אלומת אור נדירה על דמותו העלומה של המזכיר שזכה לשמש בקודש אצל כ"ק אדמו"ר הריי"צ ואצל הרבי נשיא דורנו
דמותו הנדירה והייחודית של המזכיר הרב משה לייב רודשטיין, השפיעה על שורת נקודות ציון משמעותיות בתולדות דור השביעי. לעיתים באופן דרמטי. במהלך ומעשיו הותיר חותם שמלווה את חסידות חב"ד עד עצם היום הזה • מי היה הרב רודשטיין ששימש מזכיר של הרבי הריי"צ והרבי נשיא דורנו וזכה מהם לקרבה מיוחדת? מה היה ייחודו של החסיד והמקושר הגדול שגרם לרבי נחת רוח כה רבה? • בסקירה מקיפה, לרגל יו"ד שבט, חסידים שדמותו עוד ניצבת בזיכרונם ובני משפחתו שהכירו אותו מקרוב, שיתפו את 'כפר חב"ד' בזיכרונותיהם והעניקו הצצה לאישיותו רבת האנפין של המזכיר 'הפיקח' ו'הבעל סוד' • "הקדיש כל חייו לבית חיינו"
מענדי קורטס
כמעט בשביל כל הנוכחים
בבית המדרש הקטן זו הייתה חידה בלתי פתורה. ניכר היה שקורה משהו, שדבר מה מעיק. ליד עמוד שליח הציבור, עטור בטלית ותפילין, עמד הרבי ובכה. הבכיות נמשכו דקות ארוכות. כמעט עד סיום חזרת הש"ץ. "הרבי בכה ובכה כל שמונה־עשרה", תיאר הרב ישראל יואל סובר ע"ה ביומנו האישי כעבור זמן קצר. "ולא יכול היה להתאפק מלבכות".
כשהסתיימה התפילה ניסו הבחורים לפתור ביניהם את התעלומה. "אחד הנוכחים קישר זאת לליל היחידות שהסתיים כמה שעות קודם לכן", משחזר בשיחה עם 'כפר חב"ד' השבוע המשפיע הראשי של הישיבה המרכזית 770 הגה"ח הרב שלמה זרחי, שכוח ב־770 באותו בוקר. "אבל היה חסיד אחד שידע לומר כי הבכיות קשורות לניתוח הראשון שעבר באותה יממה – כ"א בכסלו תשל"ח – המזכיר הרב משה לייב רודשטיין, שהמחלה הקשה התגלתה אצלו. מצבו הבריאותי כה נגע לרבי, כך טען אותו יודע דבר, עד שפרץ בבכיות נוראיות במזמורי בתפילה".
חשוך ילדים היה הרב רודשטיין. על המחלה לא הצליח לגבור. כמעט שלוש שנים אחרי אותה תפילת שחרית חריגה, במוצאי שבת פרשת לך־לך, ליל ט' במרחשוון תשמ"א, בתום סדרה של ניתוחים וטיפולים רפואיים – השיב את נשמתו ליוצרה, והוא בן 67 בלבד.
הבשורה המעציבה על פטירתו הגיעה ל־770 בשעת תפילת ערבית. רעייתו האלמנה מרת קיילא ע"ה נכנסה נסערת והתהלכה בפרוזדור. בקול שבור ודם בישרה כי בעלה כבר אינו בין החיים. "היא דיברה בקולות נוראים", נזכר השבוע בשיחה עם 'כפר חב"ד' הרב מנחם מענדל גורוף, מראשי ישיבת 'תמכי תמימים' בקראון גת, שהיה אז ילד צעיר. "כולנו נרעדנו".
במזרח בית הכנסת, סמוך לדלת הסגורה, עמד הרבי והתפלל. קולות התפילה נמהלו בצעקותיה של מרת רודשטיין. כשהסתיים הקדיש האחרון והרבי חצה את מפתן דלת בית הכנסת בדרכו לחדרו הסמוך, האלמנה השרויה בבר לא נכחה במקום. אבל הידיעה המעציבה כבר הכתה בשלב הזה גלים נרחבים: המזכיר החסיד, הרב משה לייב רודשטיין – איננו.
הלווייה התקיימה למחרת בשעת צהריים מוקדמת. הרבי צעד אחר המיטה עד לפינת הרחובות של קינגסטון ואוסטין פארקווי. "אומנם הייתי ילד בן 12, אבל בגלל קרבתי המשפחתית לרב רודשטיין הרשו לי להשתתף בהלוויה", מספר הרב גרוזוף. "הגעתי עד מקומו של הרבי. לא אשכח זאת. הרבי עמד שם ודמעות זלגו מעיניו. ראיתי זאת בבירור".
מקראון הייטס המשיכה ההלוויה אל בית העלמין 'מונטיפיורי' בקווינס. בצעד נדיר נסע הרבי במיוחד לבית העלמין. הרבי לא נכנס פנימה אלא נותר מעבר לגדר, מול האוהל, ובמשך דקות ארוכות עמד לצד הכביש, ידיו בכיסיו, והביט בקבורה. לשאר הנוכחים הורה, באמצעות הרב חדקוב, להיכנס פנימה. לפי המצוין באחד היומנים, מחה הרבי כל העת את עיניו.
