הצלחת מסע שליחות האדם בעולם - להנאתו ולטובתו
הקדמה: אל תתבלבל...
בטרם נתחיל את שביבי אור תורתו של מו"ר שליט"א, נקדים במשל נמרץ, שממנו נוכל להבין את עומק המוסרים המאירים לחיי היום יום.
יום אחד קיבל יוסי בירושה מאביו כד קטן וחתום.
בתוך הכד היה נוזל זהב מיוחד במינו: שמן זית צלול וזך, כתית אמיתי, לצד הבקבוק השאיר לו אביו גם פתק קצר עם מסר לדורות: וכה היה כתוב בו: 'בני מחמדי, השמן הזה הוא החיים שלך. התפקיד שלך בעולם הוא לעלות אתו לפסגת ההר החשוך ביותר באיזור, למלא את הבזיך הענק שבראש ההר ולהדליק אותו, כדי שכל האנשים התועים היושבים בעמק יראו שיש מלך בעולם, שיש דרך, שיש תקוה. רק זכור כלל אחד ויסודי: שמן זך תמיד צף למעלה. הוא לא מתערבב עם שום דבר, לשם כך, הוא דורש טיפוס בלתי פוסק. אל תעצור לרגע, ואל תתבלבל משום פיתוי בדרך'.
יוסי לקח תרמיל, הידק את השרוכים של נעליו, ויצא לדרך!
העליה היתה קשה ומפרכת. שרירים תפוסים, נשימה כבידה, אבנים שמתגלגלות מתחת לרגלים, ורוחות שמנסות להעיף אותו לתהום. אבל ככל שהתאמץ, הלב שלו דפק בהתרגשות. הוא הרגיש שהוא חי בשביל משהו ענק.
באמצע העליה, כאשר הרגלים החלו לתת אותות עייפות, הוא הגיע לקרחת יער שוממה. באמצע היער עמד אוהל אירוח מפואר עם שטיחים, ברקע נשמעו מנגינות מוזרות וריח משכר של קטורת. מתוך האוהל יצאה קבוצה בודדת של אנשים עם חיוך מדומה של מיליון דולר, לבושים ג'לביות לבנות, ופתחו זרועות לחיבוק ענקי.
'אחי, שלום עליך, איש יקר!' קרא לעברו המנהיג שלהם בקול רך מלא התרגשות. 'רואים עליך כמה אהבת ישראל בוערת בך! אתה רוצה להאיר את העולם, נכון? אבל למה אתה מתאמץ כל כך לעלות אל הפסגה שבראש ההר? הרי למטה, בעמק, האנשים שקועים בבוץ. השמן שלך טהור מדאי, מחייב מדאי, מרוב האור שיצא ממנו, הוא ישרוף להם את העינים... הם עלולים להיבהל ממנו!'
יוסי עצר, ניגב את הזיעה מעל מצחו. המילים האלה נשמעו לו מוכרות...
'תראה אחי מה נעשה...' המשיך מנהיג אנשי היער בטון דיבור המתיימר לשכנע. 'יש לנו כאן חבית ענקית של 'מיץ שזיפים טעים'. בוא נשפוך פנימה את השמן שלך. נמהל אותו קצת, נרכך את החדות שלו, שיהיה מתוק ונעים לכולם. נקרא לזה 'איחוד האנושות', נגיד שכולם בסדר ושאף אחד לא צריך להשתנות. העיקר שיהיה 'שלום' ו'אהבה'. תרד אתנו למטה ונרקוד כולם יחד'.
הלב של יוסי כמעט נמס, על פניו ההצעה היתה נשמעת כל כך מפתה! הרי מי לא רוצה שלום ואחדות? בשביל מה להמשיך להזיע ולהעפיל אל ראש ההר בעליה תלולה אל הלא-נודע, אם אפשר לעשות 'חסד' מתוך נוחות?
אך באותו רגע, קרא בחביבות אל כל הסובבים המשתוממים, ואמר להם: תראו את הנסיון שאציג לפניכם, ותבינו ממנו את המסר שמנחה אותי כל חיי...
הוא פתח את הכד שהחזיק עמו והתקרב לחבית, בידו החל לטפטף כמה טיפות של שמן אל תוך המיץ המתוק...
ואז קרה דבר מדהים:
השמן הזך לא הסכים לשתף פעולה... בשניה שפגע השמן במשקה, הוא סירב להיטמע. הוא לא התערבב, הוא גם לא נצבע בצבע של המיץ, ולא קיבל ממנו את הריח המזוייף.
טיפות השמן הזך צפו ועלו ישר על פני החבית, ונותרו מבריקות וטהורות, כשהן דוחות מעליהן את כל הסוכר המומס.
באותו רגע, מעוצמת הטוהר של השמן, נסדקה התעמולה: המשקה המתוק שבחבית החל להעלות ריח מעופש וחמצמץ.
יוסי הביט פנימה ואמר לסובבים: תראו את האמת המרה - מתחת למילים היפות של 'איחוד האנושות', מסתתר סתם עצלות, פשרנות, חיפוש כבוד ורצון לפרוק עול.
ויוסי המשיך להוכיח את אותם יושבי קרחת היער... אתם אינכם רוצים להעלות אף אחד, מפריע לכם שאני מטפס להאיר את האור את היושבים בעמק, משום כך אתם רוצים שאפסיק לטפס, וזאת גם כדי שתרגישו בנוח עם העמידה שלכם במקום.
והמשיך בתוכחתו להדהד לו באזניהם את דבריו של אביו: 'שמן זך תמיד צף למעלה! הוא לא מתבלבל!'
הנסיון הכי מסוכן בחיים הוא לא היצר הרע שמגיע בפרצוף שחור ומאיים, אלא זה שמתחפש לצדיק, זה שמציע לך 'לוותר קצת על האמת' בשם איזה שלום מזוייף.
הוא סגר את הפקק, סובב את הגב לפיתוי, ונתן זינוק קדימה...
יותר הוא כבר לא הביט לאחור. צעד אחרי צעד, נגד כח המשיכה, נגד העייפות, נגד הלעג של אנשי קרחת היער הוא המשיך לטפס בעליה, בידיעה שאין דבר כזה 'לעמוד במקום' - או שאתה עולה, או שאתה מתערבב וטובע.
כשהגיע לפסגה, הוא שפך את השמן הנקי למנורה והדליק אותה. אור לבן, בוהק, עצום וטהור פילח את השמים והאיר את העמק כולו.
כולם ראו את הדרך. בלי פשרות, בלי זיופים, בלי לכלוך - רק האמת כפי שהיא, מאירה ומרוממת.
מה למדנו ממשל זה:
השמן יודע היטב במה לבחור להתחבר - הוא לא מתערבב!!!
שמן לא מתווכח עם המים, הוא פשוט עולה מעליהם. הטבע של יהודי ושל התורה הוא להיות 'שמן זך'.
בעולם מלא בלבולים, סיסמאות ואופנות חולפות, התפקיד שלנו הוא לא להתבלבל ולא לאבד את עמוד השדרה. צריך לדעת לבחור באמת הברורה, גם כאשר סביבנו כולם מנסים לערבב מושגים.
הנסיון הכי מאתגר בדור שלנו הוא ה'פייק קדושה' - התעטפות באיצטלא של קדושה ואהבת ישראל מזוייפת, כפי שמעת לעת באים אנשים ומסבירים לך בשם 'איחוד האנושות' שצריך לעגל פינות, למחול על ההלכה, להחליק עבירות ולהפוך את התורה למסטיק חסר טעם המתאים לכל אחד.
לא זו אהבה אמיתית - זו אשליה!
אהבת ישראל אמיתית היא להביא לאחיך היהודי באשר הוא - את הדבר הכי טוב והכי אמיתי שיש, את הקדוש ברוך הוא ואת התורה שלו כפי שהיא - נקיה ומזוקקת. אי אפשר לקרב אנשים לאור על ידי נסיונות למהול את השמן במים עכורים.
ומכאן נתחיל את השיעור.
מהות השם 'לך לך' - תנועה והתקדמות מתמדת
יסוד עצום לימדונו רבותינו, שמו של כל דבר בלשון הקודש אינו כינוי מקרי, אלא הוא המגלה ומורה על עצם מהותו ושורשו הרוחני.
שמה של פרשתנו 'לֶךְ לְךָ' - מסמל הליכה בלתי פוסקת, המורה על עליה והתקדמות תמידית. אין מציאות של קפאון ועמידה במקום אחד בעבודת הבורא, שכך האדם נקרא 'מהלך', על שם הפסוק: "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה" (זכריה ג, ז), ועל כן נתבע לצעוד ולטפס מדרגה אחר מדרגה, מחיל אל חיל.1
מעין החכמה
1. הגה"ק רבי יעקב יצחק, ה'חוזה מלובלין' זיע"א, היה אומר כי בהגיע שבת קודש פרשת 'לך לך' היה חש בנפשו התפשטות של אור עצום ונורא. הוא העיד כי ההבדל בין שבת זו לבין שאר שבתות השנה היה בעיניו כהבדל שבין אור לחושך!
טעם הדבר נעוץ בכך שאברהם אבינו - שהוא 'בעל השמועה' בפרשה זו - הוא המאיר הגדול של העולם, כדברי חז"ל במדרש (בראשית רבה, פרשה ב - אות ג) על הפסוק: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִי"ם יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" (בראשית א, ג) דרשו - 'זה אברהם'.
כדי לקבל שמץ מושג מעוצמת אותו אור אלקי שהאיר לנשמתו של ה'חוזה', מביא הגאון רבי אלעזר דוד פרידמן שליט"א (בספרו 'מפי סופרים וספרים', ריש פרשת לך לך, וראה בספר 'החוזה מלובלין' - עמוד פח) מעשה מרטיט:
מנהג קבוע היה לו ל'חוזה' מלובלין: מדי שבת בשבתו, לאחר תפילת מנחה, היה מסתגר ביחידות מוחלטת בחדרו עד לשעת רעוא דרעוין בסעודה שלישית. בשעה נשגבה זו עסק בלימוד הלכות בספרו של הרמב"ם, 'משנה תורה'. איש מעולם לא הורשה לחצות את מפתן חדרו באותן שעות, ואפילו המקורבים שבתלמידיו ידעו כי זהו זמן הסגר שאין להפר.
באחת השבתות גברה תשוקתו של אחד החסידים, וחפץ בכל מחיר לחזות בזיו פני רבו דוקא באותה שעת קודש מסתורית. ביודעו שהרבי נזהר ביותר שלא להעיר אדם משנתו, נכנס החסיד מבעוד מועד לחדר, נשכב באחת הפינות והעמיד פני ישן.
כפי ששיער, נכנס ה'חוזה' ולא העירו. הרבי פתח את ספר הרמב"ם והחל בחוק לימודו. אך ברגע שנפתח הספר, נפל נהורא עילאה בביתא - אור שמימי כביר ובלתי נתפס בקע מתוך תורתו של הרבי והציף את החדר כולו.
