היכל השבת

למעלה מטעם ודעת

שני מדריגות בעבודת ה'

איתא בספה"ק שהאדם בשבת קודש הוא בבחינת 'למעלה מטעם ודעת'. ומשמעות הדבר, שבשבת האדם הוא בדרגא של 'רצון', שאין עשייתו מחמת טעם ודעת אלא מחמת רצון ותענוג.

כלומר דבכלל ענייני עבודת ה' וקיום המצוות, ישנם שני סוגים. יש צורת עבודה שעושים אותה מחמת 'טעם ודעת', דהיינו כאשר האדם עובד את ה' ומקיים את המצוות, משום שמבין בדעתו גודל החובה המוטלת עליו, והוא משתדל למלא את תפקידו בנאמנות. או שמשכיל להבין את רוממות המעלה של עבודת ה', וחפץ להיות מן הזוכים לזה. והנה מכיון שעושה כל המעשים הללו מחמת 'טעם ודעת', הרי עבודתו זו היא בחינת 'מלאכה', כיון שכופה את עצמו מחמת הטעם והנימוק, לעשיה זו.

וכל שכן אם הוא עוסק בעבודת ה', מחמת שרוצה לזכות בשכר טוב לעולם הבא, או ששואף להגיע עי"ז לשלימות ולזכך עצמו, או לתיקון העולמות. הרי כל זה הוא בחינת עבודה ומלאכה, שזה הכשר והכנה לאיזה מטרה.

אכן יש מדריגה, של עבודת ה', שהיא לא רק מצד הרגשת החוב. אלא עבודה הבאה מחמת רצון ותשוקה, בבחינה שאמר דהמע"ה – 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי' (תהלים מ, ט). נפשו חושקת וכל רצונה הוא לעשות רצון ה', לקיים מצוותיו. והנה סוג זה של עבודת ה', הוא בחינת 'למעלה מטעם ודעת', דהיינו שכבר זכה להגיע לדרגת עבודה שהיא בחינת 'רצון ותענוג'. והוא נוהה אחר ה' ונמשך על מצוותיו ומתענג עליהם.

ואכן בן עליה, אשר זיכך מידותיו והגיע לטהרת הלב ושלימות הנפש, מרגיש טעם וקדושה בעצם קיום המצוות, ומתאווה לעשותם, וכלשון הכתוב – 'צרופה אמרתך מאד ועבדך אהבה' (שם קיט). וכמו כן החטאים נמאסים בעיניו, וכל דבר רע הוא בזוי ומתועב בנפשו. בחינת – 'נבזה בעיניו נמאס' (שם טו). עבודת ה' באופנים אלו, הרי היא בחינת 'חיים', כיון שעושה אותה כשאיפת נפשו ומתענג עליה.

עבודת ה' בשבת - בחינת חפץ ורצון

והנה בימות החול אף שנפשו של האדם מסכמת לעבודת ה' ולקיום מצוותיו, הרי זה מחמת איזה חשבון וטעם ודעת המחייבו לזה, ועדיין זה בחינת מלאכה. אבל בשבת, נפש האדם מאליה נוהה אחר ה', ובלי שום חשבונות של שכל, רגליו מוליכים אותו לעבודת ה', וכענין שאמרו – 'אמר דוד, רבש"ע, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר, למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, הה"ד ואשיבה רגלי אל עדותיך' (ויק"ר לה, א). ביום השבת מתחדש רצון בנפשו של היהודי לקיים את מצוות ה' ולעבדו באמת, רצון וחשק אשר הוא למעלה מטעם ודעת. מכח קדושת השבת, ומתנת הנשמה היתירה, זוכה היהודי שרגשות הקודש באים ומתעוררים מאליהם, ונפשו שואפת לכל קודש, ונשמתו נכספת לכל טוב ונעלה, ומתוך כך עבודתו היא פעולה של 'חיים'.

