העתיד כבר כאן
מהו ההבדל הדרמטי בין לחשוב על העתיד לבין לחיות בעתיד?
שלום חברים,
הנושא שהצפנו בשבוע שעבר, היה נושא כואב ונוגע להרבה אנשים, ומטבע הדברים עורר תגובות רבות.
לטובת המצטרפים החדשים, בואו נחזור על עיקרי הדברים.
הנושא הכללי שלנו בסדרה זו הוא החיים בתוך המציאות ולא מחוצה לה – בחלל הפנוי.
זהו עיקרון שפוגש אותנו על כל צעד ושעל בחיים, אולם הפעם דיברנו עליו בהקשר של השקעות כלכליות מסוכנות וכושלות, שלצערנו אנו שומעים עליהן שוב ושוב.
הטענה שהעלנו היתה, שהסיבה שאנחנו לפעמים לא נזהרים מספיק ומכניסים את עצמנו לסיכונים חריגים, נובעת מכך שאנחנו לא חיים באמת את המציאות.
אילו היינו שלמים ומסונכרנים איתה, היינו מסוגלים לקבל גם את הצד שבאמת אין לנו מה לעשות, ואין לנו שום פתרון כיצד לצלוח את תקופת חתונות הילדים בשלום.
אם זו המציאות – אז זו המציאות.
אבל אנחנו מרגישים שזה לא יכול להיות. אין מצב שאנחנו לא עושים כלום.
כי המציאות מוכרחה להתנהל לפי איך שאנחנו חושבים. ואנחנו חושבים שאנו כן אמורים ויכולים להרוויח כסף ולחתן את ילדינו בכבוד.
ומכיוון שכך אנחנו נעשה גם צעדים מסוכנים שחורגים לגמרי מגדר ההשתדלות הנורמלית.
כי אין מצב אחר. יש אופציה אחת בלבד. לעשות משהו.
זהו הסיכום בקצרה של הפרק הקודם, שכאמור עורר הדים רבים.
שני סוגי השתדלות
אחת השאלות שצפו ועלו בכל מיני אופנים היתה כזו:
בהתחשב בכך שהרעיון המרכזי של הסדרה שלנו הוא: להתקרב ולחיות במציאות. מדוע אם כן כל השתדלות עתידית אינה סותרת אותו?
גם במידה וניצבת בפנינו עסקה בטוחה וראויה נטולת סיכונים, בשביל מה בכלל לעשות פעולות מסוימות כעת בשביל העתיד הכלכלי.
בהנחה שאין לנו כסף מיותר ממש. ואם נרצה להשתמש בו כעת יהיה לנו מה לעשות איתו. הוא לא יישאר שוכב מתחת למרצפות.
אז למה לא להשתמש בכסף לצרכים העכשוויים, ואפילו להנאות העכשוויות והמציאותיות, הכל בשביל איזה עתיד עלום שעדיין לא קיים במציאות?
הרי כל השתדלות היא במידה מסוימת פעולה עכשווית בהוה בשביל העתיד.
אך הרי אם רק ההווה זו המציאות, למה בכלל לדאוג על משהו שמחוץ למציאות?
האם זו לא בריחה מהמציאות?
והאמת היא שזו שאלה נכונה, ואי אפשר לשלול אותה לחלוטין.
אבל מן הראוי להבדיל בין שני סוגי השתדלויות.
יש השתדלות עכשווית, ויש השתדלות עתידית.
השתדלות עכשווית היא עבודה והתייגעות על הפרנסה של היום.
זו גזירה שנגזרה עלינו מאז חטא אדם הראשון, שבשביל להתפרנס אנו צריכים להתייגע.
ועל סוג השתדלות זו כבר דיברנו בפרק הקודם, והסברנו מדוע היא אינה נוגדת את העיקרון של חיים במציאות. מדוע היא לא נחשבת כהתנגדות למציאות.
וזה פשוט להבנה.
בורא העולם קבע בתוך המציאות את העובדה שעלינו לעמול בשביל לשנות אותה.
ואם בכוחנו לשנות אותה אז מה שאנו צריכים לעשות. כי זה חלק מהמציאות.
השאלה שהזכרנו קודם, היא על סוג ההשתדלות השני, השתדלות העתידית, כלומר, השתדלות כעת בשביל מה שיתרחש בשנים הבאות.
וכאן זו כבר באמת שאלה גדולה.
השתדלות עתידית
כי בדרגה הגבוהה, אכן חיי ביטחון, הם חיים שבו לא אוגרים וחוסכים, ולא משעבדים את ההווה בכלל בשביל העתיד.
השתדלות אמיתית אמורה להיות מהיד לפה.
