אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכׇּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם

אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכׇּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם. (יד כג)

שאלה – מדוע יעלה על הדעת שמלך סדום יטען כן, והרי אברהם זכה בהכל מן ההפקר. ובכלל, מה שאומר לו מלך סדום תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ וכי הוא צריך רשות לקחת את הרכוש? והרי כיון שזכה בו מן ההפקר ממילא הוא שלו. ועוד אם אברהם לא חשב לקחת את הרכוש מדוע נתן מזה מעשר למַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם דכתיב (יד יח) וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל.

תשובה – אברהם אבינו סבר להשתמש בזה בעצמו ולא להחזירו לסדום, משום שהלכה היא שאין להחזיר אֲבֵדָה לגוי (סנהדרין עו ב). אבל מלך סדום סבר שאין זו אֲבֵדָה רגילה, אלא שאברהם הוא מציל מזוטו של ים, שאמנם יכול לקחת אבל לפנים משורת הדין יחזיר (שו"ע חו"מ רנט ס"ז), ולכן אמר תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ, שאני מוחל לך. וכששמע את זה אברהם, היה מוכרח להחזיר את הכל, כדי שמלך סדום לא יטען אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם, שיסבור שבלי המחילה שלו לא היה מחזיר ורק מחמת מחילתו הוא מחזיר, ונמצא שהוא גרם לעושר של אברהם, ולכן מיד החזיר את הכל. (שבענו מטובך) משום שהבטיחו הקב"ה וַאֲבָרֶכְךָ בממון, לא רצה שיתלה העושר בו, רק בהקב"ה. (מושב זקנים)