בתום השעה יצא החסיד ממחבואו, אך ברגע שפסע מחוץ לחדר חשכו מאורותיו.
בתחילה תלה זאת בשינוי שבין האור העז שבחדר לחשיכת הדמדומים של סעודה שלישית, אולם כשהובאו נרות לבית המדרש עם צאת השבת, התבררה הבשורה המרה: עיניו כהו לחלוטין והוא לקה בְּעִוָּרוֹן גמור.
בחרדה עצומה ובדמעות שליש ניגש החסיד לאחר תפילת ערבית אל ה'חוזה' וגולל את אסונו. השיב לו הרבי בענוה: 'אין בידי להושיעך. פנה אל תלמידי, רבי דוב בער מרדושיץ ('הסבא קדישא'), שהוא פועל ישועות מובהק, ובידו לעזור לך'.
פנה החסיד אל ה'רדושיצר', וזה נתן לו סגולות רבות לרפואת עיניו. משלא הועילו, הוסיף לו סגולות נשגבות ועמוקות יותר, אך העינים נותרו בְּעִוְרוֹנָן. פרץ החסיד בבכי מר. אמר לו רבי דוב בער בפליאה: 'הסגולות שנתתי לך כחן יפה להבקיע אור אפילו בתוך אבן דוממת! אם בך לא פעלו מאומה, אות הוא שדבר נורא ועמוק מתחולל כאן. גלה לי את האמת - מה עשית?'
התוודה החסיד על אשר העז לעשות בשבת במחיצת ה'חוזה'.
כששמע זאת רבי דוב בער, נאנח ואמר לו ביראת כבוד: 'דע לך, כי האור הגדול המאיר בחדרו של הרבי בשעה זו איננו אור גשמי, אלא הוא־הוא האור הגנוז מששת ימי בראשית (חגיגה יב.), שבאמצעותו צפה אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו. ה'חוזה', שעיניו משוטטות בקדושה ומביטות בכל הארץ, ראוי להשתמש ולהתענג על אותו אור עליון, אולם אתה, שאינך מזוכך למדרגה נשגבה זו, לא יכלו עיניך הבשריות לשאת את עוצם הגילוי - ועל כן הוכת בסנוורים, ואין בידי שום תרופה ורפואה להושיעך מזה...'
צא ולמד עד היכן הדברים מגיעים: אם בכל שבת ושבת האירה תורתו של ה'חוזה' באותו אור בראשיתי גנוז שסימא את עיניו של מי שלא היה ראוי לו, ועל אף גודל קדושת שבתות השנה העיד ה'חוזה' כי בהגיע פרשת 'לך לך' - פרשתו של אברהם אבינו, עמוד החסד והאמונה - האיר אור כפול ומכופל עד שכל שאר השבתות נדמו כנגדו כחושך מול אור, כמה עצום ונשגב הוא כחו של אותו שורש ראשון של האומה!
זהו הלקח הנצחי הנובע מפרשת 'לך לך': אברהם אבינו הנחיל לבניו אחריו צינור של אור גנוז שאינו כבה לעולם. גם כאשר שרויים בזמנים של הסתר וערפל, בכחו של כל יהודי להתחבר לאותה נקודת פתיחה של 'אברהם העברי', לשאוב מן האור הבראשיתי של האמונה, וּלְהָאִיר את כל נתיבות חייו בבחינת: 'וַיְהִי אוֹר'.
ציווי ראשון זה נאמר לאברהם אבינו עליו השלום, שהוא למעשה ראש וראשון לאומה הישראלית - 'היהודי הראשון', וכפי שהרמב"ם מכנהו בהלכות עבודה זרה (פ"א ה"ג) בתואר: 'ראשון המאמינים'.
והנה יש לדקדק כאן, מדוע זכה אברהם אבינו להיקרא 'ראשון המאמינים'?
וכי לא קדמו לו צדיקים וקדושים עליונים מימות עולם? הלא קדמו לו מתושלח, חנוך, נח, שם ועבר, שכולם היו ענקי רוח הדבקים בה' יתברך!
יתירה מזו, בספר סדר הדורות (אלף השלישי - ב' אלפים ו') הובא, כי אברהם אבינו חי במחיצתו של נח שנים רבות, וכאשר נסתלק נח מן העולם היה אברהם כבר בן נ"ח שנים. ומובא שם עוד, שבכל אותן עשרות שנים שבהן רדף נמרוד הרשע אחר אברהם וביקש את נפשו להמיתו - היכן הסתתר אברהם וניצל? בביתו ובבית מדרשו של נח, אשר בצילו של נח צמח וגדל אברהם אבינו!
ויתירה מכך, אף נח עצמו היה צדיק יסוד עולם, וכפי שהעידה עליו התורה בפירוש: "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (בראשית ו, ט). ואם נח זכה לתואר 'צדיק' מדוע אברהם לבדו הוכתר - 'ראשון המאמינים'?
מהפכת קירוב הבריות של אברהם אבינו
אלא, כאן מתגלה סוד השליחות של האדם עלי אדמות:
נח, שם, עבר ושאר הצדיקים שקדמו לאברהם היו אמנם קדושי עליון, צדיקים תמימים ומאמינים מופלגים - כל עבודתם וקדושתם היו בתוך ד' אמותיהם, הם שמרו על עצמם להצלת נפשם והסתגרו בבתי מדרשותיהם, אך לא יצאו אל החוץ כדי להאיר את העולם ולהנחיל את האמונה לכלל הבריות.
אברהם אבינו היה הראשון שהפך את האמונה לשליחות ציבורית חובקת עולם!
הוא לא הסתפק בלהיות צדיק לעצמו בלבד, אברהם אבינו נטל את מקלו ותרמילו, עבר ממקום למקום, פתח אוהל לארבע רוחות השמים, האכיל, השקה וקירב את כל עוברי הדרכים, ופעל בכל כחו ובמסירות נפש עצומה לפרסם את שם ה' ואחדותו בעולם.
הוא לא בנה תיבה כדי להימלט מן המבול, אלא יצא אל המבול כדי להפוך אותו למקום של קדושה.
בזאת נסללה דרכו של כל יהודי - לדעת שאין די בבנין עצמי בלבד, אלא תכלית הירידה לעולם הזה היא לפעול, להאיר, להפיץ תורה וחסד, ולקדש שם שמים ברבים.
זהו עומק הציווי: 'לֶךְ לְךָ' - להתקדם תמיד, לטפס מעלה, ולא להשאר תקוע במקום בשום פנים ואופן!
עשרת הנסיונות - סולם ומעלית להתעלות הנפש
שנינו בפרקי דרבי אליעזר (פרק כו, וכן במשנה באבות פ"ה מ"ג): 'עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם'.
ובעומקם של דברים יש להתבונן, מהו שורש ענין הניסיון? מפני מה מגלגלים על האדם מערכה כה רצופה של קשיים?
אך עלינו לדעת יסוד עצום: הניסיון מעולם אינו בא כדי להכשיל את האדם או להפילו חלילה, הניסיון אינו אלא בבחינת סולם מוצב ארצה שראשו מגיע השמימה, שכל יעודה ותכליתה להרים ולשאת את האדם לקומות עליונות ונשגבות לאין ערוך.
'ניסיון' הוא מלשון הרמת נס ודגל - לרומם את מדרגת הנפש ולגלות את כחותיה הנסתרים מן הכח אל הפועל.
במסע החיים, פעמים רבות מוצא עצמו האדם תקוע וקפוא במשך שנים ארוכות באותו מצב ובאותה קומה רוחנית. ההרגל והשגרה מייצרים תרדמה בנפש, והוא שוקע בעצמו ואינו צועד קדימה.
כיצד מעורר אותו הבורא יתברך שמו? כיצד שולפים אותו מן הבוץ של ההרגל ומעלים אותו למדרגתו האמיתית?
דוקא על ידי מעבר של 'צואר בקבוק' - לחץ פתאומי וקושי המאלץ אותו לרכז את כל תעצומות הנפש, לגייס כחות גבורה שלא ידע על קיומם, ולהתאמץ בכל לבו.
לעתים הטיפוס נעשה בנקל ובמתינות, ולעתים הוא מלווה במאבק קשה ומפרך - אך המגמה האחת והיחידה היא תמיד להתייצב בקומה הבאה, להגיע אל הפסגה שנועדה לו מששת ימי בראשית.
זהו עומק הפסוק: "הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ, לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ" (דברים ח, טז). העינוי והניסיון אינם מטרה לעצמם, אלא הם הכלי והצינור הבלעדי להביא לאדם את הטובה השלימה, הנצחית והאמיתית בסופו של מסע.
אמנם, הנסיונות אינם מופיעים לאדם תמיד בלבוש אחיד:
לפעמים הם פוקדים אותו בעניינים הנראים שוליים וחולפים - בחיכוך קל של פרנסה, בטרדות משא ומתן, במתח מול שכנים או בטרדות הבית, ולפעמים הם נוגעים במקומות האישיים, הפנימיים ביותר בנפשו - במאבקים חבויים בינו לבין קונו בשמירת המחשבה, ובינו לבין זולתו במדות שבין אדם לחברו.2
עם זאת, לעולם אל ישכח האדם כי המטרה בכל הנסיונות כולן היא אחת - הכל נשלח אליו בהשגחה פרטית כדי לעדן את חומריות הגוף, להעלות, לרומם ולגדל את האדם, ולהושיבו במקום בהיר ומלא קדושה - מקום שבו הוא מתהלך לפני ה' באמת, וזוכה לחזות בנועם זיו האור עד עולם.
2. רבינו נתן מברסלב זיע"א מבאר בספרו הקדוש 'ליקוטי הלכות' יסוד מופלא בעבודת ה'!
עשרת הנסיונות שבהם נתנסה אברהם אבינו אינם רק מאורעות מן העבר הרחוק, אלא הם תחנות חיים שחוזרות ונשנות במסעו של כל יהודי ויהודי עלי אדמות. לעתים הנסיון ניצב כפשוטו ככבשן אש של קשיים ויסורים, ולעתים הוא לובש צורה כואבת בהרבה - כבשן אש של בזיונות, חרפות וגידופים, בפרט כשהם מגיעים דוקא מאותם אנשים שהיטבת עמם כל חייך והם מפנים לך עורף.
מעשה שסיפר לי אבי האהוב, רבי יורם מיכאל זכרו לטוב, שסבל לאורך חייו רדיפות רבות ויסורים קשים מנשוא. באחד הימים, בעת פגישה מורכבת וטעונה שבה ישבו הוא ואמי תחי' יחד עם מרן פוסק הדור רבינו עובדיה יוסף ורעייתו הרבנית מרגלית עליהם השלום, פנתה הרבנית מרגלית אל אבא בחכמת חיים שובת לב ואמרה:
'תדע לך, חכם יורם, אני תמיד אומרת לחכם עובדיה: אל תעשה לאנשים טובות גדולות מדאי. תעשה טובה קטנה - כדי שהאבן שיזרקו עליך אחר כך תהיה קטנה... כי מי שעושים לו טובה גדולה, גם האבנים שהוא משליך עליך בחזרה אינן סתם אבנים, אלא סלעים כבדים ומכאיבים'.
