Skip to content
כפר חב"ד

כך 'שידך' הרבי שותף לעסקים...

  • Lech-Lecha
  • 5787
  • Hebrew
View printout

בקראון הייטס היה מוכר שנים רבות כבעל האיטליז 'הבוטשער', אך לא רבים יודעים שבנעוריו זכה להסתופף בצילו של הרבי בשנים הראשונות שבהן, כלשונו, "הרבי היה ממש אבא לבחורים בכל המובנים" • הרה"ח ר' שלום־דובער גולדשמיד, ע"ה, שהלך השבוע לעולמו, נהגו לשעבר של הרבי, שנכנס לעסקי הבשר בזכות הוראותיו של הרבי, סיפר לפני כעשרים שנה להרה"ח ר' אברהם הולצברג מקצת מהזיכרונות השמורים עמו מתקופת "ימי בראשית" • עם פטירתו מביא 'כפר חב"ד' חלק מאותם זיכרונות

אברהם הולצברג

הגעתי לארה"ב מארץ־ישראל בכ"ב באב תש"ז. בארץ־ישראל למדתי תחילה בירושלים ואחר־כך עברתי ללמוד בישיבת "תומכי תמימים" בתל־אביב.

הקשר שלי אישית עם הרבי הקודם החל רק בארה"ב. לאבי הרב החסיד ר' משה ז"ל הי"ד – מקדושי חברון שנטבחו בפרעות תרפ"ט – היה קשר עם הרבי הקודם כבר בביקורו בארץ בשנת תרפ"ט.

באשר אלי, הייתי ילד בחברון לפני הפרעות, ואינני זוכר פרטים. רק משמיעה ידוע לי על ביקורו של הרבי הריי"ץ במערת המכפלה, שהיה מלווה בניסיונות רבים מצד השלטונות לעכבו. על עצם הביקור ידוע לי שמושל חברון התיר לרבי להיכנס למערה ממש, והרבי נכנס למערה יחד עם הרש"ג ועבר עמו לכל אורכה – נכנס בצדה האחד ויצא בצדה השני. יהודי חברון מספרים גם שהרבי לא היה רק למעלה אלא גם למטה, במקום שבו נמצאים קברי האבות.

בכל מקרה, מאמצי המוסלמים למנוע את כניסת הרבי למערה עלו בתוהו. מספרים גם שמיד לאחר שהרבי יצא מהמקום הגיעה טלגרמה מהמופתי אל־חוסייני, אותו שונא יהודים ידוע שפעל אחר־כך יד־ביד עם היטלר ימ"ש – ובה הוראה למנוע את כניסת הרבי למערה, אלא שהטלגרמה איחרה להגיע.

כשהרבי יצא מהמערה, נתן נדבות רבות לפושטי־היד הערביים שהיו שם, ופסע משם אל "בית הדסה". כשהגיע למקום עבר בכל החדרים ובדק כל פינה ופינה. כידוע, כעבור שבוע התחוללו הפרעות והמקום התמלא בפצועי הטבח. אחותי (המבוגרת ממני בשש שנים) הייתה שם והיא זוכרת את הביקור. הרבי קרב אליה, הניח עליה את שתי ידיו הק' ובירכה.

גם אבי זכה לברכות הרבי. בכל פעם שבא היה נכנס אל הרבי הריי"ץ, היה מבקש ממנו ברכה שיזכה להתראות שוב עם הרבי, והרבי היה מברך אותו. כאן היתה עובדה מופלאה הקשורה למפגש האחרון בין אבי הרה"ח ר' משה הי"ד לרבי הריי"ץ.