בעל התניא - עבודת שבת רצון שלמעלה מהשכל

ועיין בספר 'תורה אור' לבעל התניא (פרשת ויקהל ד"ה ויקהל משה) – 'שמע ישראל וכו' ה' אחד ואהבת בכל לבבך וכו', פירוש שאהבה זו נולדה ונמשכה מן ההתבוננות בגדולתו יתברך וכו', שלא לחפוץ בשום חפץ בעולם, זולת ה' לבדו וכו', וזהו שאמר ואהבת בכל לבבך בשני יצריך, שיתהפך גם הרצון של הנפש הבהמית הנקרא יצה"ר להיות לה' לבדו.

ורצון זה ואהבה זו נולדים ונמשכים מהשכל, דהיינו על ידי התבוננות שמתבונן בגדולתו ורוממותו יתברך, איך דכולא קמיה כלא חשיבא ואפס בלעדו, שמזה יומשך ביטול הרצון וכו'.

והנה כל זה הוא בכל ששת ימי המעשה, שנאמר בהו ששת ימים תעבוד, והעבודה היא בחינת פולחנא דרחימותא כי היא בחינת עבודה ויגיעה, שאי אפשר להיות הולדת והמשכת האהבה מההתבוננות, אלא אם כן ייגע את עצמו ויקשר דעתו בחוזק, ונצרך לזה כל הל"ט מלאכות ברוחניות וכו'. ובחינת אהבה זו שבחול היא רק האהבה הנמשכת מהשכל וההתבוננות כו'.

אבל בשבת ניתוסף בכל אחד נשמה יתירה, והיינו שנולד בכנסת ישראל דבר חדש ממש, מה שאין נמצא בהם בחול, והיינו בחינת אהבה ורצון לה', שלמעלה מן השכל וההתבוננות.

כי הנה אית רצון ואית רצון, פירוש אית רצון שנולד מהשכל וההתבוננות, ונקרא רצון התחתון, לפי שבחינת רצון זה נולד מהשכל, אם כן הוא למטה מהחכמה ובינה, ונולד ונמשך מהם. אבל אית בחינת רצון העליון, שלמעלה מעלה מהחכמה, וגילוי בחינה זו בנפש האדם, הוא בחינת האהבה שאינה נולדת מהתבוננות השכל, כי אם היא אהבה פשוטה שלמעלה מן השכל, שזהו בחינת יחידה שבנפש שלמעלה מהחכמה. וכמו על דרך משל, כאשר יחפוץ האדם בחפץ ורצון, לאיזה דבר הנוגע לעצם הנפש ממש, וגורם לו לעשות דברים שלא על פי הדעת והשכל כלל, כי רצון זה עמוק עמוק מהשכל כו'. וכנודע שיש בחינת רצון שלמעלה מהשכל, על דרך אמרם 'כך עלה במחשבה', ואין טעם לרצון. ובחינת אהבה ורצון זה לה', מתגלה בנפש האדם ביום השבת דווקא, והיא בחינת אהבה רבה, שהיא באה מלמעלה למטה בנפש האלוקית בשבת. דהיינו שאין האהבה לפי ערך השכל וההתבוננות לבד, רק היא למעלה מהשכל, ונמשכת מבחינת רצון העליון שלמעלה מהחכמה'.

עבודת ה' בשבת - בבחינת כלי מוכן להשפעה

וכן איתא בספר 'שפת אמת' (יתרו תרל"ו) – 'בימות החול עבודת האדם רק לשעבד הגוף להנשמה להתקרב להקדושה, ובשבת קודש הוא רק להיות מוכן לקבל השפעת הקדושה הבאה לנשמה משורשה'.

ועיין בספר 'צדקת הצדיק' (אות רטז) שכתב – 'ובכל ימי המעשה, הוא זמן העבודה בעיון ויגיעה בדברי תורה, ועיון תפלה. ובא שבת בא מנוחה, כמו שאמרו במסכת שבת (קיט:) 'במטותא מינייכו לא תחללוניה', גם ע"י לימוד תורה ביגיעה נקרא חלול, כי אז הוא מנוחה ומעין עוה"ב, שנהנין מזיו מה שהשי"ת בעצמו משפיע להם'.