כמה חדות וכאב יש במילים הללו, אך גם נחמה גדולה: כל אותם 'סלעים' אינם מקרה עיור, אלא חלק ממסלול מדוייק שסלל בעבורנו בורא עולם.
כאשר אברהם אבינו עמד מול האש, פעל בו כח כפול ומכופל. ראשית, הנסיון זיכך ורומם אותו בעצמו, להביאו למדרגה רוחנית גבוהה, בטוחה ואיתנה לאין ערוך. שנית, אברהם ידע כי כאב האומה, מעשיו הם סימן לבנים, עמידתו בגבורה אינה רק נצחון אישי, אלא היא שנוטעת כח נצחי בנשמותיהם של בניו ובני בניו בכל הדורות, שיוכלו גם הם לעמוד בנסיונותיהם.
כך הדבר בכל בית: כשהורה עומד בנסיון, בולע את עלבונו ובוחר לשתוק - הוא קונה את עולמו בשעה אחת, עוונותיו נמחלים, והוא מוריש לילדיו גנים של גבורה רוחנית.
יתירה מזו לימדונו חכמים: אין דבר היורד מן השמים לחינם. פעמים רבות, כאשר נגזרת על האדם כליה על פרנסתו, מגלגלים עליו מן השמים יסורים של בזיון תחת חסרון כיס. כשהוא מקבלם בדממה, נהפך הגלגל - ופרנסתם של אותם מבזים מושפעת ועוברת ישירות אליו.
אשרי האדם הזוכר ברגעי הנסיון והעלבון כי יד ההשגחה מנהלת את הכל, ובמקום להישבר מן הסלעים המושלכים לעברו, הוא הופך אותם למדרגות של עליה, טהרה וברכה עד עולם.
כל יום ויום הבא על האדם מוכרח להיות גבוה בכמה וכמה מדרגות מן היום שקדם לו במחשבה, בדיבור ובמעשה. וגם כאשר ישנה לעתים נפילה או תחושת נסיגה, ידע האדם 'ירידה זו תכליתה עליה' - להכשיר את הקרקע לקראת הזינוק הבא.
שלשת ה'הלוך' במסורה - הלוך ונסוע, הלוך וגדל, הלוך וחסור
מו"ר אבא ע"ה, שלימדנו מצינו במסורת המקרא שלש בחינות של 'הלוך':
"הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ" (בראשית יב, ט) - תנועת הנפש של החתירה קדימה ויציאה אל השליחות.
"הָלוֹךְ וְגָדֵל" (שם כו, יג) - התוצאה המבורכת של מי שאינו עוצר, שזוכה לגדול ולהתעלות עד כי גדל מאוד בכל חלקי הנפש.
"הָלוֹךְ וָחָסוֹר" (שם ח, ה) - המורה על הנסיגה והחסרון.
נמצא שכל אדם בעולם נמצא בתנועה מתמדת, ואיש אינו דומם:
מי שמתאמץ, צועד קדימה ועמל על תיקון מדותיו - הרי הוא בבחינת: 'הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ' המוביל ל'הָלוֹךְ וְגָדֵל'.
אך מי שסבור שהוא יכול 'לעמוד במקום', להסתפק בהישגי העבר ולהפסיק להתייגע - הרי תנועתו נהפכת מאליה ל'הָלוֹךְ וָחָסוֹר', ונפשו הולכת ומתרוקנת ממעלותיה.
מציווי ההתעלות לתהומות הנסיונות
והנה, כאשר נעיין בהמשך הכתובים, נתעורר לקושיא עצומה, מיד לאחר ההבטחות הגדולות והיציאה לדרך, מוצא עצמו אברהם מתמודד עם שרשרת נסיונות קשים מנשוא - מציאות הנראית כהיפך הגמור מכל עליה והתקדמות!
נאמר בתורה: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ" (בראשית יב, י). וכלל נקוט בידינו מדברי הגמרא (מגילה י:): כל מקום שנאמר בו 'ויהי' - אינו אלא לשון צער, בעוד ש'והיה' הוא לשון שמחה.
הבה נתבונן במצבו של אברהם אבינו באותה עת, הוא עזב מאחוריו מעצמה, מעמד של כבוד שהיו לו בארצו ובמולדתו. וכעת כשהגיע לארץ היעוד, נפגש עם מצוקה נוראה של רעב כבד - ברמה כזו שאין לו מנוס אלא לנטוש שוב את המקום ולרדת לארץ מצרים כדי להחיות את נפשו.
והירידה למצרים נראית כנסיגה עמוקה עוד יותר:
בבואו לשערי מצרים מתעורר בזיון חדש מול אנשי המכס המצריים. פקידי המכס מחטטים בכליו, תובעים ממנו מכס ודמי מעבר, ומגיעים לעזות מצח שאינה מקובלת אפילו בין אומות העולם - לחטט בתוך התיבה ולדרוש אותו על אודות אשתו הצנועה! היכן פרטיות האדם המינימלית? מה ענין אשתו לגביית מסים?
ומשם, הדבר מתדרדר ללקיחת שרה לבית פרעה בעל כרחה.
אף שהקדוש ברוך הוא שמר עליה והיכה את פרעה וביתו נגעים גדולים - עדיין, מנקודת מבטו של אברהם אבינו, היה כאן צער עצום, חלישות הדעת נוראה של ירידה אחר ירידה.
והשאלה זועקת מאליה: כיצד מתיישבת ירידה מעליבה זו עם הציווי 'לֶךְ לְךָ'? איזו מין עליה והתקדמות זו, להגיע למקום שבו אתה נרדף מרעב, אשתך נלקחת ממך ואתה מוכה ומושפל? וכי זו הליכה קדימה, או נסיגה מוחלטת לאחור?
'אין רע יורד מן השמים' - סוד הצמיחה מתוך החושך
אלא, כאן מאיר היסוד הנצחי של מעלת האמונה הטהורה - אין שום דבר רע יורד מן השמים!
כל מה שנראה בעיני בשר כנסיגה, כירידה או כמבוי סתום, אינו אלא חלק בלתי נפרד ממהלך ה'לֶךְ לְךָ' - תנופת זינוק שנועדה להצמיח טובה, ברכה ותועלת עצומה לאותה שעה ולדורות הבאים.
דוקא מאותה ירידה חשוכה למצרים, צמח אברהם אבינו בעושר מופלג שלא היה כדוגמתו, כנאמר: "ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב" (בראשית יג, ב). ומתוך אותו שפע הקים עולם שלם של חסד, וכנאמר בהמשך: "וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו" (שם פסוק ג), ופירשו חז"ל (והובא ברש"י) שחזר ופרע את הקפותיו ואת החובות שלוה מבעלי הפונדקים בימי עוניו, והרעיף עליהם ממון רב וקידש שם שמים.
שם נקבע היסוד ש'מעשה אבות סימן לבנים': עמידתם של אברהם ושרה בנסיון מצרים הנחילה לדורות עוצמה רוחנית וקדושה.
וכשם שאברהם עלה לארץ ופגש ברעב כבד, ובכל זאת לא שאל שאלות ולא הרהר אחר ה' - כך על האדם, בעת משבר ומחסור בעבודתו, לבטל את שכלו ולהישמע לציווי האלקי בלא פקפוק.
נמצא מבואר כאן, שהרעב והירידה למצרים לא היו עצירה מן ה'לֶךְ לְךָ', אלא הם עצמם היו ההליכה האמיתית - גילוי כחות הנפש של ראשון המאמינים, המלמדת לדורות כי כל ירידה בעבודת ה' אינה אלא הכנה והכשרה לעליה עליונה יותר.
פנימיות הירידה כנטיעת כחות והכשרת העליה
אמרו חז"ל במדרש (בראשית רבה, פרשה מ - אות ו): כל מה שאירע לאברהם אבינו בירידתו למצרים היה בבחינת 'מעשה אבות סימן לבנים'. בעצם אותה הליכה וירידה, נטע אברהם אבינו בנפשות הדורות הבאים, שורשים וכלים עצומים שיאפשרו להם לשרוד את שעבוד מצרים הקשה ולעמוד בכל עת הגלות בלא להיטמע.
נמצא גם כאן שנתגלה ביתר שאת כי כל תכליתה של הירידה למצרים לא היתה אלא להכשיר זינוק לעליה גדולה פי כמה. וכפי שאכן התרחש בפועל: "ויעל אברם ממצרים... ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב. וילך למסעיו" (בראשית יג, א-ג). היינו, שהירידה למצרים הולידה רוממות וקידוש שם שמים ברבים.
וכבר היה אבא עטרת ראשנו זצוק"ל רגיל לחזור ולשנן: 'אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות!' - כל מקום שנראה כצמצום, כמעצור וכנסיגה, אינו בא אלא להרבות את האור, לחשוף כחות נסתרים ולפתוח פתח לעליה עליונה שאי אפשר היה להשיגה בשום דרך אחרת.
סוד הטהרה בטבילה במקוה - ירידה על גבי ירידה והכנעת הנפש
מענין זה היה מבאר מו"ר אבא עטרת ראשנו, רבינו יורם מיכאל זצוק"ל, מדוע כחו של מקוה טהרה מסוגל להעביר מן האדם את כל הטומאות והזוהמות? מפני שיש במקוה הנהגה של 'ירידה על גבי ירידה!'
האדם פושט את בגדיו הגשמיים, יורד במדרגות אל תוך בור המים, ושם הוא גם מכופף את כל קומתו עד שלא תישאר שערה משערות ראשו מחוץ למים!
אילו היה נכנס בקומה זקופה ובגאוה - לא היתה זו טהרה כלל. כי מהות המקוה היא הכנעה מוחלטת!3
בזה נמסר בידינו מפתח אדיר לכל מהלך החיים: דוקא כאשר יהודי עובר 'כיפוף על גבי כיפוף', צמצום אחר צמצום, ומתבטל ברצון להנהגת ה' - שם בדיוק הוא נטהר, משם הוא נבנה, ומשם הוא מזנק מעלה לגבהים שלא שיער!
מעין החכמה
3. פעם ישב הבעל שם טוב הקדוש עם תלמידיו המובהקים בערב שבת קודש, בשעות הבוקר שלאחר הנץ החמה. הם ישבו באויר הפתוח, והבעל שם טוב לימדם את סדר כוונות הטבילה, לאחר מכן קראו שנים מקרא ואחד תרגום.
בעודם יושבים ולומדים, הבחין הבעל שם טוב באברך הצועד בשביל המרוחק. אותו אברך כלל לא ידע שעיניו הקדושות של הבעל שם טוב צופות בו. פנה הבעל שם טוב אל תלמידיו ואמר להם: 'ראו את האברך הזה, הוא בדרכו לטבול בנהר לכבוד שבת קודש. רואה אני כי הוא עושה כעת הכנה עצומה בנפשו, אולי יזכה ויגיע למדרגת הטהרה'.
