הבלכ לכב החדש של נבא־נבב
הרה"ח חיים ניסלביץ' - שליח בשכונת ארמון הנציב ירושלים, ארה"ק
הציווי "לך לך מארצך" הפותח את פרשתנו, הוא התחלת עבודתו של אברהם אבינו כהכנה למתן תורה. חסידות הופכת את הציווי להוראה מעשית אלינו, כהכנה למתן תורה הפרטי, שקורה בכל יום: כאשר נקיים את ה"לך לך" ונצא מעצמנו - מהשכל, המידות וההרגלים שלנו, נוכל לגשת לקבל את התורה.
אך בדבר מלכות השבועי, עולה הרבי שליט"א מלך המשיח מדרגה. לא רק הכנה למתן תורה הפרטי, אלא הכנה לשלימות האמיתית של מתן תורה, בגאולה - כשנקבל את ה"תורה חדשה מאיתי תצא".
וכאן נשאלת שאלה יסודית: איך ה"לך לך" הפרטי בעבודה שלנו, יכול להכין אותנו לתורה החדשה בגאולה?! מוכרחים לומר, שה"לך לך" בתשנ"ב הוא אכן "לך לך" חדש ונעלה יותר מה"לך לך" שעליו דובר בכל השנים שלפני זה.
ההבדל בין 'ביטול' ל'יחוד'
כדי להבין זאת, כדאי להקדים ולהבין את ההבדל בין שתי העבודות של "ביטול" ו"יחוד".
דוגמא טובה לכך ניתן לראות בשיחה נפלאה, מלאה בחידושים - מש"פ נצבים־וילך תשמ"ט - שבה מבאר הרבי את ענינו של ראש השנה שחל בשבת, שבו "במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה".
בחסידות מוסבר שביום כזה אין צורך לתקוע בשופר, מפני ששבת עצמה ממשיכה את ענין התענוג במקום השופר; אך הרבי מקשה על כך: איך שבת ממשיכה מעצמה את הענין בלי שום עבודה של בני ישראל להכתיר את המלך, "תמליכוני עליכם"?!
והרבי מסביר, שביום כזה ישנה עבודה כדי להכתיר את המלך, אולם לא באופן של תקיעה בשופר, אלא באופן של תכלית הביטול. יהודי מרגיש כל כך את הביטול למלך - הקב"ה - כך שהוא לא מסוגל בכלל להחזיק שופר ביד!
ההסבר המחודש והנפלא הזה, מציב מיד שאלה אחרת: אם כך, מדוע במקדש כן תקעו בשופר? האם בבית המקדש לא היה ביטול כזה?!
כאן עולה הרבי בדרגה לביאור נוסף: בבית המקדש הגילוי היה גבוה יותר מאשר תכלית הביטול. שם לא נרגשה מציאות אחרת, ולכן אפילו לא היה צורך להתבטל - מלכתחילה, הורגש שמציאותו של יהודי היא דבר אחד עם הקב"ה. כשהוא תוקע בשופר, לא הוא התוקע - זה נעשה באופן ממילא, מצד החיבור שלו לקב"ה.
זהו החידוש של 'יחוד' - עבודה שבה יהודי לא צריך לבטל את מציאותו, כי מלכתחילה נרגש שמציאותו מאוחדת עם אלוקות.
גדגר מ כות עו ה הרגן מדרבה. א רק הכנה מתי תורה הפרטן, א א הכנה ש ןמות האמןתןת ש מתי תורה, גבאו ה - כשנקג את ה"תורה חדשה מאןתן תצא"
מוחין בעצם - יחוד עם אלוקות
במשך כל הדורות נדרשה בעיקר העבודה של ביטול. בכל מאמרי "לך לך" של רבותינו נשיאנו (החל מד"ה לך לך תש"ב, ומשם רבות בתורתו של משיח), מבואר ש"לך לך" היינו - לבטל את עצמך ומציאותך כדי להתחבר לאלוקות.
אבל בשיחה של תשנ"ב, הרבי דורש משהו אחר לגמרי: "לך לך" באופן של יחוד. לא רק לבטל את עצמך כדי להתחבר עם אלוקות, אלא להרגיש איך מלכתחילה מציאותך היא דבר אחד עם הקב"ה.