כלומר, שבשבת אין האדם צריך לעשות פעולות ועובדין כדי להתקרב אל הקדושה, כי אם צריך רק לפתוח לבו, להיות כלי מזומן לקבלה, לתת מקום בקרבו להארת שפע הקדושה. והבן. כי בשבת התעוררות הקדושה היא אתערותא דלעילא, ואין האדם צריך אלא לפתוח פתח ושער בנפשו, להיות מקבל שפע הקדושה, בבחינת – 'פתחי לי אחותי רעיתי'.

קמתי אני לפתוח לדודי - בשבת

ועיין תיקוני זהר – 'בליליא דשבת אתמר 'קמתי אני לפתוח לדודי' בשבת, וכד נפיק שבת אתמר 'ודודי חמק עבר'' (דף קמד.). כלומר שבשבת, הקב"ה בא ודופק על שערי כנסת ישראל, וקורא לה 'פתחי לי אחותי', כי חפץ להיות עמהם, [וזה עבודת השבת, עצם הדבר שכנסת ישראל נמצאת עם ה']. וכל עבודתינו הוא רק בבחינת 'פתחי לי', לפתוח לבו ולהיות כלי מוכן לקלוט ולקבל אור הקדושה.

ועיין בספר 'שפת אמת' שעצם הציפיה והרצון לאור השבת, והשתוקקות לקדושתה והשגותיה העליונות, היא הפתח לכניסת הדוד – 'בשם א"ז מו"ר ז"ל והיה ביום הששי, לשון שמחה, שע"י החשק והשמחה בערב שבת לקבל שב"ק, זה ההכנה לשבת' (בשלח תרל"ג).

שלימות האדם משני סוגי העבודה

אמנם יש יתרון מעלה בעבודה של עמל ויגיעה, בחינת עבודת ימות החול. שבעמל זה מבטא עבדות והכנעה להשי"ת. אולם לעומת זה יש מעלה ורוממות בחלק עבודת ה' שמבחינת רצון ותענוג, שהיא באה מצד עצם הנפש, ומעלה נשגבה זו היא בחינת עבודת השבת.

ואכן, צריך האדם לשני סוגי עבודת ה' אלו, כי יש בזה מה שאין בזה. והנה הדרך להגיע למדריגת הרוממות של שבת, הוא על ידי העמל והיגיעה בחלק העבודה של ימות החול. שבשכר זאת, מתקדשים וזוכים לקירבת ה', ומגיעים לדרגה של השתוקקות ודביקות בהקב"ה, ולהרגיש נועם ה' ולהתענג עליו. ועל זה רמזו – 'מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת'. על ידי העבודה בבחינת ערב שבת, ביגיעה ועמל, כאשר כופה האדם את עצמו גם כאשר אינו מרגיש את נועם המצוות, אלא עובד את ה' מתוך הכנעה וביטול עצמו לה'. על ידי זה זוכה לבחינת שבת – 'אז תתענג על ה''. כי העובד מתוך צער ויגיעה, ונמשך ורץ אחר ה', נכנס ונעשה לחלקו, ככתוב – 'משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו' (שה"ש א, ד). כאשר מוסר את נפשו ורצונו, למען ה', קונה בזה קנין בעצם נפשו בדביקות בה'. וממילא זוכה לדברים הרבה, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.

בימות החול אין הלב מזוכך כל כך להרגיש את נועם המצוות, וכל עסקו הוא רק מצד טעם ודעת. אבל בשבת קודש, מתעלה האדם ומתרומם להרגיש נועם ה' ונועם המצוות, ונפשו נכספת לאהבת ה' ולדבקה בו ולקיים כל מצוותיו, ומרגיש טעם הקדושה והרוממות בעצם המצוות.