין האחריות מוטלת על שרה, ושרה כיוונה להלכה דאין שליח לדבר עבירה ולכן לא נתרצתה לומר שהיא אחותו ושתקה. אבל לפי דרכנו שבכל אופן היתה דעתה של שרה למסור את נפשה, אם כן לכאורה לא נעשית שליח לדבר עבירה כלל. אמנם עדיין יש לומר, שאף שאיסור גילוי עריות אין כאן, מכל מקום יש כאן חשש איסור שקר (עי' באריכות מה שכתבנו בזה בדרוש ד') , ועדיין נצטרך לומר, שאברהם אבינו היה סבור שיש שליח לדבר עבירה, ולכן אמר לשרה שתאמר שהיא אחותו, כיון שאין אחריות הדבר שקר עליה, ושרה כיוונה להלכה דאין שליח לדבר עבירה ולכן שתקה ולא אמרה כלום.

ברם לאמתו של דבר, הרי לאברהם אבינו לא היה איסור כלל באמירת השקר, שהרי עשה כן להציל את נפשו שלא יהרגוהו, נמצא שאין האיסור אלא לשרה שלא היתה בסכנת מיתה [וכיון שאברהם יכול להציל את עצמו על ידי שהוא עצמו יאמר שהיא אחותו והיא תשתוק, אין לה להציל את אברהם באיסור שקר, וכאשר יתבאר עוד להלן (אות ג') באריכות]. ובכה"ג שהדבר מותר למשלח ואינו מותר לשליח, אפשר שיש שליח לדבר עבירה, והמעשה מתייחס אל המשלח. כמו שהוכיח בקצוה"ח (סי' ק"ה סק"א) , שלא אמרו אין שליח לדבר עבירה אלא בכהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה (ב"מ י, ב) , שיש איסור למשלח, עיי"ש. ולפי”ז יש מקום לפלפל ולומר, שבהיות שעל המשלח אין איסור והמעשה מתייחס אל המשלח, שוב אין איסור גם על השליח (עי' טור או"ח סי' תקכ"ז סעיף כ' ובב"ח שם) . נמצא דשפיר לא היה חשש לשרה להוציא דבר שקר מפיה לומר שהיא אחותו.

חילול שבת במקום פיקוח נפש כשהחולה יכול לחלל בעצמו

ג) והנה בכתב סופר (בפרשתן ד"ה אמרי נא) כתב בביאור המדרש הנ"ל, אמרי נא אחותי את מכאן ששוחטין לחולה בשבת, דלכאורה היה אפשר לומר שמה שאמרה תורה וחי בהם ודרשו חז"ל ולא שימות בהם, היינו שהוא בעצמו מותר לחלל שבת כדי להציל נפשו, אבל מנא לן שמותר גם לאחר לשחוט עבור החולה כדי להצילו ולהחיותו, אלא דיש להוכיח זה מדאמר אברהם לשרה אמרי נא אחותי את שלא יאמרו אשתו היא והרגו אותי ואותך יחיו, ולכאורה הרי אם יהרגו את אברהם תינצל שרה מאיסור אשת איש, ועכשיו שתאמר אחותי היא ולא יהרגו את אברהם תהיה שרה באיסור אשת איש כדי להציל את אברהם, שמע מינה שמותרת לעשות איסור כדי להצילו ממוות, והכי נמי מותר לכל ישראל לחלל שבת כדי להציל את חיי החולה, והן דברי המדרש מכאן ששוחטין לחולה בשבת, עכ"ד.

והלום ראיתי לכ"ק אדמו"ח זי"ע (שפע חיים לירח האיתנים ח"ב בדרוש לליל שב"ק פרשת האזינו) שהביא את דברי הגה"ק רבי שלמה קלוגער (בספר החיים סי' שכ"ח) , דלפי מה דנפקא לן (יומא פה, ב) שפיקוח נפש דוחה שבת מוחי בהם ולא שימות בהם, היינו שהמצוה על החולה בעצמו שישמור את נפשו, אלא שבכהאי גוונא שאינו יכול לבדו להציל את נפשו, החיוב גם על אחרים להצילו, אבל אם היא מלאכה קלה מאד שאפשר להחולה לעשותה בעצמו בלי טירחא כלל מחוייב החולה לעשות בעצמו, עכ"ד. והעיר עליו כ"ק אדמו"ח שם, שהוא חידוש גדול ולא הוזכר בפוסקים כלל, ומסתימת לשון השו"ע והפוסקים מחללין שבת עבור חולה וכו', משמע שלכתחילה יכולים אחרים לחלל שבת בשבילו, עיי"ש מה שהאריך בזה.

אמנם לפי מה שהבאנו (באות ב') מדברי האחרונים, דבכה"ג שאין איסור על המשלח אלא על השליח, יש שליח לדבר עבירה, והעבירה מתייחסת אל המשלח שאין עליו איסור, נראה לומר, דאפי' לפי דברי הגרש"ק שכל שהחולה בעצמו יכול לעשות את המלאכה אין אחרים מחללין שבת עבורו, היינו דווקא אם האחרים באים לחלל שבת עבורו מעצמם, אבל אם החולה יאמר לאדם אחר שיעשה המלאכה בשבילו, גם הגרש"ק מודה שמותר לשליח לעשות את המלאכה עבור החולה אע"פ שהחולה יכול לעשותה בעצמו, שהרי הוא עושה את המלאכה בשליחות החולה שאין עליו איסור, ובכה"ג יש שליח לדבר עבירה והעבירה מתייחסת אל החולה שאין עליו איסור בעשיית מלאכה זו.

ובזה יבוארו דברי המדרש, אמרי נא אחותי את, אף שיש בכך איסור שקר, והטעם, שבהיות שלאברהם אבינו לא היה איסור בדבר, היתה שרה מותרת לעשות כן בשליחותו, דכל שאין איסור על המשלח, יש שליח לדבר עבירה, והמעשה מתייחס אל המשלח ולא אל השליח. הרי לפנינו דבכה"ג שאין איסור על המשלח יש שליח לדבר עבירה. והשתא שפיר מכאן ששוחטין לחולה בשבת, שאפי' אם החולה יכול לשחוט בעצמו, מכל מקום מותרים אחרים לשחוט בשליחותו, שכל שאין איסור על המשלח, יש שליח לדבר עבירה והמעשה מתייחס אל המשלח, והבן.