חידודי תורה

וילך למסעיו מנגב ועד בית קל וגו'. (יג . ג)

בחזרתו פרע הקפותיו. (רש"י) נראה שמלבד ששילם חובות ממון, שילם חובות אחרים, כי שאלוהו רבים היתכן שצדיק כמותו המפרסם שם הקב"ה בעולם צריך לסבול כ"כ להיות נע ונד ממקום למקום, אם אמנם כנים דבריו שהשי"ת מנהיג את העולם, מדוע אינו נותן בידו מכל טוב. ועתה בשובו ממצרים והיה כבד מאד במקנה בכסף ובזהב, פרע את החוב שהיה נשאר חייב להם מקודם, שקושייתם נסתלקה בראותם ששפיר העניק לו יוצרו עושר וכל מילי דמיטב. וזהו פרע הקפותיו, שפרע להם תשובה שהיה חייב להם מקודם.

(חתם סופר)

הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך (טו, ה)

רק למטה הכוכבים נראים קטנים, אבל למעלה הם גדולים מאוד. כך ישראל, בארץ הם לפעמים נראים קטנים ושפלים, אבל למעלה, בשמים, הם חשובים וגדולים מאוד.

"ויוצא אותו החוצה (טו, ה)

״הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים״ (רש״י). אברהם אבינו הועלה ״למעלה מן הכוכבים״, מעל דרך הטבע, והקב"ה הראה לו כי ״כה יהיה זרעך״ – אף קיומם של בניך יהיה למעלה ומחוץ לדרך הטבע.

והאמין בה' ויחשבה לו צדקה (בראשית טו, ו)

התחיל אברהם אבינו לחשוב באיזה זכות יזכו ישראל לעמוד באמונתם לעולם "ויחשבה לו צדקה" על ידי צדקה יזכו לאמונה שלימה, בל ימוט עולם ועד, ולזה נקרא צדק אמונה. ואמונה נקרא צדק (זוה"ק)

(שומר אמונים דרוש האמונה פ"כ)

וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (טו . יד) לכאורה האיך נענשו המצריים בין במיתת מכת בכורות וטביעה בים סוף ובין בממון שנלקח מהם, והלא קיימא לן דמי שנתחייב מיתה וממון אז קם לי' בדרבה מיני' ונענש במיתה לחודא. ונראה לפרש, דמיתה בידי שמים שפיר אינו פוטר ממון והכא באה המיתה מן השמים. וזה שאמר הכתוב, וגם את הגוי אשר יעבודו דן "אנכי" דייקא בדיני שמים, ולכן ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, דבכה"ג מת ומשלם.

ויעל אלוקים מעל אברהם. (יז. כב)

יש לבאר למה דוקא כאן עלה הקב"ה מעל אברהם אחר שדיבר עמו, דהנה כשהקב"ה שורה על האדם אז לא יגור שם רעה הוא היצה"ר אלא השטן בורח ומסתלק משם. ורצה הקב"ה להגדיל הנסיון של מצות מילה כלפי אברהם כדי להרבות בשכרו, משום הכי עלה לרגע קטן מעל אברהם אחר שציוה לו על מצות מילה כדי שיוכל היצה"ר לבוא ולפתותו. ומגודל חיבת אברהם לקונו כבש את יצרו ומל אברהם את עצמו בלב שלם.

(קדושת לוי)

ותקרא שם ה' הדבר אליה אתה קל ראי כי אמרה הגם הלום ראיתי אחרי רואי. (טז. יג)

וקשה מה נתינת טעם הוא זה שדייקא בשביל זה קראת כן. וי"ל עפ"י הגמרא בגיטין (דף ס"ו) דשד אין לו צל גמור. והביאו שם תוס' את הגמרא (מגילה ג') דאסור ליתן שלום לחבירו בשדה שמא שד הוא. והכא שאמרה הגר, אתה קל ראי, לכאורה מהיכן ידעה זאת, ודילמא שד הוא. ונראה שראתה אצלו צל גמור, ומזה הוכיחה שהוא מלאך. וזה שאמר הכתוב, ותקרא את שמו אתה קל ראי, והראיה שאמנם מלאך הוא, כי הגם הלום ראיתי אחרי רואי, פי' שאחרי זה שנראה ונתגלה לי, עדיין ראיתיו, והיינו צל שלו, ומזה מוכח שהוא מלאך.

ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך וגו' (י"א-כ"ו).