המזכיר הרה"ח הרב משה לייב רודשטיין ע"ה נטמן סמוך לאוהל הקדוש, בשורה הראשונה הנשקפת לשביל ההליכה, צמוד לפתח הכניסה. את חלקת הקבר הזו רכש בכוונת מכוון בהיותו חשוך ילדים, כך גילה באחת ההזדמנויות את אוזנו של אחיינו הגדול ר' אהרן חוטריק – כדי שהבאים לאוהל יעברו ליד קברו ויאמרו פרק תהילים. במהלך ימי השבעה הורה הרבי שיקיימו מנייני תפילה בביתו שלוש פעמים ביום, ושבתומו כל תפילה ילמדו מספר שורות מספר המאמרים תרצ"ט, שהרב רודשטיין היה גורם משמעותי בהוצאתו לאור.
את כל רכושו, לרבות ביתו בשדרת קינגסטון, הוריש ר' משה לייב ל'מרכז לענייני חינוך'. ביתו הפך לימים, בין היתר, למשרד שריכז את פעילות 'מבצע נש"ק'. במהלך השנים אף עיין ביתו בשטר מכירת חמץ של הרבי. גם אחרי פטירתו, כמו בחייו, השפיעה דמותו הנדירה והחסידית על שורת נקודות ציון משמעותיות בתולדות דור השביעי. לעיתים באופן דרמטי. הוא היה ערירי, אך במהלכיו ומעשיו הותיר חותם שמלווה את חסידות חב"ד עד עצם היום הזה.
כשהמזכיר פרץ בבכי
שבע־עשרה שנים קודם לכן, אל חדרו של הרבי נקרא הרב רודשטיין. הימים היו ימי חודש שבט תשכ"ד, זמן קצר אחרי ההתוועדות ההיסטורית ביואל פקט ששינתה את פניה של חסידות חב"ד וכוננה באופן רשמי את 'דור השביעי'. כשיצא הרב רודשטיין מחדרו של הרבי פרץ בבכי והתקשה להירגע. אחיינו, המזכיר הרב יהודה לייב גרונר ע"ה, שנכח במסדרון הסמוך לחדר, שאל אותו מדוע הוא נתון בסערת רגשות כזו. הרב רודשטיין סיפר לו כי בייחוד בחדר ביקש ממנו הרבי 'באופן רשמי' שימשיך את עבודתו כמזכיר גם מכאן ולהבא. המעבר הזה מ'דור השישי' ל'דור השביעי' – הסביר הדוד לאחיין – גרם לו לבכות מהתרגשות.
לא מובן מאליו היה ה'מעבר' בין הדורות עבור ר' משה לייב. בשנות נערותו ובחרותו היה קרוב במיוחד לרבי הריי"צ. הוא הוטלטל עם הרבי בדרכים באירופה הבוערת בימי מלחמת העולם השנייה, ובמשך שנים רבות שימש מזכירו הקרוב וכן חסיד ושליח במפלגות ובמוסדות השונים שהוקמו בחצי כדור התחתון. קשר קרוב במיוחד אף היה לו עם הרבנית מרת נחמה דינה ע"ה – קשר שנמשך כמעט עד יום פטירתו. עם זאת, בעת ש'בא השמש' ונשבה ארון הקודש – התקשר לחלוטין אל החתן, שבאותן שנים כונה הרמ"ש, והפך נשיא דורנו.
הרב רודשטיין ע"ה היה שותף משמעותי במאמצים שחוללו החסידים, בייחוד בארצות הברית, במהלך שנת האבל, למען הסכמתו של הרבי לקבל את הנשיאות. הרב יצחק דובוב ע"ה, מחשובי רבני חב"ד שהתקשרו אל הרבי, שמע ממנו במהלך שנת האבל כי "מען קלעפט זיך צו עם ווי בינען ארום האניק". נדבקים אליו, אל הרמ"ש, כמו דבורים סביב דבש. הרב רודשטיין אף קרא לחסידים אחרי ההסתלקות להמשיך ולתת דמי 'מעמד'. הוא גם נמנה עם חברי הוועדה שעסקה בבניית האוהל הקדוש סביב ציונו של הרבי בבית העלמין.
הרב רודשטיין היה פיקח במיוחד. חסיד שראה את הנולד וידע שלא להחמיץ הזדמנויות פז. תכונה מיוחדת זו באה לידי ביטוי בשורה של צמתים דרמטיים בהתפתחות חסידות חב"ד בשנות הבראשית של דור השביעי. בהתוועדות ההיסטורית של יו"ד שבט תשי"א הוא חיבר את המיקרופון של הרבי, ללא ידיעת הקהל, מבעוד מועד, למכשיר הקלטה שהטמין באולם – ובזכותו תועדו בצליל אדיר הרגעים המצמררים שבהם פצה הרבי באמירת מאמר "באתי לגני" וסימן את היעד של דור השביעי: להוריד את השכינה למטה. כמו כן נראה כי ההקלטות הקיימות מהתוועדויות הרבי בשנים הראשונות, הוקלטו רובן ככולן במכשירי הקלטה שהיו שייכים לו.