זו העבודה של "מוחין בעצם": ב"מוחין השייכים למידות", כשאני לומד חסידות כדי לתקן את המידות - מורגש שהמידות שלי אינן כמו שצריך, שיש לי מציאות נפרדת מאלוקות. עלי לעבוד ולשנות אותן, באופן של "ביטול", כדי שיתאימו לכוונה האלוקית. אבל כשאני לומד באופן של "מוחין בעצם" - אין לי מציאות נפרדת לשנות ולבטל. אני מחפש רק להתאחד עם אלוקות, באופן של "יחוד."
ובלשונו הקדושה בשיחה: "תהיה העבודה דג' המוחין גם (ובעיקר) עבודה בפני עצמה - להתאחד עם אלקות על ידי היחוד המלא (יחוד נפלא) של שכלו עם התורה . . שעל ידי זה . . נתגלה שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד".
זו עבודה שהיא ממש מעין ימות המשיח. כפי שהרבי מבאר בקונטרס "הלכות של תורה שבע"פ" (שיצא לאור שבועות ספורים לפני אמירת השיחה), שלעתיד לבוא יהיו "מצוות בטלות" - מכיוון שיהודי ירגיש שהוא כל כך מאוחד עם אלוקות, שלא צריכים לצוות אותו על כך. הוא עושה את רצון ה' באופן ממילא!
אבל בשיחות הדבר מלכות הרבי דורש מאיתנו לחיות כך עכשיו. למשל - בשיחת ש"פ בהעלותך תנש"א הרבי מאריך אודות העבודה באופן של "שלהבת עולה מאליה", שגופו הגשמי של יהודי מקיים את רצון ה' באופן ממילא, "מאליה".
וכשהרבי דורש זאת, הרבי נותן לנו את הכח. ברור שזה אפשרי לחיות כך. שמעתי 'ווארט' מעניין אודות תקופתנו, המוגדרת בשיחות כ"ערב שבת אחר חצות": יהודי יכול לקבל את השבת עוד לפני שנכנסה בפועל, כך שחבירו עדיין עסוק בעניני החולין, אך הוא כבר נמצא במצב 'שבתי'. וגם בתקופת "ערב שבת אחר חצות" - יהודי יכול להמשיך ולהתעסק בעניני החולין והגלות, אך הוא יכול כבר לקבל על עצמו את השבת ולהתחיל לחיות גאולה.
איכ מגיעים לזה, תכל'ס?
השאלה הפשוטה המתעוררת כעת היא: איך מגיעים לדרגא הגבוהה הזו, "היחוד המלא עם אלוקות" - דרגה שאי אפשר היה להגיע אליה בדורות הקודמים?
מדברי הרבי משמע, שהדרך להגיע למצב הזה של 'יחוד' היא על ידי שמקדימים לזה גם את העבודה של 'ביטול'. יש להמשיך באותה עבודה כבדורות קודמים, אלא שעכשיו המטרה היא להכשיר אותנו לשלב המתקדם יותר - 'יחוד'.
בדרך אפשר, ניתן לראות זאת בסדר השיחות לאחר כ"ח ניסן: בשבת הראשונה, פרשת שמיני, דיבר הרבי על הוספה בלימוד התורה וקיום המצוות להבאת המשיח; ורק שבוע אחר כך, בש"פ תזריע־מצורע, החלה ההוראה של לימוד עניני גאולה ומשיח כ"דרך ישרה" להבאת המשיח. ואולי ההסבר הוא, שהדרך להגיע ולחיות עם עניני משיח כראוי - היא על ידי זה שמתכוננים לכך על ידי העבודה הרגילה של תורה ומצוות.
כשם שר' הלל מפאריטש התבטא שהוא מרבה בהידורים ודקדוקי מצוות, כדי שבזכות זה יונח אצלו טוב יותר 'ווארט' בחסידות; כך בזמננו, עלינו לעסוק ב'קאך' בעבודה המוכרת של תורה ומצוות, ובעבודת ה' באופן של ביטול - אלא שכל זה במטרה להתעלות ולהיות 'כלים' לעניני גאולה ומשיח, לעבודה הנעלית יותר של 'יחוד', כמו בגאולה.