לאחר זמן מועט, שב אותו אברך מן הנהר וצעד שוב באותו שביל. התלמידים הביטו בפניו של הבעל שם טוב וראו שפתאום התכרכמו פניו, והשתנה מראהו לצער עמוק. שאלו התלמידים את הבעל שם טוב הקדוש בתמיהה: 'רבינו, מדוע נפלו פניך?' השיב להם הבעל שם טוב בצער: 'חבל מאוד שאותו אברך טבל בנהר. אילו לא היה טובל, היה מצבו טוב בהרבה'.
שאלוהו תלמידיו: 'הכיצד יתכן הדבר?' השיבם הבעל שם טוב: 'כשירד אל הנהר, היה מלא הכנעה ושפלות רוח. אך ברגע שיצא מן המים, נכנסה בו מחשבה קלה של גאוה: 'כעת אני טהור, אני קדוש ומורם מעם, מי הם בכלל חבריי לעומתי!' אותה גאוות הלב ניפחה את ישותו. ראו כמה גדל והתעלה בשעת הכנעתו, ובאיזו מהירות התלכלך בטיפה אחת של גאוה דקה, שקלקלה את הכל'.
דרך קבלת היסורים - באהבה ובאמונה
מי שניחן בסבלנות ובדעת תורה, מבין דבר פשוט וברור: הקדוש ברוך הוא סולל עבורנו מסלול ודרך חסד נפלאה שאין שני לה בעולם.
גם כאשר אתה צועד ונתקל בקשיים, חלילה וחס לך מלהישבר! דע בבירור כי הקושי אינו תקלה אלא זהו עצם הבנין שלך, הנסיון הנוכחי הוא המדרגה המוכרחת המובילה אותך לקראת הקומה הבאה.
האמונה הטהורה היא אויר הנשימה של הנשמה, וכל הענין תלוי אך ורק בשאלה: כיצד אתה ניגש אל הקושי ומקבל אותו?
המקבל בהכנעה ובביטול לרצון ה', גם אם עוברים עליו גלים ומשברים קשים, הכל נחשב בעיניו כ'כסף קטן'. הנסיון מזכך את נפשו, שוטף ממנו את החלודה, מטהר אותו ומרומם אותו למדרגות עליונות של קדושה.
אולם, המקבל את הנסיונות בקנטור, בכעס ובטרוניא: לא זו בלבד שאין יסוריו מכפרים עליו, אלא שנפשו ניזוקת, לבו נאטם והוא שוקע במרה שחורה.
הדרך לקבל 'ארגזים של כסף' בא דרך קושי רעב ומצוקה
הביטו בדרכו של אברהם אבינו עליו השלום:
הקב"ה מצוה עליו: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ" (בראשית יב, א), ומבטיחו הכתוב: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" (שם פסוק ב). לכאורה, מצפה האדם לראות מיד ארגזים של זהב, שלוה, ממשלה וכבוד מלכים.
בבואו לארץ פוקד אותו רעב כבד, והוא נאלץ לנוד בחוסר כל - זהו נסיונו הראשון.
בירידתו למצרים נלקחת שרה לבית פרעה, אך אברהם מקבל את הדין בדממה ובבטחון גמור בה'.
מיד לאחר מכן מכה ה' את מצרים, ואברהם יוצא משם ברכוש עצום ובמעמד של מעצמה.
בשובו ארצה פורץ ריב רועים המוביל לפרידה מלוט - המובילה מיד לגילוי שכינה מחודש: "שא נא עיניך וראה... כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם" (שם יג, יד-טו).
בהמשך, יוצא אברהם במסירות נפש למלחמת המלכים כדי לפדות את לוט, ומביס צבאות ענק.
שיאם של נסיונות אלו מגיע במפגש בעמק שוה עם מלכי צדק מלך שלם - הוא שם בן נח, גדול הדור.
ושם מתגלה קדושתה של ירושלים עיר הקודש, ושם נאמר: "וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל" (שם יד, כ). וכפי ששנינו בפרקי דרבי אליעזר (פרק כז): הראשון בהיסטוריה שקיים מצות מעשר - היה אברהם אבינו, שנתן מעשר לשם בן נח.
מכאן צמח והתגלה אברהם אבינו כמשפיע הגדול ביותר בעולם: פתח אוהל חסד לארבע רוחות השמים, השפיע שפע רב בגשמיות וברוחניות, לימד תורה וזיכה את הרבים כאשר גילה את אחדות ה' בפני כל באי עולם.
כל אותו עושר וכל אותה מדרגת נבואה וקדושה נצחית, לא נולדו אלא מתוך ההכנעה של ה'כיפוף על גבי כיפוף'4 - מתוך הירידה למצרים, השתיקה מול הנסיונות והאמונה הפשוטה והיוקדת בציווי 'לֶךְ לְךָ'.
מעין החכמה
פיקוח נפש מול הקרח או עבודה דקדושה?
4. מעשה נורא מסופר על מרא דארעא דישראל, הגאון הקדוש רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל, שמסר נפשו יום יום על טבילת מקוה באשמורת הבוקר.
באותם ימים בירושלים עיר הקודש לא היו מקוואות מוסדרים ומחוממים כבימינו, אלא היו יורדים לטבול במעיין השילוח או בבורות מים. בימי הקיץ המים קרים כקרח, קל וחומר בלילות החורף הירושלמי המקפיא, ועל אחת כמה וכמה בימי שלג וכפור.
הרופאים, בני המשפחה והתלמידים ישבו על ראשו וטענו בתוקף: 'רבינו, הרי עברת את גיל התשעים, ונושק אתה לגיל מאה! הרופאים מזהירים שזוהי סכנת נפשות גמורה, ואדם בגיל כזה עלול לחטוף דלקת ריאות ולהסתלק מן העולם כהרף עין (שבאותם ימים לא היו בנמצא האנטיביוטיקה ושאר תרופות המצויות כיום). וכי מותר לאדם לסכן את חייו בעבור טבילה שאינה חיוב גמור מן הדין?!'.
והרב לא שת לבו לכל הדיבורים.
בכל לילה, בשעה שתים וחצי אחר חצות, קם הישיש הקדוש כנער בן שבע עשרה, יוצא בקור ובחשיכה, יורד אל המעיין. אם נקפאו המים בשכבת קרח עבה, נוטל מעדר או קרדום, שובר ומבקע את הקרח, וקופץ פנימה לתוך מי הכפור בדביקות עצומה כאילו ירד לתוך כבשן של אש קודש! טובל, עולה, ועוסק בעבודת הבורא בחיות מחודשת.
ניגש אליו תלמידו המובהק, גאון הדור ושר התורה, רבי איסר זלמן מלצר זצוק"ל - בעל 'אבן האזל' (אשר זכינו בבחרותנו ללמוד בישיבה שנוסדה על שמו הטהור, בה חונכנו על שיטתו ודרכו): 'רבינו הקדוש, כל אשר תאמר קדוש הוא, אך תורה היא וללמוד אנו צריכים! יבאר לנו רבינו במה אנו עוסקים? הרי הרופאים צווחים שזהו פיקוח נפש, והיכן מצינו חיוב להתאבד על טבילת חסידות שכזו?'.
השיב לו הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל בנועם ובחיוך של קודש: 'שאלה זו ששאלת מצד חוות דעתם של הרופאים - הנה לפי דרכו של רבינו נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן, תניינא - תורה קכג) אין כאן קושיא מעיקרה: שהרי פסק רבינו נחמן ברוח קדשו ש'רופא שאומר שהמקוה מזיק לבריאות - אין לו תורת רפואה כלל!' וכאילו ניטלה ממנו תעודת הרפואה שלו מן השמים!
אך אפילו לפי שיטתנו שלנו, גדולי הדורות הליטאים הדורשים כל דבר מתוך עומק הסברא וההלכה, עשיתי חשבון של קל וחומר ברור:
הרי טול גוי מן השוק, עכו"ם גמור השקוע בטומאת הקליפות והעבודה זרה, שבא להתגייר - אפילו מל את כל בשרו, כל עוד לא טבל במי המקוה אינו יהודי כלל! מי הוא זה שהופך אותו באחת מגוי לעם סגולה, עוקר אותו משיא הזוהמא ונוסך בו נשמה קדושה משמי מרומים? - מי המקוה הטהורים!
אם המקוה ניחן בכח אלקי נשגב כזה להפוך גוי טמא ליהודי קדוש - יהודי כשר שכבר מניח תפילין, לבוש בציצית, עמל בתורה יומם ולילה, נזהר בצניעות ושומר על אות ברית קודש, וכל כולו אמונה יוקדת בבורא עולם - וכי מקוה כזה יכול להזיק לו חלילה?!'.
רואים בחוש: גדולי עולם אלו היו בעלי שכל מזהיר, ענקי תבונה, חריפות ופקחות עצומה שאין לה אח וריע, אך מעולם לא נתנו לשכל האנושי או לתחזיות הטבע לבוא על חשבון האמונה הטהורה והתמימה!
תכלית מסע 'לך לך' של כל יחיד מתוך האומה
כתב רבינו הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (פ"א ה"ג): הלך אברהם אבינו וקרא והודיע לבני האדם שיש אלו"ה אחד לכל העולם, והיה מהלך וקורא ומקבץ עם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, 'עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם, ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחיבר בו ספרים, והודיעו ליצחק בנו... עד שנעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה''.
התבוננו במהפך העצום:
בראשית הדרך יכול היה אברהם להסתגר בארבע אמותיו, לדאוג לקדושתו העצמית, לטהרתו האישית, ומקסימום לחנך את אשתו ובני ביתו המצומצם.
אך הקדוש ברוך הוא תבע ממנו את ה'לֶךְ לְךָ'! ומתוך אותן תחנות של מסעות, ירידות ונסיונות, צמח אברהם למעצמה רוחנית ששינתה את פני האנושות כולה, כל זה רק מכח הליכה בלתי פוסקת, של התקדמות והתעלות מתוך משברים...
הדבר הראשון והעיקרי הנתבע מאיש הישראלי הוא להיות תמיד במצב של הליכה!
לעמוד בתנועה של עליה וצמיחה - בבחינת: 'הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ' המוביל ל'הָלוֹךְ וְגָדֵל'.
וכאשר אדם צועד קדימה ומקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה, ופתאום קופצים עליו קשיים, מניעות וטרדות - עליו לדעת נאמנה שאין הקשיים באים כדי להחזירו לאחור, אלא אדרבה: לבחון ולגלות עד כמה הוא איתן בדעתו!
אסור להישבר, אסור להתרפות, וחל איסור גמור לפספס את שעת המבחן.
'העקשן יצליח' – כח העקשנות דקדושה
בנקודה זו נדרשת מן האדם מדה מיוחדת: עקשנות של קדושה!
מרן בעל ה'חזון איש' זצוק"ל (שהשבוע יחול יום פקודתו והילולתו ב-ט"ו במר-חשון, זכותו הגדולה תגן עלינו אמן) טבע יסוד אדיר: 'העקשן יצליח!'