הרב רודשטיין הוא גם שהשיג את האישור לשכפול ה'הנחות' והפצתן, בתקופה הסמוכה לקבלת הנשיאות, מדברי הרבי בהתוועדויות. הוא עשה זאת בדרכו הייחודית: נטל כמה 'הנחות' שנכתבו ושכפל אותן באיכות גרועה. את השכפולים הגיש לפני הרבי באומרו כי בהתחשב בעובדה שממילא יתחילו עוד מעט בהדפסת ההנחות, הרי לא משתלם להשקיע כסף ולשכפל את ההנחות באיכות מעולה. "שבשביל זה הוא זמני", אמר לרבי, "וזה משמש אותי בינתיים". בתגובה חרף הרבי – כך נהג לספר 'החוזר' הרב יואל כהן ע"ה – ומבחינתם של החסידים ניתן בכך האישור בבחינת "חזק וברוך", להדפיס ולהפיץ אותן באיכות מעולה.
מי היה הרב רודשטיין?
מי היה הרב רודשטיין, שלמד בעיירה ליובאוויטש, זכה לקשר קרוב וייחודי עוד בעודו בחור עם הרבי הריי"צ נ"ע, ולימים הפך למזכירו ולאחד מהחסידים גם למזכירו של הרבי נשיא דורנו? מבחינות רבות, דמותו במהלך השנים, בחייו ובייחוד לאחר פטירתו, נותרה נסתרת מעט. הוא היה שקט ונתבע אל הכלים ולא נהג לשתף רבים בזיכרונותיו. "היה 'בעל סוד' אמיתי", מעיד המזכיר הרב יהודה קרינסקי, "מעולם בכל הידוע לי לא חשף דבר הקשור לעבודתו במזכירות". את עמד המילים הללו, 'בעל סוד', מזכיר כמעט כל מי שהכיר אותו.
תפקידו רב האחריות, לכתוב את תשובותיו של הרבי לפונים, חייב אותו במיוחד לנצור את לשונו. באחת ההזדמנויות סיפר כי הרבי הורה לו פעם אחת להעתיק עניין מסוים והוא עמל עליו במשך שבועיים. לאחר מכן ציווה עליו הרבי לשכוח הכל, והוא קיים את ההוראה. החוזר הרב יואל כהן שסיפר את הסיפור, הוסיף כי לעומת מזכיר אחר של הרבי הריי"צ שמילא פיו מים, ונמנע משיחה בכל נושא שהוא, הרב רודשטיין דיבר, ועם זאת שמר את סודותיו.
סיפור חייו ייחודי ומרתק. הוא ליווה את הרבי הריי"צ במשך תקופה לא קצרה, בתלאות באירופה ועשרות שנים מאוחר יותר בעדות ימינו בעלמא דין, בתוך הספוק לפעול בשליחות הרבי הריי"צ בארצות הברית, ולנהל ישיבת 'תומכי תמימים' לעשרות רבות של תלמידים נמלטים בימי מלחמת העולם השנייה. הוא היה שם קרוב, כשהרבי הריי"צ נאלץ לנטוש את פטריותו הגדולה מאחור בפולין וגם עשרות שנים מאוחר יותר בקבלת האזרחות האמריקנית.
פעמים היה לחתיכה בהתקשרותו הגדולה אל הרבי מאז יו"ד שבט תשי"א. הוא לא היה דברן גדול, נהג ב"הצנע לכת" כמו שנחרט על מצבתו, אבל ידע לומר בעת שנדרש את המילה הנכונה במקום הנכון, את חייו מסר לביתו של הרבי לרבות לפניי ולענייניהם. לא חשש להיות לבדו במקומות שאין אנשים ולהביא לידי פועל מיימים שליחויות אולי נראו ברגע הראשון בלתי אפשריים. אם נצטט שוב מילים ממצבתו: "הקדיש כל חייו לבית חיינו".
בכתבה זו נעשה ניסיון לסקור סקירה מקיפה, לרגל י' שבט, את סיפורו המלא של הרב רודשטיין ע"ה. חסידים שדמותו עוד ניצבת בזיכרונם ובני משפחתו שהכירו אותו מקרוב, שיתפו את 'כפר חב"ד' בזיכרונותיהם והעניקו הצצה לאישיותו רבת האנפין. פסיפס העדויות והזיכרונות המובא בכתבה זו משרטט דמות של חסיד ומזכיר נאמן, יזום שלא הדשה תערומות למטרותיו לעצור אותו, ואיש בעל מידות ייחודי ויוצא דופן שגרם קורת רוח רבה לרבי.
ההימלטות מהנאצים
שמונים ושתיים שנים לאחור. שלהי חודש חשוון ה'ת"ש. אירופה מתחילה לבעור. טבעת החנק סביב צווארם של היהודים בפולין ובגרמניה מתהדקת. הרבי הקודם ובני ביתו, שהתיישבו באוטוצק שבפולין אחרי שנות נדודים ארוכות, נאלצים לעזוב שוב את המנוחה ואת הנחלה ולנדוד לוורשה העיר הגדולה. ארבעה חודשים הם עתידים להישאר בוורשה, לחמוק מן ההפגזות הגרמניות והסביבות, עד שיעברו לריגה שבלטביה – וממנה לארצות הברית.
עם המלווים את הרבי לוורשה נמנה הרב משה לייב רודשטיין בן ה־30. הרב רודשטיין, יליד ליטא, בוגר ישיבות 'תומכי תמימים' בליובאוויטש ובפולטובה, מונה שמונה שנים בלבד קודם לכן לאחד ממזכיריו של הרבי. שמו המקורי היה זושא שיפרין. הוא שינה אותו בעוונותו בעת שניסה לעזוב את רוסיה, בהדרכת הרבי, והנפיק מסמכים מזויפים שבהם כונה בשם זה.
