כמה מילים בפתח העיון בשיחת ש"פ לך לך תשנ"ב
בשער המלך
"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". מאז ומעולם לימדה אותנו החסידות את משמעותו האקטואלית של הפסוק לכל אחד מאיתנו: לצאת מעצמנו, מהשכל והמידות שלנו, מהרצונות ומההרגלים שלנו - ולהתמסר לאלוקות.
בדבר מלכות השבוע חוזרת ההוראה הזו, אך הפעם היעד גבוה בהרבה: הגאולה האמיתית והשלימה. לצאת לגמרי מהמצב הגלותי ולהתעלות אל קבלת התורה החדשה, כיבוש עשר הארצות והחיבור המושלם של אלוקות עם העולם.
כל עוד שלא הגענו לכך, מדגיש הרבי - "אוחזים כעת עדיין בהכנה לזה, הכנה של "לך לך"". לא ניתן להסתפק ביעדים שאליהם הגענו, בתורה שבידינו ובארץ ישראל שאותה קיבלנו - כי העיקר חסר מן הספר! כל עוד לא הגענו לשלימות שבגאולה, גם על השלבים הנוכחיים עדיין אי אפשר לסמן 'וי'.
השיחה מכילה בתוכה את שתי הקצוות: מחד, את חוסר הסיפוק מהמצב הנוכחי, כי כל עוד לא נגיע לשלימות שבגאולה - עוד לא השגנו שום דבר משמעותי; ומאידך, את התביעה להתחיל ולחיות כבר במצב הנוכחי מעין הגאולה. לגלות בעצמנו את הכוחות הכי פנימיים ונעלמים, ולהגיע לעבודת ה' ולימוד תורה באופן של בלי גבול ממש.
לא! אסור ללמוד שיחה כזו ולגלגל עינים למרום בהתפעלות מה'אותיות השמימיות'. קל וחומר שאסור להישאר אדישים. חייבים להחדיר את הדברים הנפלאים בעבודה היומיומית שלנו.
הרבנים והמשפיעים שיתוועדו על השיחה, איש איש בסגנונו, יקרבו את השיחה לעולם המעשה, ויענו על שאלות כגון: מהו בכלל לימוד חסידות באופן של "מוחין בעצם"? מה מתחדש בלימוד החסידות מאז תשנ"ב דוקא? ואיך, תכל'ס, יכול כל אחד מאיתנו לגלות "כוחות נעלמים שאף אחד לא ידע ולא שיער שיש לו כאלו כוחות"?!
והעיקר, שעל ידי זה נזכה "שיהי' "לך לך מארצך גו'", שבנ"י מכל המקומות (ושל כל הדורות) ילכו מחוץ לארץ "אל הארץ אשר אראך"" - תיכף ומיד ממש!