תעבוד. תרוויח. תשתמש.
השפע של היום מוכן להיום. מה יהיה מחר? לא יודע? מחר לא קיים עדיין.
זו היתה גם דרגתם של בני ישראל אוכלי המן במדבר.
המן היה מתקלקל מידי יום, ולא היה נותר ממנו עד בוקר. לא יכלו לשמור אותו לימים סגריריים.
רבינו ב’מעשה מביטחון’ מתאר כך את דרגת הביטחון השלם:
רבינו מספר שם על מלך שחיפש אדם נטול דאגות, וכך לשון המעשה:
אחר כך הלך (המלך) וראה בית אחד נמוך עומד בתוך הקרקע, והחלונות למטה סמוכים ממש להארץ, והגג נופל ונשבר.
וראה ששם יושב אחד ומנגן על הכינור וכו', והוא שמח מאוד וקדירה עם משקה עומדת לפניו והמשקה היה יין, ומאכלים עומדים לפניו, והוא שמח מאוד, מלא שמחה, בלא דאגה כלל.
הלך ונכנס לתוך הבית ושאל בשלומו, והשיבו.
וראה הקדירה עם המשקה לפניו והמיני מאכלים, והוא רק מלא שמחה, וכיבד את המלך לשתות ושתה עם המלך והיה המלך שותה גם כן למען האהבה,
אחר כך שכב שם המלך לישון, וראה שהוא אך שמח בלי שום דאגה, ובבוקר עמד המלך וגם הוא עמד וליוה את המלך.
ושאל המלך אותו: מאין אתה לוקח כל זאת?
והשיב לו: אני יכול לתקן כל תיקוני הדברים שנתקלקלו. כי מלאכה שלימה איני יכול, רק תיקוני הדברים שנתקלקלו.
ואני יוצא בבוקר ואני מתקן איזה דברים, וכשאני מקבץ מזה איזה סך חמישה-שישה זהובים, אני קונה לי כל אלו הדברים של אכילה ושתיה.
אין כסף אין דאגה
האדם המתואר במעשה, עבד והתייגע על פרנסתו כמו כולם, אולם בכל זאת ראה עולמו בחייו.
ברגע שהשיג את חמש-שש המטבעות שהיה צריך, הוא סיים את עבודתו, עבר דרך השוק ובזבז את כל ממונו על הארוחה הבאה.
אין בנק. אין חסכונות.
ולמרות זאת, או אולי דווקא בשל כך, הוא מבסוט לגמרי.
כך גם היה מנהג צדיקים, לא להלין בביתם בלילה אפילו מטבע אחת. את כל מה שהיה להם באותו היום נתנו לצדקה.
עיקרון הבסיס של הנהגה זו הוא: לא להשאיר מטבע, כדי לא להשאיר דאגות. נשארו מטבעות – נשארו דאגות.
כל יום אני אוכל ומממש את המאמץ של היום. אינני משאיר לזמן אחר. היום אני מחזיר לעצמי את הכוחות שנלקחו ממני היום בעבודה.
מה יהיה מחר? ובכן, מי שזימן לי את הפרנסה היום, יזמן אותה גם מחר.
זהו בעצם הסיכום של המושג ביטחון בדרגתו הגבוהה.
לחשוב או לחיות
אך מה לעשות ואנחנו לא בדרגה הזו.
אנחנו כן חושבים על העתיד. כן דואגים לו.
הלוואי שנזכה, אולם בינתיים קשה לנו להגיע לביטחון שלם.
אך האם בשל כך, עלינו לרדת למדרגה התחתונה ביותר? גם אנחנו במקומנו יכולים להתקדם במעלות הביטחון.
כי יש חיים נורמליים בהוה עם ‘נגיעות’ מהעתיד, שהם עדיין בגדר הסביר.
אנשים שחוסכים עבור העתיד, דואגים לסדר לעצמם פנסיה טובה, מתנהלים בהיגיון כלכלי ולא מפזרים סתם כסף –
אנשים שלא נזכרים בערב בדיקת חמץ שצריך לקנות מצרכים לפסח, אלא משתדלים שבוע-שבועיים קודם, להתארגן לקראת החג –
אלו חיים נורמליים בהוה.
אולי לא מושלמים, אבל עדיין הגיוניים.
מתי הדברים חורגים מגדר הרגיל?
אין לזה הגדרה מדויקת, כי זה משתנה מאדם לאדם לפי אופי וסגנון חייו.
אך באופן כללי המדד הוא, האם הדאגה העתידית מנתקת אותך מהחיים בהוה ובאה על חשבונם.