הקשר שלו עם הרבי החל ככל הנראה בעת שהגיע לליובאוויטש בצעירותו. הספר ד"ר ישראל גוטין העלה על הכתב בספרו 'כור עוני' את זיכרונותיו מימי חורפו בליובאוויטש. בין דפי הספר שזר אירועים שירדו הקרוב זושא היה מעורב בהם. ההערכה היא, לאור הרקע הכללי של גוטין ושאר הזיכרונות שהוא מביא בספרו, כי מדובר בזוזשא שיפרין.
״אחרי ההתוועדויות הלכנו הביתה והנערים כיבדו אותי בארוחת ערב", כתב גוטין על יומו הראשון בישיבה. "חברי זושא סיפר לנערים שאנו מעיירה אחת, שלמדנו יחד ברוגצ'וב, שאני מהמתמידים ויודע כמה מסות עמודים של גמרא בעל פה, אך אין לי תמיכה כספית מהבית כי הורי עניים ומשפחתי מרובת ילדים. כששמעו הנערים על מצבי ויתרו על כספים מיותרים שקיבלו והעניקו אותם לי״.
תחנה מאוחרת יותר שבה פגש שיפרין ברבי, הייתה ברוסטוב, אחרי שברגע האחרון קיבל בדרך בלתי ברורה פטור מחובת הגיוס (מסמכים שבהם צייף את גילו התגלו כמזויפים). הוא נסע אז ליחידות ושאל מה לעשות. הרבי ביקש ממנו בתגובה שיושיט את ידו. הוא ניסה לסרב, ביודעו כי חסידים אינם אוחזים בידיו של הרבי, אבל הרבי התעקש והנער הצעיר זושא הושיט את ידו. הרבי אחז בה ובתוך כך סיפר סיפור על הבעל שם טוב (כך לפי רשימת הרב אברהם ויינגרטן ע"ה). לאחר מכן התיר לו הרבי לעזוב את רוסיה. זה היה השלב שבו שינה שמו למשה לייב רודשטיין, וכך נקרא (או בקיצור – רמ"ל) מאז ועד יומו האחרון.
בשנת תרפ"ד הדביק את ביתו עם מרת קיילא חנוביץ', בתו של חסיד ובודק בעיירה גלובאקא הסמוכה לווילנה. מספר שנים לאחר חתונתו מונה למזכיר בישיבת 'תומכי תמימים' בעיר ורשה. ההערכה היא (לפי המכתבים באגרות קודש) כי בקיץ תרצ"ב, בעת ששהה הרבי בבית ההבראה ברודז'ינקוב, בגליל פולין, מינה אותו לאחד ממזכיריו. מאז כמעט לא עזב את הרבי במסעותיו באירופה. בוורשה, בריגה, באוטווצק – ועם פרוץ המלחמה ליווהו שוב לוורשה.
כעת ניצב לפני צומת דרכים. בשונה מבני משפחת הרבי שהחזיקו באזרחות לטבית, ועל כן התכוונו להמשיך לריגה ומשם לבורות לעברו הגלוי של האוקיינוס האטלנטי, הרב רודשטיין ורעייתו לא החזיקו באזרחות כזו. על כן קיבל הוראה מהרבי בתוך זמן קצר לעזוב את פולין ולנסות להיכנס לווילנה. לקראת ראש השנה ת"ש אכן עזב את ורשה והצליח להגיע לווילנה.
״והייתי נגוע ודווה וצד אחד באוזני חלום״, תואר הרב רודשטיין את הקורות אותו באותם ימים, במכתב ששיגר מווילנה לאחד החסידים בארץ. ״ושיכתי כאן כאחד הפליטים אשר מוכרח למצוא מקום מנוחה יחד עם קבוצת מתלמידי 'תומכי תמימים' באוטווצק״. את המכתב ביקש הרב רודשטיין לנצל להשגת אשרות כניסה לארץ הקודש באמצעות הרב הראשי הרב הרצוג, בעבורו ובעבור תלמידי ישיבת 'תומכי תמימים' שנפתחה בווילנה.
לאורך המכתב, שנכתב בכתב ידו המסודר ונפרס על פני שני עמודים, סיפר הרב רודשטיין על ימי שהותו של הרבי בוורשה, על הפטרייה ששתתה באוטווצק ועל סידור הבעל שם טוב. ״כולם תודה לא־ל בריאים והנם עדיין בוורשא״, כך פתח בפירוט מצבם של הרבי ובני ביתו (הדברים מובאים בשינויי עריכה קלים ובדילוגים קלים להקלת הקריאה), ומיד הוסיף: ״את אשר עבר עליהם מאז פרצה המלחמה ועד עתה – אין די באר בכתב, ורק אחת לחמש תועדנה״.
הוא שיתף כי ״הספרים שבאוטוצק נשארו שלמים, ושם משגיח אחד מאנ"ש עד כמה שביכולתו עליהם. שלושה ארגזים הובאו לוורשא תודה להשם ובהם סידור הבעל שם טוב אשר לא זז מתוך ידו של כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א״. בנוגע לכל שאר חבורים, כלי הבית והחפצים יקרי הערך – בהם המזומנים הרבים והטלית והתפילין – ציין כי ״הכל נשאר לכל אש תכלתם, וגם מעט כתבי קודש ורשימות אשר ערכם לא ישוער נשרפו ואינם״.
