ההזדמנות שהוחמצה
לא פעם ביקש הרה"ק רבי וואלף קיצעס זיע"א )יומא דהילולא י"ג מרחשון( מרבו הבעש"ט הקדוש זיע"א רשות לעלות לארץ הקודש, ובכל פעם הניאו רבו מכוונתו, באומרו: "זקוק אני לך כאן" "עוד לא" "אין הדבר רצוי בשלב זה" ועוד כהנה וכהנה דחיות. עד שיום אחד זה הגיע, הפעם כך נראה, נתרצה הבעש"ט לבקשתו, ואף העניק לתלמידו החשוב את ברכת הדרך. כשעמדו להיפרד נתעטף הבעש"ט בדבקות שנמשכה מספר דקות, כל אותה עת החזיק את כף יד תלמידו בין שתי כפות ידיו הקדושות ועיניו עצומות, "וולף יקירי" פנה אל תלמידו לאחר ששב ופקחן ונימת התרגשות הרעידה את קולו, "יודע אתה כי אין מקריות בעולם וכי הכול הוא בהשגחה פרטית ומכוונת מלמעלה, לפיכך עלינו לכלכל את מעשינו, דיבורינו ומחשבותינו בתבונה ובאחריות, זכור! אם יפגוש אותך אדם בדרך וישאלך שאלה כלשהי, עליך לחשוב טוב טוב בטרם תשיב לו עליה". ובדברים האלו נפרד התלמיד מרבו.
שבועיים תמימים הפליגה האנייה בין גלי הים, מעת לעת עצרה לחניות קצרות בנמלים שונים לצורכי תדלוק והצטיידות, באותו הבוקר עגנה האנייה בנמל קטן וזנוח ליד אי בודד ודל תושבים, הנוסעים ירדו אל האי כדי לפוש קמעה מטלטולי הדרך וכדי להתרשם מיופי הצמחייה שכיסתה את אדמתו, רבי וואלף נטל עמו את שקית הטלית והתפילין ממנה לא נפרד לרגע, וירד גם אל האי, הנוף המדהים שנשקף לנגד עיניו עורר בלבו רגשות עזים של התפעמות מיפי הבריאה ופלאיה.
בו במקום חזר בו מכוונתו המקורית להתפלל שחרית על סיפון האנייה לאחר שישוב אליה, הוא איתר חלקת אלוקים מבודדת וסבוכת צמחייה במיוחד, שם התעטף בטליתו והתעטר בתפיליו, ושקע בתפילת שחר נלהבת, לא היה דבר בעולם שהיה בכוחו לנתק את רבי וואלף מכוונותיו בעת שעמד בתפילת שמונה עשרה, גם לא הכרזותיהם הקולניות של הקברניט והמלחים על סיום זמן החנייה, והמשך מסע ההפלגה. כשפסע רבי וואלף את שלוש הפסיעות לאחוריו, כבר נאבק חרטום האנייה בגלי ים גבוהים במרחק ניכר מן האי.
רק כעבור כמה דקות קלט מוחו של רבי וואלף את השקט המופלא שהשתרר באי ואת משמעותו, הוא חיזק את לבו באמונה ובביטחון בה', והתעודד לנוכח העובדה שלפחות הטלית והתפילין היו עמו, כשסיים את תפילתו החל לשוטט באי בניסיון לגלות סימני חיים אנושיים, הוא ידע כי מקומות מבודדים מן הסוג הזה משמשים במרבית המקרים חיק חם לשודדי דרכים ורוצחים, המחשבה לגלות במקום הנידח הזה פנים יהודיות, כלל לא עלתה על דעתו, לאחר שוטטות שנמשכה כמעט עד רדת הלילה ולא פגש אף לא נפש חיה אחת, גילה לפתע ממרחק עמוד עשן דקיק המיתמר ועולה מאי שם, הוא הלך בעקבות האות עד שהגיע לבית קטן ונאה שניצב על אחת מצלעותיו התלולות של האי.
לאחר שנקש על הדלת בלא מעט חשש, יצא לקראתו אדם בעל חזות יהודית מובהקת, עם הדרת פנים מאירה כספירים, האיש היה בא בימים והוא קיבלו במאור פנים, מפי מארחו למד רבי וואלף כי האי נתון בבעלות טורקית, והמקום משמש בעיקר כתחנת מעבר לאניות, ותושביו מעטים הם, האיש שנראה כיודע ספר וירא שמים, שירת את אורחו בכבוד ובמסירות כאילו היו חברים ותיקים, המכירים איש את רעהו מימים ימימה, לעומת זאת בכל הנוגע לתולדות חייו ולנסיבות שהביאוהו אל האי המבודד הזה, שמר המארח על שתיקה עיקשת, כל שאלותיו של רבי וואלף בנושא נתקלו בחיוך מסתורי ובהמהום חסר פשר.