ביום חמישי ט"ז מנחם־אב אבא נסע ללוות את הרבי, לפני עזיבתו את ארץ־הקודש. כשניגש אל הרבי וביקש את הברכה הרגילה – שיזכו להתראות עוד הפעם – נתן הרבי לאבא את הברכה. וזו היתה בעצם הפגישה האישית האחרונה ביניהם, כי הפעם האחרונה ממש שאבא נכנס אל הרבי היתה לצורך טכני כלשהו – כדי ליטול כלי לנטילת־ידיים ששכח שם – ובצאתו נזכר ששכח לבקש מהרבי שוב ברכה שיזכו להתראות פעם נוספת. כשנכנס, אבא ביקש שוב ברכה, אבל הרבי אמר לו: 'הרי אנו מתראים עתה'. ולא קיבל ברכה. אבא היה מאוד שבור מזה. תשעה ימים לאחר מכן נרצח אבא בידי פורעים ערביים, השם ייקום דמו...

הרבי שמע על המאורעות רק בהיותו כבר על האונייה בדרך מארץ־ישראל לאירופה, וברגע הראשון ששמע על המתרחש התעלף. הנוכחים טיפלו ברבי, ביניהם ד"ר וואלך מנהל 'שערי צדק' שהיה על אותה אוניה. כשהרבי חזר להכרתו חש ברע ונפל למשכב, והיו שאמרו ששמעו את הרבי אומר: עכשיו אני יודע למה הוא [הרופא] גם על האוניה. כשהגיעו לאמריקה, ביקש הרופא מחילה מהרבי הקודם באמרו: כיוון שהייתי עם הרבי על הספינה, יוצא שאני גרמתי לכל המעשה כי ה' מקדים רפואה למכה וכו' ואילו לא היה במקום רופא, הרבי לא היה נחלה...

אפילו המלאכים יוצאים...

עברו שנים. בסוף תש"ז כבר הייתי בארה"ב, ומיד אחרי שהגעתי נכנסתי ליחידות לרבי מוהריי"ץ. באותם ימים כבר היה קשה להבין את הרבי, אבל היינו מתאמצים ומבינים. בהתוועדויות למשל היינו מביטים היטב בעיניו של הרבי ומצליחים להבין חלק גדול מהמילים. נכון שרובנו לא הבנו לגמרי, אבל מי שהרבו להיות במחיצת הרבי כמו הרב אליהו סימפסון, הרב דובער חסקינד והרב משה לייב רודשטיין, הבינו הכול.

זכיתי להיות אצל הרבי הקודם רק ביחידות אחת, בה בירך אותי. באשר להתוועדויות, נכנסתי כמו כולם, פרט לפעם אחת שלא יכולתי להיכנס מאפס מקום, אבל בכללות הייתי בכולן.

מהתוועדות אחת שהתקיימה לאחר הסעודה של ליל שבת, זכור לי האירוע הבא: מיד לאחר הכניסה היה סלון גדול שצדו האחד שימש מטבח, שם הרבי היה נוהג לאכול. פינה זו נקראה "עס צימער" [=חדר האוכל]. באחת הפעמים – הדבר היה בליל שבת קודש – נכנסנו בדיוק כשהרבי אכל, והרבי התרומם מכיסאו, נעץ בנו מבט חד מאוד ואמר: "אפילו מלאכים – לפני האוכל אומרים להם צאתכם לשלום!"... מובן שמיד לאחר שהרבי אמר דברים אלה כולם יצאו – אלא שלא זמן רב הצלחנו להתאפק, ואחרי כמה דקות כולם נכנסו עוד פעם לאט, לאט...

אירוע זה קרה רק פעם אחת ויחידה. במקרים אחרים היינו נכנסים ונעמדים ליד המטבח, וכשהיה בא עוד אורח והדלת נפתחה, נכנסו עוד צעירים.

הייתי אוכל באותם ימים אצל הרה"ח ר' בערל חסקינד, וביום המקדים הייתי ללווה אליו ונכנס לרבי הקודם עמו. ידעתי שכל פעם שיגיע יתנו לו להיכנס, וכשהוא נכנס הכניס גם אותי.