העקשנות כשלעצמה אינה אלא כלי ומדה בנפש:
אם אדם משתמש בה לענייני הבלי העולם הזה - להתעקש על כבוד, על גאוה או על שטויות וקטנוניות, הרי היא מדה מושחתת ורעה מאין כמותה.
אך כאשר לוקח האדם את מדת העקשנות לעבודת ה' יתברך, לעמוד כחומה בצורה כנגד פיתויי היצר הרע ולהשיג השגות בתורה - זו המעלה הנשגבת ביותר!
קחו לדוגמא, בן תורה העסוק בסוגיא עמוקה בש"ס: הוא עמל ומתקשה, הענין סתום ואינו מובן. אדם רפה מזג יאמר: 'לא נורא, אניח לסוגיא זו ואעבור הלאה, אולי בפעם אחרת אבין' - אדם כזה לעולם לא יקנה תורה ולא יבין את עומקה!
אך העקשן האמיתי, זה שיושב על הגמרא והתוספות שעות רצופות, הופך בה שוב ושוב, אינו מרפה ואינו עוזב את הסטנדר עד שמתבהרת לו השמועה על בוריה - הוא זה שקונה קנין נצחי, ונעשה לתלמיד חכם מופלג.
כך הוא בכל סדרי החיים והקדושה!
מי שמקבל על עצמו קביעות חזקה ולא זז ממנה כמלוא נימא, שום דבר בעולם אינו יכול לשבור אותו, הוא מתעלה מעל כל קשיי הגלות, זוכה להגנה אלקית שלימה, ומגיע למדרגות עליונות ומעולות שבמעולות שאין כדוגמתן בעולם.
אחד היה אברהם...
על אף כל החושך והמניעות, הבריאה כולה מתעלה ומזדככת על ידי עבודתם של ישראל, וכפי שעלה בגורלו של אברהם אבינו עליו השלום: בראשית דרכו היה בודד וערירי, 'אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם' - מול עולם שלם של עובדי אלילים.
ובסוף המערכה, לאחר מלחמת המלכים, נאמר: "וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ... אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" (בראשית יד, יז). ודרשו חז"ל (בראשית רבה, פרשה מג - אות ה): מהו 'עמק המלך'? - שהושוו שם כל מלכי האומות וקיצצו ארזים, עשו לו בימה גדולה, והמליכו את אברהם עליהם לנשיא אלהי"ם, קצין ומלך!
מה הביא אותו למעמד נשגב כזה?
אלא, ודאי שאותה עמידה איתנה ללא פשרות בכל עשרת הנסיונות, היא שבנתה את כחו וחישלה את דמותו להיות עמוד העולם, אצל אברהם אין מקום לספיקות ואין שאלות כלל!
וכעת נעמיק מה הטעם לכך...
מול עבדות הגוף – הנשמה כמוליך והאמונה כאויר לנשימה
ישנם שני סוגי בני אדם בעולם:
אלו שהנשמה היא העיקר והמוליך אצלם, והגוף משמש עבד נרצע לנשמה: זהו מקומו האמיתי והשורשי של כל יהודי. עבור אנשים אלו, אין שום קושיות על הנהגת הבורא, אפילו הדבר הנראה כמשולל היגיון וטבע לחלוטין, אצלם הכל מתקבל בפשטות ובטבעיות גמורה. שהרי כלפי הנשמה האלקית, החצובה מתחת כסא הכבוד, הכל אפשרי.
אך אלו שהגוף הוא המוליך אצלם, והנשמה משועבדת לחומר: אצלם כל דבר שאינו נתפס בגדרי הטבע והשכל הגשמי הופך מיד לבלתי אפשרי, ומתמלאים ספיקות ומבוכה.
צדיקים ואנשי אמת מובלים תמיד על ידי אור הנשמה, ולכן כח האמונה שלהם איתן ובהיר כשמש בצהרים, כי זו תכלית בריאת האדם בעולם הזה להכיר את יוצרו בכל עת, ולחדש תמיד את כוונת הלב ולקנות משמעות עמוקה ואמיתית בדרכי האמונה.
רשמו זאת על לוח לבכם: האמונה לאיש הישראלי שקולה בדיוק כאויר לנשימת הגוף!
כשם שאי אפשר לגוף להתקיים אפילו רגע קט בלא נשימת אויר צח, כך מוכרח האדם בכל רגע ורגע לנשום אמונה חיה בבורא עולם.
כל מה שמסבב אותנו בחיי היום יום - המפגש עם בני אדם, המשא ומתן בעסקים, הנהגת הבית, חינוך הילדים, טרדות הפרנסה, חולשות הגוף וזעזועי הזמן - שום דבר אינו מקרי!
כל מאורע בא ללמד אותנו שיעור חדש בהשגחה פרטית, להביאנו להכרה בהירה בבורא יתברך, בבחינת הפסוק: "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" (איוב יט, כו).
קיום המצוות בשמחה כהצלה מדמיונות ההבל
בשביל מטרה עליונה זו הקיף אותנו הקדוש ברוך הוא במצוות, כדברי חז"ל (מנחות מג:): תפילין בראשו ובזרועו, ציצית בבגדו ומזוזה בפתחו - "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֺתָי" (במדבר טו, מ).
המצוות המעשיות הן חומת המגן השומרת על היהודי שלא יסיח דעתו מבוראו, כאשר ברגע קט שבו האדם מנתק את מוחו ואת לבו מן הבורא, מיד מתפרצים לתוך החלל הפנוי רעשי השווקים, תאוות זרות, הבלי עולם הזה ודמיונות שוא, והנפש נופלת בשבי היצר.
לכן הערובה היחידה להשאר בן חורין ולעמוד על משמר הקדושה היא לאחוז באמונה בכל תוקף, לזכור שאין עוד מלבדו, ולצעוד קדימה מתוך שמחה פנימית בלא הפסקה בכל תחנות החיים.
כאשר יהודי משריש בעצמותיו את הידיעה ש'כל דעביד רחמנא לטב עביד', ושכל מאורעותיו וקורותיו מכוונים אך ורק לטובתו השלימה - שוב אין שום מקום לעצבות, לחרדה או לשברון רוח.5
גם כאשר פוגשים בו גלים עכורים, קשיים, מניעות ומשברים, אין הדבר גורע מאומה ואינו מצמצם את כחותיו, אדרבה ואדרבה, הוא מתחזק בחילא יתיר, צועד קדימה ביתר שאת וביתר עוז, וממשיך בעבודת הקודש בעוצמות אדירות ובלתי נלאות.
מי שאוחז במפתח זה - קנה את כל עולמו, כי זהו סוד כחו ועמידתו של אברהם אבינו ראשון המאמינים.
האמונה המוצקה היא המעמידה את האדם, והיא הנותנת לו כח למסור נפש על כל תג וסייג של קדושה, לצעוד תמיד קדימה בבחינת: 'הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ', ולהנחיל את דרך האמת לכל הדורות הבאים.
כוונת כל המצוות – אנו עבדיך ובריותיך אנחנו...
על עומק מצוות האמונה הוסיף רבינו הרמב"ן זצ"ל יסוד נורא בסוף פרשת בא (שמות יג, טז), וזה לשונו הטהור:
'ולפיכך אמרו: הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שכולן חמודות וחביבות מאוד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהי"ו. וכוונת כל המצוות שנאמין באלהינ"ו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהי"ו שבראו. וכוונת רוממות הקול בתפילות, וכוונת בתי הכנסיות, וזכות תפילת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לא"ל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה ויאמרו לפניו: בריותיך אנחנו'.
הרי לנו מפורש, כי כל תכלית הבריאה, כל שורש המצוות - הכל נועד לדבר אחד ויחיד: שנתקבץ יחד, נכיר בבורא עולם, נודה לו בפה מלא ונכריז לכלל העולם: עבדיך ובריותיך אנחנו!
זהו שנאמר בתפילת השבת: 'אַתָּה קִדַּשְׁתָּ אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי לִשְׁמֶךָ, תַּכְלִית מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ'.
ומהי תכלית זו?
קדושת יום השבת היא 'לִשְׁמֶךָ' - להכיר ולרומם את שמו יתברך, שברא את עולמו בששת ימי המעשה ושבת ביום השביעי, וגאלנו ממצרים באותות ובמופתים.
כל עוד האדם חי בהסחת הדעת ואינו מתבונן בגדולת יוצרו, הרי הוא מרחיק את הבריאה מיעודה, אך כאשר הוא מחדש בלבו את האמונה בכל רגע, הוא מחבר את העולם לתכליתו הנצחית.
האמונה, היא המעמיד היחיד של האדם. ואלמלא כח האמונה הנוסך יציבות בנפש, לא היה יכול אנוש להחזיק בדעתו השפויה מול זעזועי תבל.
מבחן האמונה בעקבתא דמשיחא
רבותינו ז"ל לימדו כי הנסיון הקשה ביותר בעקבתא דמשיחא יהיה נסיון האמונה.
ההסתר פנים יהיה עצום, עד שאמרו כי יצטרכו 'לטפס על קירות' כדי למצוא אמונה.
לפיכך, חובה על האדם לעמול בהתמדה על חיזוק אמונתו, גם בשעות של יובש רוחני וחוסר הרגש.
אמר המהר"ל מפראג זצוק"ל יסוד עמוק:
העונש הקשה והמר ביותר שנחת על עם ישראל בעקבות חטא העגל, לא היה רק המגפה או אבדן הלוחות הראשונים, אלא עצם הנפילה הרוחנית שירדו ממדרגת אמונה פשוטה ותמימות עילאית, אל תוך גבולות השכל האנושי וההגיון המוגבל!
קודם החטא עמדו במעמד הר סיני במדרגת מלאכי השרת, 'נעשה ונשמע' - אמונה טהורה הקודמת לכל הבנה.
אך משנכנס בהם השכל והחקירה השכלית, כשאמרו: "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב, א), נולדו החישובים, התעוררו הספיקות, ומתוכם צמח העגל.
האמונה הטהורה היא עמוד השדרה והמעמיד היחיד של איש הישראלי, ברגע שמנסים להחליפה בשכל ובהגיון הטבע - כל הבנין הרוחני מתערער.
הביטו לאורך כל תולדות עמנו, בכל גלי הרדיפות, הגזירות והשמדות אלו שהחזיקו מעמד ושרדו את התופת, היו
מעין החכמה
.5 ישעיה הנביא תיאר את תגובתו של האדם המרוחק מעבודת ה' בעת צרה: "וְהָיָה כִי יִרְעַב וְהִתְקַצַּף וְקִלֵּל בְּמַלְכּוֹ וּבֵאלֹהָיו וּפָנָה לְמָעְלָה" (ישעיה ח, כא).