אם בגלל שעומד להגיע פסח עוד חודשיים, אתה לא מצליח לעסוק בשום דבר נורמלי, וכל הזמן רק עוסק בחקירות ובדיקות לאיזו ‘קמחא דפסחא’ אפשר עדיין להירשם – זו כבר הגזמה.
אם אין לך ישוב הדעת בהווה בגלל העתיד, כנראה שעברת למחלקת החלל הפנוי.
כי יש הבדל גדול בין לחשוב על העתיד לבין לחיות בעתיד.
אדם שלא מסוגל לחיות כאן ועכשיו בגלל דאגות המחר, חי בחלל הפנוי.
אדם שחי כאן ונהנה מיגיע כפיו, אך גם חושב על העתיד, חי עדיין במציאות. אמנם יש לו מגע עם החלל הפנוי, ואלו אולי לא החיים המתוקנים בשלימותם, אך עדיין חיים הם.
אך כשאדם מפקיר וסובל בהוה בשביל העתיד, זו כבר רמה גבוהה יותר של חיים מנותקי מציאות.
דמיון מוגזם
מעניין, שבסוג ההשקעות הכלכליות הנוצצות והמסוכנות, נפגשים בדרך כלל משני עברי השולחן, שני אנשים שחיים לא במציאות,.
מהצד האחד, יושבים אנשי השיווק של כל אותם מיזמים ופרויקטים.
הם מדברים על הרווחים העתידיים כאילו הם מציאות ברורה וקיימת.
עיניהם בורקות, שפתותיהם דולקות – הם ממש רואים למולם את המיליונים שהם עתידים לגרוף.
האם הם משקרים? לא בהכרח.
הם פשוט שבויים בדמיון שלהם.
הם לא רואים את הקשיים והאתגרים שבדרך, כי הם כבר חיים את היעד.
הם נמצאים כבר בסוף. בעתיד.
לתכונה הזו יש גם שימוש חיובי.
היא זו שגורמת לאנשים להתאמץ ולהשקיע ולפעול. הם פשוט רואים וחיים את החלום שלהם.
אחרת, הם היו יושבים על הכסא, ומצקצקים בלשונם כמו כל המתלבטים שלא עושים כלום.
ואכן, הדמיון הוא כלי נפלא להצית ולהניע את האדם לעשות ולפעול. אבל צריך להיזהר עם השימוש בו.
לא להיסחף. לא להחליף אותו בראיה מפוקחת של המציאות.
לדעת שזה עדיין בגדר חלום.
חלום נפלא. חלום שהלוואי ויתגשם. אך עדיין חלום.
דאגה מוגזמת
מהצד השני של השולחן יושבים בדרך כלל אלו שמרוב דאגות ממה שיקרה בעתיד לא מסוגלים לחיות בהווה בנחת.
הם מוכרחים לעשות משהו, ויהי מה.
מסכימים להמר גם על מיזמים שבאופן רגיל לא היו נכנסים אליהם, כי הם רואים כבר את העתיד כאן.
הם כבר חווים את המצוקה שתהיה להם אם לא יעשו משהו.
הם מתהלכים ביום-יום טרודים ומודאגים. לא מסוגלים ליהנות ולחרוג קצת מטבלת האקסל שלהם.
רצים בטירוף מהשקעה להשקעה. בבהילות. בלחץ.
וההתנהלות הזו עלולה לגרום להם לקחת סיכונים מיותרים.
הם מרגישים שאין להם ברירה. העתיד נושף בעורפם.
ושוב, אנו לא מדברים נגד מחשבות על העתיד.
אנו מדברים על שעבוד כל ההוה עבור העתיד.
הרי אין היגיון שאדם יחיה כעת במצוקה בשביל שלא יחיה בעתיד במצוקה.
אז מה כן? צריך איזשהו איזון.
אדם שלא מסוגל לפרגן לעצמו משהו מעבר לסטנדרט, בגלל שהוא דואג על השקל של עוד שלושים שנה, זה בוודאי כבר מוגזם.
מותר לאדם קצת לשחרר מעצמו, ליהנות ממה שחנן אותו אלוקים.
לא כל השתמשות עכשווית היא על חשבון מה שיהיה.
כל עוד שזו לא הפקרות או סתם בזבוז מושחת, אז למה לא?
העתיד עדיין איננו מציאות.
כרגע אנחנו בהוה, ורק בו אנו חיים.
אגב, פעם בשבוע ניתנת גם לנו ההזדמנות לגעת בסוג של חיי ביטחון אמיתיים בדרגתם הגבוהה. זה קורה בשבת קודש, אך על כך נרחיב בעזרת השם בפרק הבא
בינתיים אנו מחכים לתגובותיהם והערותיכם, לתועלת הרבים