כל ימיו עסק הרה"ק רבי נחום מטשערנוביל (יו"ד יא חשון) במצוות פדיון שבויים הוא נדר על פתחי נדיבים לאסוף מעות למצוה גדולה זו ואחר כך היה משלשל את המעות לכיסיהם של פריצים עריצים ואנשי הרשות, כדי לפדות מידיהם יהודים שנפלו בשבי, פעם אחת כאשר נקלע הרבי לז'יטומיר, העלילו עליו הגויים עלילה שפלה וכלאוהו בבית האסורים, בא לבקרו צדיק אחד וביאר לו את הפסוק בתחילת פרשת לך לך בדרך צחות: אברהם אבינו היה מצטיין במצוות הכנסת אורחים ותמיד היה מטכס עצות מה אפשר לעשות עוד ועוד למען האורחים, אמר לו הקב"ה: לך לך מארצך", צא אברהם לדרך, ותהפך אתה בעצמך לעובר אורח, נודד וגולה, אז תדע ותרגיש היטב מה חסר לאורח, ומה אפשר עוד להיטיב עמו, וכך תוכל להשתלם במצוה זו ובכל פרטיה, הוסיף הצדיק ואמר: אף אתה, רבי נחום, העניקו לך משמים הזדמנות לחוש בטעמו של שבי אצל גויים, ועד כמה נחוץ לפדות יהודי משביו, כדי שתוכל להבין מצוה זו לעומקה ולהתעלות בקיומה.

והיה ברכה (יב, ב)

סיפר אחד התלמידים, שלעת בחרותו, כאשר הגיע פעם אחת ברכבת לעיר פרעשבורג, עמד כמשתאה כאשר ניגש אליו זקן מופלג וביקש להיות לו לעזר בלקיחת חפציו לאכסניה. ויהי כמצחק בעיניו, שהוא הבחור הצעיר לימים ימסור את חבילתו לאיש ההוא אשר כולו הפך לבן. על כן סירב למלאות חפצו. אז סיפר לו האיש, שבצעירותו הוא היה מבין נושאי רבינו החתם סופר בכסאו, כי רבינו בא בימים ולא היה יכול עוד לצאת ולבוא, והיה צורך לקחתו ממקום למקום. "פעם אחת, בהוליכי את רבינו ברחוב העיר, עצרתי פתאום מלכת. שאל אותי רבינו בפליאה, מה זה ועל מה זה. השבתי לו, כי כל זמן שכוחי במתני, פרנסתי מצויה בידי, ויכול אני להעביר לאנשים חפצים ממקום למקום, אבל מה אעשה לעת זקנה כאשר כוחותי יעזבוני? וביקשתי מרבינו שיבטיח לי שכוחי לא יסור ממני לעולם, וזכיתי לשמוע את ברכתו שאהיה גיבור חיל כל ימי. עכשיו שנתקיימה הבטחתו של אותו צדיק, בקשתי שטוחה, אל תסרב לי, והנח לי לשאת את חפציך". רבינו נתן ברכות לכל מבקש, אף על פי שנראה הדבר כיוהרא, אך רבינו אמר כי אין הדבר כן, משום דכתיב "ואברכה מברכיך", הרי שהמברך מתברך, ולכן אין שום יוהרא בכך שהוא עצמו רוצה להתברך…

ואת הנפש אשר עשו בחרן (יב, ה)

מעשה בבחור מתחזק שאחז בשלבים הראשונים של חזרתו בתשובה. הוא הגיע אל הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ״ל והתלונן בפניו: ״רבי, קשה לי לקיים תרי״ג מצוות, זה יותר מדאי בשבילי״…! אמר לו רבי בן ציון: ״לו יהי כדבריך, כמה מצוות אתה רוצה להוריד ממך חצי? שני שליש״? תפס הלה את המרובה: ״שני שליש״.״ ״מוסכם״! השיב לו רבי בן ציון להפתעתו ״כמה הם שליש מתרי״ג? חישב הלה וענה: ״מאתים וארבע״ ״ואותן הנך מקבל ברצון״? ״אין לי כל בעיה עם מספר זה״ – השיב. ״ובכן״ – המשיך רבי בן ציון להפתיעו – ״החפץ חיים מנה את המצוות הנוהגות בזמן הזה, והן מאתים ששים ושבע. האם אתה כהן״? ״לא״, השיב. ״א״כ ירדו לך עוד שלושים וכמה מצוות. האם אתה נזיר״? ״לא״ השיב הלה. סיכם רבי בן ציון: ״באיסורי עריות קרובות אין לך בעיה. ירדו עוד כשלושים. לא לעשות עבודה זרה, לא להשתחות לה, לא להקים מצבה, לא לנחש, לא לעשות מעשה אוב וידעוני, לא להתנבאות לשקר… להמשיך? עוד מגיע לי עודף״…

ויהי רעב בארץ. (יב. י)

חבורה של סוחרי תבואה עשירים, באו פעם אחת אל הצדיק ר' דוד מטאלנא זצ"ל לדרוש בעצתו ולבקש ברכתו: היות שהשנה שעברה היתה שנת בצורת, והיה יוקר גדול בתבואה, על כן חששו שגם השנה יהיה התבואה ביוקר, ולפיכך לא רצו בתחילת השנה למכור את תבואותיהם, וחיכו שתתייקר השער יותר, אך לבסוף הוזל השער יותר ויותר, והם עומדים להפסיד הפסד רב. השיב להם הצדיק: מי שזן את העניים בשנת הרעב, הוא יזון ויפרנס את העשירים בשנת השובע.