בספר הזוהר הקדוש ('רעיא מהימנא', עקב דף רעג ע"ב) מבואר עומק הפסוק: תיאור זה שייך לאומות העולם, החיות בתחושת 'מגיע לי'. כשהכל זורם על מי מנוחות - הן מרוצות, אך כאשר פוקדים אותן יסורים, רעב ומצוקה - מיד מתעוררים בהן כעס ותרעומת. הן מקללות את אלהיהן, בועטות בו, ופונות לחפש תחליף אחר ('ופנה למעלה').
אולם עם ישראל אינו כן. טבעה של הנשמה הישראלית בנוי על ענוה ושפלות רוח. יהודי מרגיש תמיד שאינו ראוי לכלום וכי כל הטוב הוא חסד חינם, ולכן גם כאשר עוברים עליו גלים ומשברים, הוא מקבלם באמונה תמימה מתוך ידיעה שהכל לטובה מאת הבורא הרחום. ובזכות אמונה זו, שאינה תלויה בדבר - עתידים ישראל להיגאל.
על יסוד נשגב זה הביא הגאון רבי משה יוסף שיינערמאן שליט"א (בספרו 'אהל משה - בדי נחמה', עמוד סג) שני סיפורים מרוממי נפש:
החיוך מבעד לכאב
כאשר הלך לעולמו חתנו של המגיד הקדוש מקוז'ניץ זיע"א - שהיה אהוב ונחמד עליו כנפשו - פתח המגיד את הספדו במשל נוקב:
שני איכרים צעדו יחד ברחוב העיירה, ולפתע חלפה על פניהם ילדה קטנה. הצביע עליה אחד האיכרים ואמר בגאוה לרעהו: 'ראה, בתי היא זו! והראיה לכך - חייכתי לעברה, והיא מיד חייכה אליי בחזרה'.
דחה חברו את דבריו ואמר: 'אין זו ראיה כלל ועיקר. דרכם של ילדים לחייך לכל אדם מבוגר המאיר להם פנים. המבחן האמיתי לקשר של אב ובתו יהיה אם תרים עליה מקל ותכה אותה, והיא עדיין תביט בך ותחייך, כי היא יודעת שאתה אביה האוהב'.
נשא המגיד מקוז'ניץ את עיניו למרום בלב קרוע ואמר: 'רבונו של עולם! הנה היכית אותי בכאב עצום, ואף על פי כן - אני מלבין לעומתך שינים בחיוך של אמונה! כי הלא אנו בניך ואתה אבינו, אנו צאנך ואתה רוענו, ויודעים אנו שגם מכת האב רחמים היא'.
ונספר עוד:
'ואהבתך אל תסיר ממנו'
שנים לאחר מכן, בעקבות מאורעות הדמים ופרעות תרפ"ט בישיבת חברון - שבהן נטבחו תלמידים קדושים, ורבים נותרו פצועים בגוף ובנפש - שקע היכל הישיבה בעצב כבד מנשוא. חודש אלול חלף, ועם כניסתו של ליל ראש השנה ישבו השרידים שבורים ורצוצים, ללא כח להתרומם.
ניגש המשגיח, הגה"צ רבי לייב חסמן זצ"ל, אל אחד הבחורים, רבי בצלאל ז'ולטי (שאקאוויצקי) זצ"ל, וביקש ממנו לגשת לפני התיבה לתפילת ערבית.
תמה הבחור: 'ילמדנו רבינו - בחור צעיר אנכי, מדוע בחרת דוקא בי מכל גדולי הישיבה לעמוד כשליח ציבור ביום הדין?!'
אך רבי לייב סתם ולא פירש, ואמר לו רק: 'זהו רצוני, שתהיה אתה ולא אחר'.
בהוראת המשגיח התעטף הבחור בטלית ועלה לרעוד לפני התיבה. הוא פתח בניגון 'ברכו' ובברכת 'מעריב ערבים', אך קולות הקהל בקושי נשמעו. השפתים נעו מתוך חולשה, וההיכל היה אפוף דכדוך ויגון.
הגיעו הציבור לסיומה של ברכת 'אהבת עולם', והמתינו לקולו של הש"ץ שיחתום את הברכה, אך דממה כבידה השתררה באולם.
לפתע פילח את החלל קול בכי חרישי, שהלך וגבר. דמעות רותחות חנקו את גרונו של השליח ציבור, ובתוך הדממה החל לנגן ברטט ובהשתפכות הנפש: 'וְאַ-הֲ-בָ-תְ-ךָ אַל תָּסִיר מִמֶּנּוּ לְעוֹלָמִים...'
שוב ושוב חזר על המילים בקול בוכים: 'ואהבתך... אל תסיר ממנו...', עד שלא נותרה עין אחת יבשה. בתוך רגעים ספורים הצטרפו אליו כל בני הישיבה יחד, והקולות התמזגו לזעקה אחת אדירה שסדקה את חומות הכאב:
רבונו של עולם! אף על פי שמסרתנו בידי שונאים אכזריים שפגעו בנו ביסורים שאין לתאר, אנו נשארים דבוקים בך. אין אנו מבקשים מאומה לעצמנו - כל משאלתנו היא רק שלא תסיר את אהבתך מאתנו לעולמי עולמים!
זוהי גבורת הרוח הנצחית של עם ישראל: בעוד שהמרחק מן האמונה גורר כעס ומרד ברגעי רעב וקושי, הנשמה היהודית מגלה דוקא מתוך המיצר והשבר את עומק האהבה והדביקות באביה שבשמים.
לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהי"ו שבראו. וכוונת רוממות הקול בתפילות, וכוונת בתי הכנסיות, וזכות תפילת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לא"ל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה ויאמרו לפניו: בריותיך אנחנו'.
הרי לנו מפורש, כי כל תכלית הבריאה, כל שורש המצוות - הכל נועד לדבר אחד ויחיד: שנתקבץ יחד, נכיר בבורא עולם, נודה לו בפה מלא ונכריז לכלל העולם: עבדיך ובריותיך אנחנו!
זהו שנאמר בתפילת השבת: 'אַתָּה קִדַּשְׁתָּ אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי לִשְׁמֶךָ, תַּכְלִית מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ'.
ומהי תכלית זו?
קדושת יום השבת היא 'לשמך' - להכיר ולרומם את שמו יתברך, שברא את עולמו בששת ימי המעשה ושבת ביום השביעי, וגאלנו ממצרים באותות ובמופתים.
כל עוד האדם חי בהסחת הדעת ואינו מתבונן בגדולת יוצרו, הרי הוא מרחיק את הבריאה מיעודה, אך כאשר הוא מחדש בלבו את האמונה בכל רגע, הוא מחבר את העולם לתכליתו הנצחית.
האמונה, היא המעמיד היחיד של האדם. ואלמלא כח האמונה הנוסך יציבות בנפש, לא היה יכול אנוש להחזיק בדעתו השפויה מול זעזועי תבל.
מבחן האמונה בעקבתא דמשיחא
רבותינו ז"ל לימדו כי הנסיון הקשה ביותר בעקבתא דמשיחא יהיה נסיון האמונה.
ההסתר פנים יהיה עצום, עד שאמרו כי יצטרכו 'לטפס על קירות' כדי למצוא אמונה.
לפיכך, חובה על האדם לעמול בהתמדה על חיזוק אמונתו, גם בשעות של יובש רוחני וחוסר הרגש.
אמר המהר"ל מפראג זצוק"ל יסוד עמוק:
העונש הקשה והמר ביותר שנחת על עם ישראל בעקבות חטא העגל, לא היה רק המגפה או אבדן הלוחות הראשונים, אלא עצם הנפילה הרוחנית שירדו ממדרגת אמונה פשוטה ותמימות עילאית, אל תוך גבולות השכל האנושי וההגיון המוגבל!
קודם החטא עמדו במעמד הר סיני במדרגת מלאכי השרת, 'נעשה ונשמע' - אמונה טהורה הקודמת לכל הבנה.
אך משנכנס בהם השכל והחקירה השכלית, כשאמרו: "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו" (שמות לב, א), נולדו החישובים, התעוררו הספיקות, ומתוכם צמח העגל.
האמונה הטהורה היא עמוד השדרה והמעמיד היחיד של איש הישראלי, ברגע שמנסים להחליפה בשכל ובהגיון הטבע - כל הבנין הרוחני מתערער.
הביטו לאורך כל תולדות עמנו, בכל גלי הרדיפות, הגזירות והשמדות אלו שהחזיקו מעמד ושרדו את התופת, היו היהודים הפשוטים והתמימים - נשים צדקניות, ילדים קטנים ופשוטי עם שידעו רק דבר אחד: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (דברים ו, ד) - הם לא זזו ממקומם אפילו כמלוא נימא!
מול מדורות האש והעינויים הנוראים אמרו בפשטות: 'צריך למסור את הנפש ולקדש שם שמים, נמות על קדושת שמו יתברך' - כי האמונה התמימה לא הניחה להם להזיז את רגליהם מילימטר אחד מן האמת.
האמונה - נסיון תמידי שאין לו שיעור!
במעמד ברית בין הבתרים נאמר לאברהם אבינו עליו השלום: "ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם, ויאמר לו: כה יהיה זרעך. והאמן בה', ויחשבה לו צדקה" (בראשית טו, ה-ו).
ופירש רש"י (שם): 'חשבה הקדוש ברוך הוא לאברהם לזכות ולצדקה, על האמונה שהאמין בו'. זכות האמונה הטהורה הזו של אברהם עומדת לעם ישראל ומגינה עלינו עד עצם היום הזה.6
והמפרשים, ובראשם הרמב"ן, מקשים: לאחר שאברהם אבינו כבר מסר נפשו בכבשן האש באור כשדים, מדוע דוקא כאן נאמר: 'והאמין בה' ויחשבה לו צדקה'?
מעין החכמה
אמונה של מאה אחוז
6. מעשה באדם שבא לפני מרן ה'חפץ חיים' זצוק"ל ואמר לו בתחינה: 'רבינו, ברכני שאזכה בפרס הגדול בהגרלת הלוטו!'
שאלו החפץ חיים: 'וכי יש בידך כרטיס הגרלה?' השיב האיש: 'לאו'.
אמר לו: 'לך וקנה כרטיס, ואני אברך עליו'.
רץ אותו אדם בהתרגשות ובסערת נפש עצומה, רכש כרטיס וחזר לרב. מחשבותיו כבר הפליגו למרחקים: 'הנה, החפץ חיים יברך עליו, אזכה בשבעים מיליון זהובים, אסדר את כל צרכיי ולא אצטרך שוב לטובת שום בריה בעולם!'
נטל החפץ חיים את הכרטיס בידיו, הרים אותו כלפי מעלה ושהה כרבע שעה כשהוא מתפלל ומייחד כוונות עמוקות.
לאחר מכן פנה אל האיש ואמר לו: 'זונדל, הבט בכרטיס זה. עכשיו מונחים בו שבעים מיליון במזומן! מתי מתקיימת ההגרלה?'
השיב זונדל בצהלה: 'מחר בשעה שמונה בערב!'