במהלך שהותו בווילנה עסק הרב רודשטיין בניהול ישיבת 'תומכי תמימים' בעיר, שלקטה אליה תלמידים חב"דיים רבים מרחבי היבשת, מתוך העיר תלמידים רבים לוויזא שנחשבה אז למדינה ניטרלית. הוא נמנה עם ראשי הישיבה והיה אחראי אף על ענייני הכספים.
מספר חודשים אחרי בואו לווילנה הצליח הרב רודשטיין, עם הרב שמואל זלמנוב, להגיע לריגה ולהתאחד שוב עם הרבי. כשהגיע, ערכן את הרבי בעניין הישיבה המופלאת בווילנה ובמאמצים הרבים שנעשו כדי להשיג אשרות יציאה לתלמידים. הרב רודשטיין מסר לרבי מידע אישי מפורט על למעלה ממאה ועשרים תלמידים, הם ובני משפחתם, מזיכרונו בלבד.
זמן לא רב נותר לצד הרבי בריגה. בשלהי חודש אדר ת"ש עזבו הרבי ובני משפחתו את העיר הלבונה ונסעו לשטוקהולם שבשוודיה. למחרת נסעו ברכבת לעיר גוטבורג הסמוכה וממנה הפליגו באונייה לארצות הברית.
בתקופה שקדמה למסע מעל הרבי, חרף המצב המסוכן, לאפשר לעשרות יהודים נוספים, מלבד בני משפחתו, לצאת איתו לארצות הברית. עימם נמנו הרב רודשטיין ורעייתו. אלא שאישור הכניסה שלהם התקבל רק אחרי שכבר עזב הרבי את העיר והם נאלצו להישאר באירופה.
רק בסיומה של השנה, כשבועיים לפני ראש השנה תש"א, נמלכו בני הזוג רודשטיין מריגה, עם הרב שמואל זלמנוב והרב יצחק דוב אושפאל (שניהם מראשי הישיבה בווילנה). הם נסעו מרוק לשטוקהולם, ומשם דרך איסלנד לארצות הברית. מראות הישיבה שכבר נסגרה, שבו ללוות את עשרות החסידים שנותרו מאחור, הוסיפו לרבוץ במוחם של השלושה. כשהגיעו לעיר ניו יורק, בחודש תשרי תש"א, הגיעו לפגישה מרוממת ומיוחדת עם הרבי. הנהגתו של הרבי כלפיהם הייתה לבבית במיוחד.
הרבי התעניין בשלומם של החסידים באירופה ובפעילות הריצה של תלמידי ישיבת תומכי תמימים שנמלטו לשאנגחאי. הוא עודדם רבות במילים חמות, ואף הורה לרב רודשטיין להמשיך בפעילותו למען התמימים מעבר לים. הרב רודשטיין נענה לקריאה במלוא המרץ, והחל לפעול ב'מרכז לענייני חינוך' שזה עתה הוקם, תחת הנהלתו של חתנו של הרבי, הרבי נשיא דורנו.
בשנת תש"א היה מעורב בפתיחת סניף ישיבת 'אחי תמימים' בשיקגו – ישיבה שפעלה עד קיץ תש"ו. בתקופת מלחמת העולם, כאשר הייתה שעת חירום, נקרא מאת הרבי הריי"צ לחדור לניו יורק ולשמש שגב חבר בצוות המזכירים. הרב רודשטיין חזר ומאז ועד יום ההסתלקות בי' שבט תשי"א לא משה ידו מתוך ידו של הרבי, תפקידו במזכירות כלל בין היתר סיוע לרבי בכתיבת המכתבים; הרבי היה מציין לפניו נקודות והוא היה מעלה אותן על הכתב. נוסף לכך עסק בניהול איסוף דמי 'מעמד' ואף טיפל מעט בענייני כספים של ארגון 'כולל חב"ד'. בעת שקיבל הרבי אנשים ל'יחידות' היה נוכח פעמים רבות בחדר והיה חוזר על דבריו של הרבי (הדיבור בשנים האחרונות היה קשה על הרבי, ומי שלא הורגל בכך התקשה להבין את דבריו).
החדר השמאלי הפנימי במסדרון הקומות בכניסה ל־770 הפך למשרדו. ״כשהגעתי ללמוד ב־770 כבחור מבוסטון״, סיפר מזכירו של הרבי הרב חיים יהודה קרינסקי למגזין 'א חסידישע דערהער' לפני מספר חודשים, ״ר' משה לייב התעניין הרבה בשלומי. לא היו לו ילדים משלו, ואת המרץ שלו השקיע ברווחא שלומו הטוב של בחור צעיר כמוני שנסע ללמוד במקום רחוק מביתו. הוא דיבר איתי פעמים רבות, ותמיד ניכר היה כי מדובר בחסיד אמיתי ומסור ביותר אל הרבי. הוא היה גאה מאוד בבחורים הצעירים ואהב להתערות ביניהם. אני זוכר שפעם אחת אמר לי כי אנחנו, הבחורים הצעירים, הננו 'העתיד של ליובאוויטש'״.