כדאי לספר מה שאולי לא כולם יודעים שהרבי נשיא דורנו הוא זה שהיה מכניס אותנו, הבחורים. היינו נעמדים זה בצד זה וממתינים בחוץ עד שהרבי (הרמ"ש) יגיע. כשראינו את הרבי מגיע, מיד היינו זזים הצידה (כשרצינו שמצד אחד כמעט בלתי־אפשרי להיכנס היינו נלחצים לצד השני כדי לאפשר לו לעבור). בדרך־כלל הרבי נשיא דורנו היה מעיף מבט בנו ובציבור, ואז נכנס פנימה וסוגר אחריו את הדלת ואנחנו כבר ידענו מה יהיה. זמן קצר לאחר־מכן היה פותח את הדלת וכולנו התנפלנו פנימה... כן, בכל פעם הרבי נשיא דורנו נתן לנו להיכנס: קודם היה נכנס בעצמו לראות מה נעשה בתוך הבית, ואחר־כך היה נותן לנו להיכנס...

לאחר שהכניס אותנו, הרבי נשיא דורנו עצמו היה בדרך־כלל יושב, אך אף פעם לא ישב בפני הרבי הקודם. הוא היה מדבר בפני הציבור בהתוועדות שבת מברכים שקיים מדי חודש בהוראת הרבי הקודם. לא היה קהל גדול בהתוועדויות, והרבי היה נכנס לאחר שההתוועדות הייתה מתחילה. בדרך־כלל לא סיים את התפילה עם המניין, אלא המשיך בה עוד כחצי שעה ואז היה יושב להתוועדות.

לצערי, אינני זוכר דברים שאמר באותן התוועדויות, לפני תש"י, נוסף על אלו שכבר פורסמו. היתה, למשל, משיחה על מה שיש ללמוד בעבודת ה' ממשחק השחמט שנאמרה כאשר בהתוועדות נכח השחקן המפורסם שרשבסקי. השיחה עצמה כבר פורסמה, אבל אני זוכר איך השחקן ממש יצא מכליו מהתפעלות...

דבר־תורה אחד מהרבי נשיא דורנו זכור לי מאותם ימים. הרבי ציטט את הכתוב בפרק ב' בתניא "וגם עכשיו בגין יניקת הציפורנים היא ממוח שבראש" ושאל האם הכוונה למוחו של הבן או למוח האב עליו מדובר בתחילת העניין. הרבי שאל את הבחורים איך המשפיעים למדו אתם את העניין, ואני זוכר שבין הבחורים מארץ־ישראל היו שהזכירו ששמעו את פירוש הדבר מהרב שמואל בער ויסוצקי והרב שאול ברוק שאחד מהם פירש כך ואחד כך... (אינני זוכר אם הרבי הכריע בין השניים).

בדרך־כלל, הרבי היה מתוועד שעה וחצי או שעתיים ולאחר סיום ההתוועדות היינו מתפללים מנחה והרבי היה יוצא.

שידוך בהנחיית הרבי

לעיתים קרובות הייתי נכנס לרבנית חנה אמו של הרבי. היינו שם בני־בית בזכות אבות. באתי מיקטרינוסלב וסבי היה השוחט בעיר. הרב והשוחט הם לא תמיד ביחסים טובים, אך במקרה זה נראה שסבי היה בידידות גדולה עם הרב, אביו של הרבי. בזכות זה הרבנית הייתה בחתונה שלי, בחודש מנחם אב בשנת תשי"א, ומאז שנה היינו שולחים לה משלוח־מנות.

בתקופה הראשונה לנשיאות הרבי הייתה לי הזכות להסיע אותו לעיתים קרובות יחסית. הרבי נהג להישאר ב־770 עד שעה מאוחרת מאוד לאחר היחידויות.