פנה האיש לצאת מן הדלת, וקרא לו החפץ חיים: 'רגע אחד, זונדל! ישנו כאן בחוץ ידיד נאמן שלי, עשיר ובעל ממון. הוא מוכן לקנות ממך את הכרטיס הזה ברגע זה במזומן, בעבור ששים וחמישה מיליון, כדי שלא תצטרך להמתין למחר'.
קפץ זונדל ואמר: 'בשמחה רבה, אני מסכים מיד!'
הביט בו החפץ חיים בצער ואמר לו: 'פספסת את הברכה! אילו היית מאמין באמת ובמאה אחוזים בדבריי שהכרטיס זוכה מחר בשבעים מיליון - וכי היית מוותר על חמישה מיליון שלמים בקלות שכזו בגלל יום אחד של המתנה?! אלא סימן הדבר שבלבך אינך מאמין באמת, אלא 'קצת' מאמין. ואמונה אינה נבנית לחצאין!'
וכפי שהיה מו"ר אבא עטרת ראשנו, רבינו יורם מיכאל זצוק"ל, רגיל לומר: אמונה היא מאה אחוזים גמורים, ולא תשעים ותשעה אחוזים!
מכאן למדו על מעלתה היתירה של האמונה: מסירות נפש של שעה היא גבורה עילאית, אך החזקת אמונה יומיומית מול תהפוכות המציאות היא נסיון תמידי ונעלה מכל.
לאורך כל הדורות, מי שהחזיק מעמד ברדיפות היו דוקא בעלי האמונה התמימה, שכן אדם מאמין אינו מתבלבל ואינו סר מדרכו.
נסיונות ההתקרבות והנחישות בעבודת ה'
האמונה התמימה והטהורה בחיי העולמים היא יסוד כל הבנין כולו!
כל מה שנכתב בתורתנו הקדושה אודות מסעותיהם ותחנות חייהם של האבות, נכתב משום הכלל הברזל שטבעו רבותינו: 'מעשה אבות סימן לבנים'. כל נסיון, כל מעבר וכל צרה שעברו עליהם, אינם סיפורי דברים בלבד, אלא הטבעת שרשים וכחות נפש עבורנו ועבור בנינו עד סוף כל הדורות.
ודעו כלל גדול בדרכי הרוחניות: אין עליה רוחנית הנקנית על מגש של כסף, כל התקרבות שהאדם מתקרב אל בוראו כרוכה בנסיונות עצומים!
וככל שהמדרגה גבוהה יותר, כך מתעוררים אתגרים ומניעות כדי לבחון את תוקף הרצון. ודוקא בנקודת המבחן הזו נדרש האדם לגלות נחישות פנימית, עקשנות של קדושה ובטחון שאינו מתערער.
זהו הזיכוך העצום שכל העולם כולו עתיד להיכנס אליו בימי הגאולה האמיתית והשלימה:7
חובה להניח שמירה אדוקה על השכל האנושי, ולא לתת לשכל ולספיקות לבוא על חשבון האמונה הפשוטה!
וכבר אמרו חז"ל (מכות כד.): 'דרש רבי שמלאי, שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה - שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד אבריו של אדם... בא דוד והעמידן על אחת עשרה... בא ישעיהו והעמידן על שש... בא מיכה והעמידן על שלש... חזר ישעיהו והעמידן על שתים... בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב, ד)'.
האמונה היא היסוד המעמיד והמחיה את כל שאר תרי"ג המצוות. בלעדיה - המצוות הן גוף ללא נשמה, ובכחה - נעשה האדם עמוד אור וחיות דקדושה.
מעין החכמה
מגפת החרדה בימי ה'קורונה'
7. וכפי שראינו זאת בחוש מול עינינו בתקופת מגפת הקורונה לקם, רחמנא ליצלן, אף נסתלקו מן העולם מרוב פחד ושברון רוח.
המבחן העליון של דורנו הוא מבחן האמונה: לדעת לזרוק את כל הישות והמהות שלנו אך ורק על השם יתברך, כדברי נעים זמירות ישראל: "הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ, לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק" (תהלים נה, כג). כאשר אתה מפקיד את ענייניך בידיו יתברך - אינך נופל לעולם!
כל תכליתנו עלי אדמות היא אך ורק להתקדם - להיות בבחינת: 'הלוך ונסוע' המוביל ל'הלוך וגדל', לצעוד קדימה בכל יום ובכל שעה ולא לסגת לאחור.
תנועת הנפש של אברהם אבינו - 'הלוך ונסוע' כדי להינצל מ'הלוך וחסור'
מציאות זו מלוה אותנו יום יום ושעה שעה, ומהוה מפתח לכל מאורעות הדור:
הקשיים, המניעות, החושך והמבוכה הפוקדים אותנו בימות עקבתא דמשיחא, אינם באים חלילה מתוך אכזריות או מקריות.
הם נועדו לשמש ככור מצרף - כפרה, טהרה וזיכוך עמוק לנפשנו, לקרוע ולנתק מעלינו שכבות עבות של קליפות, ארציות וגשמיות, כדי להכשיר אותנו לקראת האור הגדול של הגאולה השלימה.
אך כל זה פועל ומזכך בתנאי אחד ובלעדי: שהאמונה שלנו תהיה חזקה, מוצקה ותמימה ללא סדק!
על האדם לחשב בדקדוק אך ורק מה שמוכרח ודרוש לקיום גופו ובריאותו, ותו לא! אל לו להרבות בריחוק ובפינוק על בשרו הגשמי, ומי שמרחם יתר על המדה על הגוף - סופו שאינו מרחם על הנשמה ומאבדה בידים.
עבודתנו לעמול ולהתפלל כדי לזכות שמדתו של אברהם אבינו עליו השלום תיחקק בעצמותינו: לעמוד תמיד בתנועה של התקדמות, במסלול של 'לֶךְ לְךָ'!
והסיסמה המנחה את דרכנו בעולם היא: 'הלוך ונסוע, הלוך וגדל!'
מציאות זו של נסיעה ועליה מתמדת היא התריס והמגן היחיד המציל את האדם מן הנסיגה של 'הָלוֹךְ וְחָסוֹר'.
כדי שלא להחסיר ולא לסגת לאחור - מוכרח האדם להמשיך לנסוע ולטפס מעלה מעלה.
והיסוד המעמיד את כל הבנין כולו, הלבנה הראשית שבלעדיה הכל קורס, הוא שורש האמונה התמימה והשלימה בחיי העולמים.
ומי שמשריש בקרבו אמונה זו, אשריו ואשרי חלקו בעולם הזה ובעולם הבא!
המפתח למוחין דגדלות - שיחה פשוטה עם הבורא
לזאת, חובה לדעת עצה יקרה מפז שיש בה רפואת הנפש לכל יהודי:
לקבוע זמן מיוחד בכל יום לשוחח עם הקדוש ברוך הוא בפשיטות ובתמימות!
לפרש את כל שיחתו, טרדותיו, קשייו וכיסופיו לפני אבינו שבשמים, כבן המדבר עם אביו האהוב.
נוסף על שלשת זמני התפילה הקבועים - שחרית, מנחה וערבית - ייחד לו בכל יום כמה דקות של התבודדות ושיחה חיה עם השם יתברך, בבחינת: "עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי" (תהלים נה, יח).
קביעות קדושה זו מסלקת מן המוח את הקטנות והבלבולים, ומביאה את האדם אל רום מדרגת 'מוחין דגדלות'!
כל התשובות האמיתיות למבוכות החיים כבר נטועות בתוך תוכנו, ועל ידי השיחה עם הבורא אנו חושפים ומגלים אותן.
ומתוך כך רואה האדם פלאות: בזמן מועט מתברכת פרנסתו, ברכה שורה בכל מעשה ידיו, הגשמיות נעשית כלי לרוחניות, ומנשמת הנפש בוקעת שלוה פנימית, מנוחת הדעת ושמחת חיים שאינה תלויה בדבר.
הבריחה מטומאת התקשורת וסכנת שמיעת קול הרשעים
דעו לכם כלל:
כל מי שקושר עצמו לכלי התקשורת והחדשות של עולם החולין - אינו מסוגל לעולם להגיע לשלוה ולישוב הדעת!
שדרי התקשורת וכתביה הם אינם בני תורה, ולרוב אין בפיהם בשורה טובה או מילה של נחמה ואמונה.
כתב רבינו נחמן מברסלב זיע"א (ליקוטי מוהר"ן - קמא, תורה ג):
'קולו של אדם רשע משקץ ומטמא את הנפש, ומוליד בקרב השומע תאוות רעות וניאוף, ואילו קולו של צדיק ואדם כשר מעורר את האדם לתשובה ולטהרה!'
כאשר אדם שומע יומם ולילה את קולם של עוברי עבירה, נפשו נחרבת מאליה.
וכי מה הם משדרים כל היום כולו? אך ורק לכלוך וזוהמא - מעשי רצח, פשעי עריות, מעשי גזל, אלימות, שוחד והלבנת הון. כל עיסוקם אינו אלא באשפה ובביבי השופכין של המין האנושי!
האמנם סבור האדם כי יוכל לטבול את ראשו יום יום בתוך צינור של ביוב מצחין, ועדיין יפיץ סביבו ריח ערב של בושם?! הדבר בלתי אפשרי!
ההאזנה לרשעים הללו מרעילה את המוח, מבצעת שטיפת מוח זדונית לציבור, זורעת חרדות ופאניקה מיותרת, ונוטלת מן האדם את כל הצלם אלקים שלו.
משל למה הדבר דומה?
לאדם הנכנס אל תוך וילה מפוארת ורחבת ידים. כלל ידוע הוא: אין וילה נאה בעולם שאין בתוכה בית כסא וחדר שירותים. אך כאשר אדם נבון פוסע לתוך הטרקלין - במה הוא מתמקד? ביופיו של הסלון, במטבח המרווח ובחדרים המאירים והמפוארים! מי הוא הפתי שיכנס אל הבית ויקבע את מושבו דוקא בתוך בית הכסא?!
ישנם אנשים פסימיים שכל חייהם נמשכים אך ורק אל הצחנה והלכלוך, אך עובד ה' אמיתי, איש האמונה והאור, אינו נמצא שם כלל! הוא רואה את טוב ה', מתרכז בנקודות הקודש וממלא את נפשו בשמחה עילאית.
על כן, הדרך האחת והיחידה להינצל היא לסתום את האזנים מכל הטינופת הזו, לברוח מן הזבל של הרחוב, לדבוק בקולם של תלמידי חכמים וצדיקים, למלא את הבית באור התורה, באמונה תמימה ובשיחה חיה עם בורא עולם - ולצעוד בנתיב ה'לֶךְ לְךָ' בגאון ובשמחה.8
רמז אותיות ה'דאגה' חסרון בי"ת של בטחון
האמונה הטהורה היא ההיפך הגמור והמוחלט מן הדאגה:
כאשר האמונה זורחת בלב - נעלמת הדאגה כעשן, אך כאשר חסרה האמונה - פוערת הדאגה את פיה.