תשובה מהאוהל
ההסתלקות ביו"ד שבט טלטלה אותו. הוא דבק ברבי במהירות והיה מהחסידים שפעלו ללא הרף כדי שהרבי יקבל עליו את הנשיאות. זמן קצר אחרי ההתוועדות ההיסטורית פונה ושמו"ע גם למזכירו של הרבי. במסגרת תפקידו נכנס כמעט מדי יום לחדרו של הרבי למשך מספר שעות. במהלך שמע מפי הרבי מה לכתוב במענה לאנשים על מכתביהם ולאחר מכן העלה את הדברים על הכתב והכניס אותם שוב להגהתו וחתימתו של הרבי.
פעמים רבות, מיד לאחר שחזר הרבי מהאוהל, נכנס הרב רודשטיין לחדר וכתב את נקודות התשובות של הרבי לפונים. באחת הפעמים הללו, אחרי שיצא מהחדר, שיתף בעורר כלתו אופיינית את אחיינו המזכיר הרב יהודה לייב גרונר במה שאירע באותו ערב בין עורכי העיתון.
שבועיים קודם לכן, כך גילה הדוד המזכיר לאחיין המזכיר, סיים את עבודתו בחדר אך נשאר לעמוד ליד הדלת בשתיקה ולא עזב את המקום. הרבי הרים את מבטו ואמר לו בחיוך: 'אתה לא יכול ללכת הערב לביתך כי אשתך כתבה לי בשבוע שעבר מכתב ועדיין לא קיבלה תשובה, ולפני שיצאת מהבית הזהרת אותה שלא לחזור בלי תשובה'. הרב רודשטיין הנהן, והרבי המשיך: 'עדיין לא הייתי אצל השווער, על כן תגיד לה שאיני נותן לו איסור ללכת הביתה, כי עדיין אין תשובה'. הרב רודשטיין הוסיף וסיפר לאחיינו כי כעת, שבועיים לאחר מכן, השיב לו הרבי כי היה אצל השווער והתשובה היא שאסור לרעייתו לעשות כפי שתכננה.
שתפתח את התמונה, הרבי כבר יהיה שונה לגמרי״.
מספרים שכאשר שמע הרב רודשטיין את אמרתו של הרב דוד בייטש ע"ה, שכיח כך מ־״כי בישיבת 'תומכי תמימים' ברוסיה, כי 'ליובאוויטש היא דבר טוב מאוד, אך אילו הייתה אחדות רבה יותר בין החסידים, הייתה ממש יוצאת מן הכלל' – הגיב ואמר: משל למה הדבר דומה? לצבע המתבשל בקדרה; כל עוד הבשר קפוא לא מוצאים בו משהו מיוחד, אך כשהוא מתחיל להתחמם, נוצר קצף שומני מיותר בקדרה. אף שהקצף הזה איננו רצוי ואף מפריע, יש לזכור שזוהי תוצאה לוואי מהפיכת הבשר למאכל ערב לחיך והנמשל מובן.
הרב גרשון מענדל גרליק ע"ה, שליח הרבי למילאנו שבאיטליה, סיפר כי לקראת תשרי תשט"א, בעת שעמד לחזור מ־770 למקום שליחותו והמתין למונית שתיקח אותו אל שדה התעופה, חש במועקת רוח גדולה. השהייה ב־770 עסק אז בקבוצת הצרפת הראשונה שהעירה חיות לתנועה מארץ הקודש לחודש החגים אצל הרבי, והרגשתו של הרב גרליק הייתה שבעוד כולם מגיעים אל הרבי הוא עושה את הדרך בכיוון ההפוך.
באותם רגעים עבר במקום הרב רודשטיין ופגש בו. ״וואס שטייסטו אזוי ווי א פארכמארעטער?״ – מדוע הינך עומד פה במבט כה מדוכך? שאל אותו. הרב גרליק שיתף אותו בהרהוריו. כעבור כמה דקות יצא הרב רודשטיין מחדרו של הרבי וסימן לו להיכנס. הרב גרליק נבהל לרגע. כשנכנס לכן עדן התחתון הבחין שדלת חדרו של הרבי פתוחה. הרבי עמד (או ישב) לצד השולחן, הביט עליו בחיוך רחב ואמר לו: ״נו, ס'איז דאך חודש אלול, און דער מלך איז בשדה, און ער איז מראה פנים שוחקות לכולם״. את המילה ״שוחקות״ הרבי אמר בהדגשה ובשיי"ן ימנית, וחייך עדיין על פניו.
על רגע נוסף שחלק עם הרב רודשטיין, ושביטא את אהבתו הגדולה לבחורים, סיפר הרב גרליק בהזדמנות נוספת: ״זה היה באחד מימי חודש אלול. נכחתי לבדי ביואל ב־770. לפתע נכנס אליו הרב רודשטיין והורה לי ללכת בעקבותיו. הוא הכניס אותי לחדר המזכירות, ביקש ממני לעמוד מתחת לפתחי המיזוג ולהקשיב היטב. ארכו כמה רגעים ולפתע הצלחתי לשמוע קול עוגה. זה היה בשנים שבהן התפלל הרבי את תפילת שחרית של ימי חול לבדו בחדרו, והבנתי ששמעתי את הרבי תוקע בשופר. בזכותו של הרב רודשטיין נחזק בי הרגע הזה״.
העיפרון הגדול...