והאמין בה' ויחשבה לו צדקה (טו, ו)

סיפר הרה"ק רבי ברוך הגר מסערט ויז'ניץ, ה"מקור ברוך": אצל חותני, כ"ק מרן מהרי"ד מבעלזא זי"ע, בעת ששלח את אחד הנכדים לגשת לדלת באמירת "שפך חמתך" בליל הסדר, שאל חתנו של כ"ק מרן מהרי"ד, הרה"ק רבי יוחנן טווערסקי הי"ד: "האם באמת ניתן לראות?" כשכוונתו היא האם ניתן לראות את אליהו הנביא. כ"ק מרן מהרי"ד השיב לו שאכן כן, ניתן לראות. אך מי שאינו רואה אותו ומאמין שהוא מגיע, הרי שהוא גדול יותר מזה שרואה ומאמין. [שכן כאשר רואים, אין זו גדולה להאמין משום שהדבר נראה במוחש. כאשר לא רואים ובכל זאת מאמינים, הרי שזו מעלה גדולה יותר.] לפי מעשה זה ביאר ה"מקור ברוך" את הפסוק בפרשתנו: הקב"ה הוציא את אברהם והגביהו למעלה מחללו של עולם, אברהם אבינו ראה את הבריאה כולה ואת העולמות כולם. הכל היה גלוי בפניו. ואחר כל זאת אברהם נותר באמונה תמימה: "והאמין בה'", כאילו לא ראה מאומה. דרגה זו משבחת התורה במילים "ויחשבה לו", הקב"ה, "צדקה", לצדקות גדולה מאוד.

ויחשבה לו צדקה (ט"ו – ו')

מסופר: ידוע שהרה"ק רבי אלימלך מליזענסק זיע"א היה שפל רוח ושפל ברך עד מאד. יום אחד ערך חשבון נפשו שכל כך הרבה לחטוא ולפשוע ,עד שכל שבעת מדורי גיהנום ושאול לא יספיקו בשבילו, והיה דואג ומתמרמר. עוד הוא מחשב חשבונו ,נכנסו ובאו לחדרו חמשה מתלמידיו הקדושים והם: ה"חוזה" הקדוש מלובלין, הרה"ק ה"אוהב ישראל "מאפטא, הרה"ק רבי מנחם מענדיל מרימינוב, המגיד הקדוש מקוזניץ ,והרה"ק רבי משה לייב מסאסוב זיע"א. שמח בהם רבי אלימלך, נחה דעתו ואמר, תהילה להשי"ת בזכות תלמידיי אלה מקוה אנכי להינצל מדינה של גיהנם, שכבר אמרו, לא יהא הרב בגיהנום ותלמידיו בגן עדן ,ועדיין לא נרגע כליל, אבל מנין אקח חלק לעולם הבא טען רבי אלימלך עם עצמו. כעבור רגע נצנץ במוחו רעיון ואמר: הלא הקב"ה הוא הבעל צדקה הגדול ביותר, וכשמדובר בעוני של עוה"ב הרי אני העני הגדול ביותר מכל העולם, ברי איפוא שה' יתן לי מאוצרו הטוב אוצר מתנת חנם. ענה הרבי מאפטא ואמר לחבריו שעמדו לידו, אין זו אלא מידתו של אברהם אבינו, ה' אמר לו "שכרך הרבה מאד" ועליו נאמר "ויחשוב לו צדקה" כלומר אברהם חשב שה 'נותן לו חלק לעוה"ב בתורת צדקה.

ידו בכל ויד כל בו (ט"ז - י"ז)

פעם אחת בעת שהיה הגר"ח מבריסק זיע"א ילד, נכנסו כמה אנשים אל אביו בעל "בית הלוי "זיע"א, ואמרו לו כי בנו חיים רב עם הילדים בחוץ. קרא הבית הלוי לבנו הביתה, ובמעמד כמה אנשים שאלו: "החצי הראשון של הפסוק או החצי השני?" נענה הגר"ח "החצי השני" ויצא. שאלו את ה"בית הלוי" לאחר שיצא לפשר השיחה הזו, ענה להם, אצל ישמעאל כתיב "ידו בכל ויד כל בו "ושאלתי החצי הראשון' היינו "ידו בכל " ובו האשמה, או החצי השני' ,לביאור החצי השני' פטרתיו. ואח"כ "יד כל בו" ואין הוא אשם. ומשענה כששאלו לילד מה היתה כוונתו , השיב כנ"ל

ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר (יז, יב)

פעם אחת השתתף הרה"ק רבי שלום מקאמינקה (יא"צ כ חשון) בברית מילה, ובסעודה אמר: אנו אומרים במהלך ברית המילה "כשם שנכנס לברית, כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים". וכי מה עניינו של איחול זה, והלוא תינוק שנכנס לברית הוא חסר דעת, האם כך אנו רוצים שייכנס לתורה ולחופה? אלא, הסביר רבי שלום, בשעה שמלים את התינוק אין בו אפילו שמץ של גאווה על שעשה מצווה גדולה כזאת. כך אנו מתפללים ומאחלים – כשם שנכנס לבריתו של אברהם אבינו בלי שמץ גאווה, כך ייכנס לתורה ולחופה.

(הרה"ק ברוך ממעז'יבוז') (שפת אמת) (פרשת דרכים) (ישמח משה) (ספרא דמלכא) (ה׳אור לציון׳)