וכפי שהיה מו"ר אבא עטרת ראשנו, רבינו יורם מיכאל זצוק"ל, מבאר ברמז נפלא:
הביטו בתיבת 'דְּאָגָה': מופיעות בה כסדרן אותיות האל"ף-בי"ת - א', ג', ד', ה', אך אות אחת מרכזית נשמטה וחסרה מתוכה - האות ב'!
מהי אות ב' - זוהי אות הבִּטָּחוֹן!
כאשר חסר לאדם הבטחון בה' יתברך, מיד נולדת בקרבו ה'דאגה'. אך ברגע שהוא מכניס את מדת הבטחון - שהיא הפרי המתוק הצומח מתוך שורש האמונה - מתבטלת הדאגה לחלוטין ונפתחים כל מעיינות הישועה.
בכל אלו נרמזו פעמי הגאולה. וכפי שנאמר בישעיהו: "הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ" (ישעיה כח, טז) - המאמין האמיתי אינו בהול, אינו רועד מפאניקה ואינו חרד, נפשו שרויה בשלוה גמורה, ומתוך כך הוא מתמסר יותר לעבודת הבורא, מדקדק במצוות דאורייתא ודרבנן, מרבה ביראה, באהבה, בהכנעה ובזהירות מאיסור אונאת דברים.
מעין החכמה
8. מעשה במרן בעל ה'חידושי הרי"ם' מגור זיע"א, שנתן את ברכתו והסכמתו להצעת שידוך עבור אחד מיוצאי חלציו. הרבנית, לעומת זאת, היססה, היא ערכה חקירות ודרישות מעמיקות, וטענה כי מן הבירורים שביצעה עולה שמשפחת המחותנים אינה עומדת בקנה אחד עם כבודם ומעמדם הרם.
חייך הרי"מ ברוך לשמע טענותיה, ואמר לה: 'בואי ואספר לך מעשה, ותראי שלא תמיד משתלם לדעת ולחקור כל דבר, וכבר לימדנו החכם מכל אדם: "יוֹסֵף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" (קהלת א, יח)'.
וכך סיפר לה:
בכפר נידח התגורר מלמד תינוקות תמים וישר דרך, שהתאכסן בבית הורי אחד מתלמידיו. ביום היה עושה מלאכתו באמונה, שוקד על לימוד הילדים בצניעות ובפשטות גמורה, אך בלילות היה יוצא יחידי אל מחוץ לכפר, פוסע בשדות וביערות, ושב לחדרו רק באישון לילה. בעל הבית לא ידע כי המלמד צדיק נסתר היה, הבקי ברזי עולם ושיחת חיות ועופות, ואותן שעות ליליות הוקדשו להאזנה לסודות הבריאה שגילו לו בעלי הכנף.
סקרנותו של בעל הבית בערה בו כאש. הוא עקב אחר צעדיו של המלמד, אך לא הצליח לפענח את סודו. לבסוף לא התאפק, ניגש אליו ותבע לדעת מה מעשיו מדי לילה. בתחילה פטרו המלמד בתשובה מתחמקת, באומרו כי הוא יוצא אך לשאוף אויר צח, אך בעל הבית הפציר בו שוב ושוב בדמעות ובתחנונים, עד שלא עמד המלמד בלחץ וגילה לו את האמת: 'יודע אני שיחת חיות ועופות, ולסודותיהם אני מקשיב'.
מששמע זאת המארח, אחזה בו תשוקה עזה: 'למד גם אותי את סוד שיחתם!'
הזהירו המלמד בחום: 'לטובתך שלך - מוטב שלא תדע! ישנם דברים שההעלם יפה להם'. אולם האיש סירב להרפות. גם כשהבהיר לו המלמד כי לימוד סוד זה כרוך בסיגופים קשים, בצומות ממושכים ובטבילות בגלגולי שלג, עמד בעקשנותו: 'מוכן אני לכל, ובלבד שאדע'.
משראה המלמד כי אין מנוס, הדריך אותו בסדר הסיגופים, ולאחר שעמד בהם בהצלחה, לימדו את חכמת שיחת העופות. מיד לאחר מכן ארז המלמד את חפציו ועזב את הכפר, מכיון שנתגלה סודו, ביקש למצוא מקום חדש שבו יוכל להמשיך בחיי הסתר.
בעל הבית שמח בחלקו עד אין קץ. בתוך זמן קצר החל לקצור רווחים עצומים מן הידע החדש: באחד הימים, בעודו צועד בדרך לרגל מסחרו, שמע ציוץ של עוף שהתריע על שריפה שפרצה בביתו, הוא מיהר לשוב על עקבותיו והציל את כל רכושו מכליון. בהזדמנות אחרת שמע מפי ציפור שיר כי עסקה גדולה שעמד לחתום עליה תוביל לפשיטת רגל, ומשך ידו ממנה בעוד מועד. שוב ושוב הציל את הונו בזכות שיחת העופות, וחש עצמו כאדם החכם והמוגן ביותר בתבל.
אך גלגל הידיעה התהפך עד מהרה למפח נפש מר. באחד הבקרים, בהאזינו לקולות הציפורים, שמע בשורה שהחרידה את כל ישותו: זמנו קצוב, ובקרוב ילקח מן העולם במיתה חטופה. פחד מוות ואימה אחזו בו. הוא הסתובב שבור ורצוץ, אובד עצות ומבועת, ביודעו כי מול גזירת שמים אין בכחו לעשות דבר.
בעודו מתהלך ברחוב אבל וחפוי ראש, פגש לפתע במלמד ששב לכפר לרגל עסקיו. 'מדוע נפלו פניך ומה מעיק על לבך?' שאל המלמד. מירר האיש בבכי וסיפר על הגזירה הנוראה ששמע מפי העופות.
הביט בו המלמד בעצב ואמר: 'רואה אתה? הלא הזהרתיך מראש כי לא כדאי לך לדעת הכל. אלמלא ידעת את שפתם, לא היית מספיק להציל את רכושך מהשריפה ומההפסדים - ונכסיך היו אובדים. אולם דוקא אבדן הממון היה משמש כופר נפש ומכפר על עוונותיך במקום חייך! אתה התעקשת לדעת, היצלת את הממון מתוך פקחות יתירה, ובכך חרצת את דינך ושילמת על כך בחייך שלך...'
'רואה את?' פנה ה'חידושי הרי"ם' אל הרבנית במאור פנים, 'מכאן למדנו שלא תמיד כדאי לחקור, לבלוש ולדעת כל פרט. לעתים דוקא התמימות, ההעלם וחוסר הידיעה הם ההגנה הטובה ביותר לאדם'.
הלקח המוסרי ממעשה זה נוקב ועמוק: טבע האדם מושך אותו לשלוט במציאות דרך איסוף מידע, חיטוט בפרטים ובדיקות אין סופיות. נדמה לנו שאם רק נדע 'הכל' - נוכל למנוע תקלות ולהבטיח לעצמנו שלימות. אך דרכו של עולם מנוהלת בהשגחה עליונה מדוייקת, שבה לעתים קרובות מה שנראה כחסרון, פגם קל או חוסר נוחות, הוא בדיוק הכלי שדרכו פועלים רחמי שמים לכפר, לכוין ולשמור עלינו מסכנות גדולות בהרבה. ההליכה בתמימות עם הבורא, מתוך ענוה והבנה שאיננו צריכים לדעת הכל, פותחת פתח לברכה וּלְשַׁלְוַת הנפש ששום חקירה שכלית לא תוכל להעניק.
עליית הקומות בעבודת ה' להוסיף עוד שתי דקות של נצח
הוא מצמצם את שעות ה'חומר' והעולם הזה, ומרחיב את שעות ה'צורה' - שעות של תורה, קדושה ועול מלכות שמים.
כיצד מוציאים יסודות אלו מן הכח אל הפועל בחיי היומיום?
על ידי התקדמות מתמדת בידיעה שאף יום אינו רשאי להיראות בדיוק כמו היום שקדם לו!
אם אתמול זכית להעפיל לחמש קומות בעבודת ה' - היום אתה נתבע לטפס לקומה הששית והשביעית.
אם אתמול למדת שעה אחת של חומש עם פירוש רש"י, דף גמרא והלכה - היום תוסיף עוד משהו קטן, תנגוס עוד שתי דקות של תורה מן הזמן האבוד!
אם אתמול נשמרת במצוות לא תעשה - היום תוסיף גדר נוסף בשמירת העינים, זהירות יתירה בדיבור וקדושה עמוקה יותר במחשבה.
דברים אלו עשויים להיראות בעיני האדם כמעשים פעוטים וקלי ערך, אך בשמים משקלם עצום ונורא לאין שיעור!
בשעה שהקדוש ברוך הוא רואה את האדם עומד על המשמר, נאבק בשיניו וחוטף כל רגע ורגע לעבודתו - נעשית לפניו נחת רוח מופלגת. ומתוך אותה נחת רוח מסדר הבורא את כל ענייני העולם, הפרנסה, הבריאות והצרכים בדיוק לפי טובתו של האדם, כדי להרבות את שמחתו ולהאיר את דרכו בעולם.
העולה מן האמור להלכה ולמעשה
- בעבודת ה' אין מציאות של מנוחה או שמירה על הקיים. כשם שבמשאבת אופניים ברגע שמרפים מן הדחיסה האויר נפלט והגלגל מתרוקן, כך בנפש - אם אין האדם מטפס ומוסיף קדושה בבחינת: 'הָלוֹךְ וְגָדֵל', הרי הוא מידרדר מאליו ל'הָלוֹךְ וְחָסוֹר'.
- אף יום אינו רשאי להיראות כקודמו. היעד המעשי אינו בהכרח זינוק בלתי אפשרי, אלא 'לנגוס עוד שתי דקות' של תורה מן הזמן האבוד, להוסיף סעיף בהלכה, דף גמרא או גדר בשמירת המחשבה והדיבור.
- מדת העקשנות, כשהיא עבור חיי עולם הבא, היא המפתח לכל הישג. אל ירפה האדם מסוגיא קשה, מחוק לימודו או מהתגברות על הרגליו - מי שמחזיק מעמד ואינו זז כמלוא נימא, קונה קנין נצח.
- כל משבר, חיכוך בפרנסה או עכבה בחיים אינם מקרה עיור, אלא 'צואר בקבוק' מדוייק שנשלח כדי לחשוף כחות נפש גנוזים ולהעלות את האדם לקומה הבאה.
- מעלת הטהרה נבנית דוקא מתוך שפלות רוח והכנעה מוחלטת, כאשר האדם מקבל את הנהגת ה' בדממה ובביטול וללא תרעומת, נשטפת ממנו חלודת החומר, ומשם הוא מזנק לעושר, לקדושה ולישועה.
- נוסף על תפילות החובה, לקבוע מדי יום כמה דקות של שיחה חיה, פשוטה ואישית עם בורא עולם כבן עם אביו, פריקת המשא, הדאגות והכיסופים בפה מלא מסלקת מן המוח את הקטנות והמבוכה, מחזירה את השלוה הפנימית, וממשיכה ברכה והצלחה בכל מעשי הידים.