מוטיב בולט נוסף שצמח באישיותו של הרב רודשטיין היה חוש ההומור. הוא הקפיד ליצור אווירת שמחה והתאמץ ככל יכולתו להעלות חיוך על פניו של הרבי. הוא הכשיר לכך לא מעט אמצעים שאחרים אולי לא היו נוקטים. באחת ההזדמנויות, כשנכח בחדרו של הרבי ושמע תשובות למכתבים, החזיק בידו עיפרון קטן ביותר. הרבי בהבחינו שאל אותו בין הדברים אם לא הצליח למצוא עיפרון גדול יותר לכתוב בו. למחרת נכנס לחדר ובידו עיפרון גדול במיוחד שהלך לקנות. הרבי בתגובה חייך ממושכות, והרב רודשטיין חש שהשיג את מה שרצה. בעיפרון זה השתמש עוד מספר פעמים רק כדי להעלות חיוך על פני הרבי.
בני משפחתו מספרים שלעיתים קרובות נהג להכניס חפצים משמחים לחדרו של הרבי כדי להפחית את המתח ששרר שם. כל אימת שיכול היה, נקט פעולה חריגה שתעלה חיוך על פניהם של החסידים, ובייחוד על פניו של הרבי. כשהצליח בכך נדמה כאיש המאושר ביותר בעולם.
הרב רודשטיין גם היה בעל יוזמה, שבתושייה גדולה חולל דברים כבירים. כך לדוגמה, את הבית הצמוד ל־770 ממימיו, 766 איסטערן פארקווי, שחיום שוכנת בו ספריית אגודת חסידי חב"ד, דאג הרב רודשטיין שאג"ח תרכוש. הבית היה שייך לרופא שיניים יהודי ושמו ד"ר שפירא, שהיה מיודד עם החסידים ואף טיפל במספר הזדמנויות ברבי וברבנית. הבית שימש לו לביתו הפרטי הן למרפאתו. באחד הימים בשנת תשל"ג שוחח הרב רודשטיין עם הרופא ושמע ממנו כי הוא מתכוון למכור את הבית ולעזוב את השכונה. במהירות פנה אל הרב קרינסקי והפציר בו לרכוש את הבית. הרב קרינסקי מספר שאחרו ששוחח על כך עם הרבי קידם את העסקה ורכש את הבית.
״באותו שנים״, סיפר הרב קרינסקי ל'דערהער', ״רוב האנשים לא שיערו שיהיה לחב"ד צורך בבניין נוסף ליד 770. לכן סביר ביותר היה שהרופא יעמיד את ביתו למכירה. אם כך היו מתנהלים הדברים ייתכן כי היינו מחמיצים את ההזדמנות הגדולה הזו לרכישת המבנה, שלימים הפך לספרייתו של הרבי. בזכות חריצותו, שימת ליבו וחושו של הרב רודשטיין הצלחנו לרכוש את הבית השמוע״.
הרב רודשטיין הוא גם שהשקיע מאמצים אדירים כדי שיוגש לרפואה בקראון הייטס מקווה בשיטת הרבי הרש"ב, בור על גבי בור. תפקיד נוסף שנטל הרב רודשטיין על כתפיו היה לעמוד בפתח חדרו בכל שנה בסיום צום יום הכיפורים ולחלק לקהל דברי מאכל לשבירת הצום. בתפקידו זה המשיך כמעט עד שנתו האחרונה. אחרי פטירתו המשיכו את מורשתו מספר שנים אחייניו ממשפחת חנוביץ' עד שהקהל גדל ואחרים נטלו זאת על שכמם.
חדר השידורים
מספר שנים לאחר פטירתו הפך חדרו של הרב רודשטיין ע"ה ל'חדר השידורים' WLCC שהעביר את דבריו של הרבי לכל העולם כולו. את החלון המפורסם בחדר, המשקיף על בית המדרש הגדול, דאג הרב רודשטיין בעיקר ימיו לפתוח, לאחר שנחלש, כדי שיוכל להשתתף מרחוק בתפילות הרבי ובהתוועדויות (חלונות דומים ישנם בכל החדרים בקומה זו, אלא שהיו סתומים מאז בניית בית המדרש המקורה בחצר ה'שאלטש', ונותר רק לפתוח אותם).
כבר בשנות הנשיאות הראשונות דיבר הרב רודשטיין על כך שיש לשדר את דברי הרבי בכלי התקשורת, ברדיו ובטלוויזיה. הרב שלמה זרחי מספר כי פעמים רבות בשנות הכ"ף דיבר על כך ברבים בחיות רבה. המזכיר הרב בנימין קליין סיפר כי באחת ההזדמנויות העלה הרב רודשטיין לפני הרבי את הרעיון לשדר את ההתוועדויות לארץ הקודש, ובתגובה אמר לו הרבי כי טרם הגיע הזמן לכך (תוכן). כשנתיים אחרי פטירתו, הוגשם חזונו בחדר שבו פעל.
״בתקופה שאחרי אירוע הלב בשנת תשל"ח״, מספר הרב חיים ברוך הלברשטם, מנהל חדר השידורים, ״הייתה פעם שבה הרבי התהלך בפרוזדור עם הרופא ד"ר וייס. כששמתי לב לכך פתחתי את דלת חדר השידורים, הפעלתי מוזיקה חב"דית שקטה, ונעימה ללא מילים, כדי שהרבי יוכל להירגע. אני עצמי הסתתרתי בחדר הסמוך של ר' מאיר הארליג. היה קשה לשמוע כי המנגנים ליוונו פעלו בחוזקה, ואולם אחד הדברים ששמעתי היה, שהרבי פנה אל ד"ר וייס, בעת שחלף על פני חדר השידורים, ואמר: מהחדר הזה יוצאים רק דברים טובים״.