עם הזמן רכשתי לעצמי מכונית, ונהגתי להמתין בה מדי לילה לרבי. הייתי חונה לפני הדלת, וכשהרבי היה יוצא, הייתי שואל אם אוכל להסיע את הרבי לביתו והרבי היה מסכים. בכל אותם פעמים הרבי היה יוצא עם הרב חדקוב. הייתי מביא תחילה את הרבי לביתו ואחר־כך ממשיך ומסיע את חדקוב (שגר אז באיסטערן פארקווי ונוסטראנד) ולאחר סיום ההסעות הייתי חוזר לישיבה.

אגב, באחת הפעמים האלה הרבי סירב לנסוע. כששאלתי אותו כרגיל אם אוכל להסיעו, ענה לי: ההליכה הביתה נותנת לי את ההזדמנות היחידה לצאת ולקבל אוויר צח – ולמה למנוע זאת?

בדרך־כלל, הרבי היה מדבר עם הרב חדקוב בשעת הנסיעה ופעמים רבות דיבר אלי. אני זוכר למשל באחת היחידויות הערה של הרבי שנגעה לסירובי ללמוד שחיטה. כל פעם שחזרו והציעו ללמוד שחיטה אמרתי מה לי ולזה וסירבתי. כנראה שהרבי ידע שהיו לי הזמנות לשחוט וסירבתי, משום שבאחת הנסיעות הרבי התייחס לכך ואמר לי: 'מ'אדארף לערנען שחיטה!'...

ומיד הוסיף: אף פעם לא יכולים לדעת באיזה מצב נהיה, ואם אינך רוצה לשחוט בעצמך, לכל־הפחות תהיה חבר של השוחט, אבל צריך ללמוד שחיטה!

בהזדמנות אחרת הרבי חזר ושאל אם אני כבר לומד שחיטה. באותה עת הרב אברהם גורדון נתן בישיבה שיעורים בשחיטה, ובעקבות דברי הרבי השתתפתי בשיעוריו ולמדתי. כשהרבי שמע על כך הוסיף: הרי כל משפחתך שוחטים!...

כך הגעתי גם לשחיטה ופעם אפילו שחטתי כפרות בשביל הרבי. הדבר היה לאחר שהרב יוחנן גורדון הפסיק לשחוט ושאלתי את הרבי אם יוכל למנות אותי כממלא מקומו והרבי הסכים.

מכאן התגלגל גם העיסוק שלי בבשר ופתיחת החנות בקראון הייטס אותה ניהלתי במשך עשרות שנים בשותפות עם הרב יחזקאל ברוד. הרבי עצמו אמר לי פעם כי כיוון שלשחיטה יש שייכות עם אטליז ("בוטשער סטאר") כדאי שאתעניין באפשרות לפתוח עסק כזה, והרבי המשיך – "יש אברך נוסף, יחזקאל ברוד, שמתעניין בזה וכדאי שתכנסו ביחד". וכך היה. מה שלא פחות מעניין, שהרבי לא רק 'שידך' לי שותף לעסק, אלא התעסק בעצמו בנושא השידוך שלי.

עד שהשתדכתי עם רעייתי תחי' היו לי מספר הצעות שידוכין ולכל אחת הרבי התייחס ואמר בדיוק איך להתנהג. פעם אחת הייתה לי הצעת שידוך עם נערה אמריקנית. אני לא ידעתי אנגלית והיא לא ידעה עברית או אידיש. כיוון שכך, לא יכולנו לדבר והיינו כותבים זה לזה מכתבים – אני כותב לה באידיש והיא כותבת לי באנגלית.

פעם הרבי שאל "מה כתבת?" ובמקום לספר לו, שלפתי את המכתב והראיתי לרבי. הרבי שלח במכתב מבט קצר והעיר: זה מה שאתה עונה לה, והכתיב לי את הדברים... מאז, כל אימת שהייתי מקבל ממנה מכתב, הייתי רץ מיד לרבי ומראה לו את המכתב, והרבי היה עונה בשבילי. אלא שכעבור זמן־מה הרבי פסק – "הקשר הזה לא בשבילך" וזמן קצר אחר־כך מצאתי את השידוך שלי עם זוגתי תחי'.