"אל דאגה אחת לכמה ימים עוברת כאן אנייה בדרכה לארץ הקודש, ובוודאי תוכל להמשיך בדרכך בקרוב מאוד" הרגיע המארח המסתורי את תלמיד הבעל שם טוב הקדוש, "ובינתיים" הוסיף ואמר "הלא שבת קודש מתקרבת, הבה נתכונן יחדיו לקבל את פניה כראוי". השבת שנכנסה למחרת היום בערב עברה על רבי וואלף בטוב ובנעימים, הוא נהנה מאוד בחברת מארחו אשר נתגלה לפניו לא רק כתלמיד חכם, אלא גם כאיש נבון ונעים שיחה, את מרבית השבת בילו בתפילה ובלימוד תורה בצוותא.
ביום ראשון הגיעה אנייה לנמל הקטן של האי, בירור קצר העלה כי היא אכן ממשיכה בדרכה לכיוון חופי ארץ ישראל, המארח ליווה את רבי וואלף אל האנייה, דקות אחדות קודם שעלה אל סיפונה פנה אליו האיש בשאלה: "אתה הרי עברת ברוסיה ובפולין בדרכך לארץ הקודש, במהלך כל השבת סקרן הייתי לשמוע מפיך כיצד חיים היהודים שם בגלות ולא הספקתי, שמא תספר לי כעת מעט על רגל אחת "כיצד חיים הם, איך הם מסתדרים?" נתפס רבי וואלף להרהור קל, ומיד השיב בבטחה "מה זאת אומרת כיצד חיים? 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו', הם חיים טוב, ברוך ה' יום יום", מארחו הסתפק בתשובתו ונפרד ממנו לשלום. האנייה הרימה עוגן והחלה להתרחק מן האי, רבי וואלף הוסיף להביט בדמותו ההולכת ונמוגה של מארחו הדור הצורה ורק אז, רק אז כשכבר לא היה בידו להשיב את הנעשה, הכתה בו כברק המחשבה: שמא לשאלה הזאת ששאלני האיש כבדרך אגב נתכוון רבי הבעל שם טוב, בעת שהזהירני לחשוב טוב בטרם אענה? "אי, אי, אי" יסר את עצמו והכה בכף ידו על מצחו.
על פי שלא היה בידו להוכיח את הדבר, ואף שלא יכול להעלות בדעתו רעה כלשהי שהסב בתשובתו זו, מצפונו לא הניח לו יותר, ובחנייתה הבאה של האנייה ירד רבי וואלף ממנה ולא שב אליה עוד, הוא המתין מספר ימים לאונייה שמסלולה בכיוון הנגדי, בכאב רב החליט לכבוש את תשוקתו העזה לחונן את עפר ארץ הקודש, "עלי לחזור אל רבי כדי לקבל ממנו דרך תשובה ותיקון העיוות שעיוותי" אמר בלבו,
כעבור מספר שבועות התייצב רבי וואלף בראש מורכן ובעיניים מושפלות לפני רבו הקדוש, הבעש"ט ביקשו לחזור ולפרט באוזניו במדויק את כל אשר קרהו מאז נפרד ממנו, כשהגיע לתיאור שיחתו האחרונה עם האלמוני מהאי הבודד, התרכז הבעל שם טוב בכל מלה ומלה שאמר. "די מספיק" עצרו הבעל שם טוב משטף דבריו ואנחת צער בקעה מקרבו, "הזדמנות גדולה נפלה בחלקך ואתה החמצת אותה", הוסיף בכאב ושתי דמעות גלשו מתוך עיניו הקדושות. חלחלה עברה בגופו של התלמיד למשמע הדברים, "הנה שבתי הנה רבי כדי לשמוע במה וכיצד אוכל לתקן את שקלקלתי" זעק רבי וולף בחום לבו, אך הבעל שם טוב הניע את ידו בביטול כאומר: הדבר כבר לא יעזור "אינך זקוק לכל תיקון, שהרי אתה כבר שילמת על כך בעצם העובדה שנאלצת לשוב הנה ולוותר על עלייתך לארץ ישראל". הבעל שם טוב קרא היטב את מחשבותיו הנוגות של תלמידו, והוא השתדל לרכך את דבריו הבאים:
"אסביר לך את אשר אירע" אמר בקול שקט, "אברהם אבינו עליו השלום בא בטרוניה עם הקדוש ברוך הוא על התמשכות הגלות הקשה לעם ישראל, על כך השיב לו הקדוש ברוך הוא, כי מצבו של עם ישראל בגלות אינו גרוע כל כך כפי שהוא מתאר, לבירור העניין הוחלט להפגיש את אברהם אבינו עם יהודי ישר שמעולם לא הוציא דבר שקר מפיו, ולשאול את פיו של אותו יהודי בעניין", הבעל שם טוב הישיר את מבטו אל תלמידו, "ואתה וואלף זכית לעשות את השבת בצלו של אברהם אבינו בכבודו ובעצמו, כששאל אותך לשלומם של היהודים, היה עליך להשיב ולומר כי הם חשים זרים ומנוכרים בגלות וכי הכול מצפים בכליון עיניים להיגאל בגאולה שלמה", אנחה נוספת נתמלטה מפיו של הבעל שם טוב, "אוי אילו נזהרת בקיום הוראתי ומחשב היית היטב את הדברים שהוצאת מפיך, אפשר שהכול עתה נראה היה אחרת".