ביקור חולים
בשנת תשל"ו חלל מצב בריאותו להידרדר. הוא חדל מלהגיע ל־770 מדי יום, ומאחר שמרבית מכתבי הרבי נכתבו על ידו – פסק הרבי באותה תקופה כמעט כליל מכתיבת מכתבים פרטיים ארוכים לשואלים, והשיב יותר ויותר במענות קצרים לפי עורך, שנכתבו על גבי פתקים. במהלך ימי ראש השנה תשל"ח, בחודש לפני פטירתו, ביקר אותו הרבי בביתו. זה היה קירוב בלתי שגרתי שפקק אז את פנים התרחש כדוגמתו, וביטא את הקשר הייחודי עם הרבי. במהלך תקופת מחלתו התעניינו הרבי במצבו והורה לומר "מי שבירך" לרפואתו.
מאז פטירתו שיגר הרבי לאלמנתו בכל שבוע מעטפה ובה שמונה־עשר דולר (שחולקו בשטר של עשרה דולרים, שטר של חמישה דולרים ושלושה שטרות של דולר אחד). ״כאשר חגגנו אני ואחי בר מצווה״, מספר הרב מנחם מענדל גורוף ל'כפר חב"ד', ״היא הביאה לנו במתנה מעטפה כזו שקיבלה מהרבי״ (אמם של האחים גורוף היא אחייניתה של רעיית הרב רודשטיין).
תבוא עליו ברכה
כמעט שנתיים אחרי פטירתו, במהלך יחידות של הרב מרדכי שוסטרמן ע"ה, בעל הקריאה הוותיק במניין תפילת הרבי ומנהל בית הדפוס 'עזרא' שבו הודפסו רבים מספרי רבותינו נשיאינו, ביטא הרבי את קורת הרוח שנגרמה לו מפעולו של הרב רודשטיין חומש שנים קודם לכן. זו הייתה פעולה ניסית שביטאה את מידת החסידות שהייתה טבועה בו ואת פיקחותו הגדולה.
הדבר היה בתחילת חודש ניסן תשל"ה. לראשונה הורה הרבי שידפיסו את המשך המאמרים המפורסם, הנחשב לאחד מהיסודיים והעיוניים ביותר בתורת רבותינו נשיאינו, 'המשך תרס"ו' של הרבי נ"ע. את הבשורה, שוחרה גלי שמחה בקרב החסידים, העביר הרבי אל הרב שוסטרמן מנהל בית הדפוס באמצעות הרב חדקוב.
אלא שהשמחה לא נמשכה זמן רב. זמן קצר אחרי חג הפסח – כך מספר הרב שוסטרמן ברשימותיו – התקשר אליו הרב חדקוב והורה לו להפסיק את ההדפסה. הסיבה לעצירה הפתאומית נחשפה בידי הרבי בסעודת היום הראשון של חג הסוכות תשל"ו בדירת הרבי הקודם. בקיצור: אברך חסידי כתב לרבי כי הוא מתפרנס משכפול המשך וחשובה לו כל פרוטה, וכעת ההדפסה תסב לו ״הפסד מרובה״.
אלא שעל אף ההוראה החד־משמעית לעצור את ההדפסה, המשיך הרב שוסטרמן לסדר את המשך לדפוס. זאת בעקבות דברי ידידו, הרב רודשטיין ע"ה, שאמר לו שלא להתחשב בהוראה שקיבל ולהמשיך לסדר את המאמרים. ״יעצט ווייטער״ – המשך לסדר – היו מילותיו של הרב רודשטיין למנהל בית הדפוס. הרב שוסטרמן, ששיער כי הרב רודשטיין מודע לסיבה האמיתית להפסקת ההדפסה, סבר וקיבל, וסידר לדפוס עוד חלקים גדולים מההמשך.
בערב ראש חודש אלול תשל"ו, בעת שנכנס ליחידות, שאל הרבי לפתע את הרב שוסטרמן ״מה נעשה עם הס"ו? היכן זה אוחז?״ הרב שוסטרמן השיב כי אומנם קיבל הוראה להפסיק, ואכן הפסיק, אלא שבעצת הרב רודשטיין – שמאז כבר הלך לעולמו – המשיך כעבור זמן קצר לסדר את המאמרים. כששמע זאת הרבי, הגיב בקול רם ובקורת רוח ניכרת, בשלוש מילים:
״תבוא עליו ברכה״.
(בהכנת הכתבה נעזרתי במגזין 'חסידישע דערהער' של 'ועד תלמידי התמימים', בספרים 'תולדות חב"ד בפולין ליטא ולטביא' ו'תולדות חב"ד בארצות הברית' בעריכת הרב שד"ב לוין, בספר 'אוצר החסידים' בעריכת הרב יוסף אשכנזי, בבני המשפחה והמכרים הרבים ששיתפו בזיכרונות, בהם: אחייניתו של הרב רודשטיין, אשת המזכיר תיבדל לחיים מרת יהודית גרונר, ובנה הרב מנחם מענדל גרונר, מנהל חדר השידורים WLCC הרב חיים ברוך הלברשטם, המשפיע הרב שלמה זרחי, הרב בן ציון חנוביץ' ובנו הרב יהודה חנוביץ').