בכלל, בימים ההם הרבי היה ממש אבא לבחורים בכל המובנים. ידוע לי אפילו על מקרים בהם הרבי ענה לבחורים על שאלה היכן הוא מקום מתאים להתראות לפני שידוך... דברים אחרים כיצד להיות "מענטש" למדנו מהרב חדקוב שלעת הצורך היה מסביר לבחור איך אוכלים בכף ומזלג...

מובן שכל זה טפל לחלוטין לעיקר שספגנו ב־770, הרוחניות, אבל אני מבקש להדגיש כיצד הבחורים ראו את הרבי כאביהם ממש...

הרבי מציע חותמות

שחטתי בפועל תקופה קצרה, וראיתי שבעל־הבית שחייתי שוחט עבורו את העופות מרומה את הלקוחות.

כשמורטים את הנוצות בידיים, נשארות נוצות רבות, במיוחד ליד סוף הרגל, וכשמורטים במים חמים הכול מתנקה. בעל־הבית היה מורט כמה תרנגולות במים חמים, ואת השאר מורט בידיים והיה קורא לזה "כשר סטייל", למרות שנשארו ליד הרגל של כל עוף כזה מספר נוצות.

אמרתי לרבי שהדבר לא מוצא חן בעיני – נראה שהוא רוצה לרמות את הקונים והוא זקוק לשוחט רק כדי שתהיה לו הצדקה לשלוח "כשר סטייל".

הרבי קם, הוציא את "הפרדס" והראה לי ידיעה שבענייני־גליסי מוכרים "כאילו כשר", אחר אמר שאביא לבעל־הבית הצעה: מכיוון שברצונו להראות שהוא שוחט "כשר", ואפשר לו להעמיד על אותן התרנגולות שאני שוחט חותם ("פלאמבע") "כשר", ואני אהיה זה שיחזיק ברשותי את החותמות. אין צורך לומר שבעל־הבית לא הסכים לכך בשום אופן: הוא צריך שוחט, אבל אינו רוצה חותמות...

הרבי אמר לשותף שלי, ר' יחזקאל ברוד, שדעתו היתה תמיד שגם כשרואים שהעוף מרומה את האחרים, חייבים לפתוח להוציא את העוף מידי נבלה.

אינני יודע אם רעיון החותמות היה בכלל של הרבי. באותם ימים לא היו נוהגים להצמיד אותם לכנפיים אלא לרגליים, ואילו היום מצמידים אותם לכנפיים. ובכל־זאת, על־אף הטיעום לרעה שנעשה בנו השוחטים, דעתו של הרבי הייתה שהשוחטים חייבים להמשיך לשחוט ולו רק כדי להוציא את העוף מידי נבלה.

רפואה קודם למכה: הסיפור עם הגב

היה לי סיפור עם הגב הקשור ברבי. זה סיפור ארוך מדי ובכל זאת אספרו. שוב ושוב אתה רואה איך הרבי נותן – אפילו בעניינים קטנים – "רפואה קודם למכה" כפי שהיה אצלי, לכן אולי כדאי שאספר את הסיפור עם כל הפרטים.

זה התחיל בכך, שאחת לשלושה עד שישה חודשים הייתי נתקף כאבי גב.

כשקיבלתי זאת בפעם הראשונה לא ידעתי איך 'לאכול' את זה. התכופפתי כדי להרים משהו ולפתע התחיל לכאוב לי הגב – איני יכול להתיישר, איני יכול ללכת לא ישר ולא עקום – המקום פשוט כואב.

הלכתי לאחד הרופאים הגדולים – ד"ר פעינשאל שעבד אז ביוניון סטריט – והלה נתן לי בתחילה איזו תחבושת כדי להדק את המקום, אך זו לא עזרה. הוא ניסה לתת לי דיקור ("נידל") אך גם זה עזר כעלוקות למת. לבסוף אמר: 'גש לרופא בשם ד"ר נלסון שעובד באשענ־עוועניו. הוא לא הרופא הראשי באותו מקום, אבל הוא מומחה בדיקור בגב ויכול לסייע לך'.

יצאתי לאותו ד"ר נלסון, ללכת כמעט לא יכולתי ובקושי נהגתי במכונית, אך לבסוף הגעתי אליו מלווה באשתי.

ד"ר נלסון הביט, שמע את תלונתי וצחק, אחר הניח אותי על השולחן ודיקר אותי בגב. כעבור 15 דקות אמר: "עכשיו אתה יכול לרדת". אני יורד והנה אני בריא! פשוט לא להאמין! שום דבר לא כואב. הוא נגע בדיוק בנקודה. מאז, בכל פעם שהכאב היה חוזר, הייתי הולך מיד אליו; הוא היה נותן 'נידל', ובדרך כלל הכאב עבר לאחר אותו דיקור.

ואז קרה שקיבלתי את אותו כאב ביד. באתי לד"ר נלסון והוא דיקר אותי ביד פעם ועוד פעם ופעם שלישית והכאב לא עובר, עד שלבסוף אמר: 'אני מצטער – אינני יכול לעשות דבר ביד שלך', ואז הוסיף שאפשרות הריפוי היחידה היא ניתוח, אבל הוא אינו ממליץ על כך, כי במקרים רבים ניתוח במקום זה מזיק יותר מאשר מועיל.

ביררתי מי עוד מתמחה בנושא, ולבסוף הגעתי אל ד"ר רדלר, שהרבי נהג להפנות אליו פציינטים.

ד"ר רדלר בדק את היד ואמר: 'נכון שאתה צריך לקבל דיקור, אבל נקודת הדיקור צריכה להיות במרחק רבע אינטש בצד המקום הכואב'. הוא דיקר אותי באותה נקודה והכאב חלף, מאז המשכתי את הדיקורים אצל ד"ר רדלר גם לטיפול בכאבי הגב. לפעמים היה די ב"נידל" אחד ולפעמים בשניים – אבל בכל מקרה הכאבים חלפו.

באחד הביקורים שלי אצלו סיפר שהוא נוסע לאיטליה וישהה שם מספר חודשים. 'אם הכאבים יחזרו', הציע, 'נסה להתאפק מללכת לרופא – כי רופא אחר יתחיל לחפש כדורים חדשים ויבלבל אותך'.

ד"ר רדלר נסע, והנה קיבלתי את כאבי הגב. שאלתי את הרופא הקבוע שלי למי ללכת, והלה המליץ על אחד בשם ד"ר סעמיולס – כירוג ואורתופד בכיר.

התקשרתי לאותו סעמיולס, אך עוזרו – רופא בעל שם אינדיאני – אמר שסעמיולס אינו יכול לקבל אותי, והרופא המליץ שאפנה לעוזרו: "אם הוא עובד אצל סעמיולס, הוא בוודאי רופא טוב".

הלכתי לאותו רופא בעל שם אינדיאני ונשכבתי על השולחן. "תרם רגל אחת", "תרם את הרגל השנייה", ולבסוף הודיע: "זהו מקרה חירום. עליך להיכנס מיד לבית־הרפואה". התברר שהעצם בגב יצאה לגמרי ממקומה וחייבים לנתח מיד.

אמרתי לו: 'ד"ר, זו לא הפעם הראשונה שיש לי דבר כזה. הכאבים מופיעים אצלי בקביעות ועל־פי רוב 'נידל' עוזר. עד כמה שאני יודע, דיקור יעזור גם עכשיו'. הרופא התעקש: "אני רואה בדיוק מה זה, ואתה חייב להתאשפז מיד'. שאלתי אותו אם אוכל לראות את הרופא הראשי, ולאחר מספר דקות הלה נכנס, הרים רגל לכאן ורגל לשם ואמר: 'אין צורך ללכת מיד לבית־הרפואה כדי לעשות 'סטרעטשינג' אבל צריך ללכת לבית־הרפואה כדי לעשות 'סטרעטשינג'. אם יהיה צורך ב'נירלסעטשינג', אפשר לעשות זאת תמיד'.

עד אז לא סיפרתי לרבי דבר על כאבי הגב, עכשיו סיפרתי וזו הסיבה לכך שאני מספר את הדברים באריכות כזו.

בקיצור, היתה זו הפעם הראשונה שפניתי בעניין זה לרבי וסיפרתי לו ששני רופאים מורים לי ללכת לבית־הרפואה.

ההתקף אירע באמצע השבוע ובינתיים נשכבתי במיטתי והמצב השתפר. ביום ראשון יכולתי כבר לקום ובבוקר הגיע אלי רופא, ד"ר זילברשטיין (שלאחר־מכן נודע לי שהוא שומר שבת).

הוא בדק אותי ואמר שאוכל להיכנס מיד לבית־הרפואה. אמרתי לו שאני מרגיש עכשיו הרבה יותר טוב והצעתי שאבוא למחרת למשרדו כדי להיבדק שנית, ואולי יגלה שבכלל איני צריך להיכנס לבית־הרפואה. הוא הסכים, וכיוון שידעתי שהוא יהודי, אמרתי לו את הסיבה האמיתית לרצוני לדחות את הכניסה לבית־הרפואה – אני ממתין לתשובת הרבי, ועד שאקבל אותה לא אעשה שום צעד.

ואז נכנסתי ל־770. הדבר היה ב־9.30 בבוקר. סיפרתי את הסיפור כולו למזכיר הרב גרונר והוא הבטיח לי שזה יהיה הדבר הראשון שהוא יביא לפני הרבי מיד כשהרבי יגיע. ב־10.30 גרונר התקשר ומסר את תשובת הרבי – מכיוון ששני רופאים אמרו שיש צורך ללכת לבית־הרפואה, עלי ללכת גם אם אני מרגיש יותר טוב.

עוד באותו יום ראשון התאשפזתי. אני זוכר שכמעט לא הייתי במיטה. הרגשתי שאני יכול ללכת ורוב היום הסתובבתי במסדרונות. למחרת הגיע רופא והורה לבצע את ה"סטרעטשינג". למחרת ביום שלישי הגיע אותו רופא אינדיאני, הביט בי ואמר: "זה מה שהם עשו לך? בצורה זו שהם שמו את ה'סטרעטשינג' מצבך ייעשה יותר גרוע ממה שהיה", והוא קרא להם מיד לשנות את הנחת התחבושות והורה לקרוא לנירולוג.

הגיע נירולוג, בדק והחליטו שללמחרת בבוקר ייערכו לי בדיקה בעזרת מכונה. הבדיקה נערכה ושום דבר לא נתגלה. הדבר היה כבר ביום חמישי. ביקשתי מהאחיות: 'תעשו צילום רנטגן. אני שוכב עם 'סטרעטשינג' אבל אין לי שום כאבים. תעשו צילום ותראו שאין שום דבר ותוכלו לשלוח אותי הביתה. מדוע עליכם להחזיק אותי כאן?' והן: "בסדר, נראה, נחכה לרופא'.

התקשרתי אל הרופא במשרדו ושאלתי אותו מדוע לא שולחים אותי לצילום. בינתיים נכנסה האחות: "מדוע אתה עושה רעש? אנו נעשה לך צילום". הייתי מרוצה. הרי זה כל מה שרציתי.

עשו צילום, וביום שישי בבוקר, כשהגיעו תוצאות הצילום, התברר שהכול בסדר ושוחררתי מבית־הרפואה לביתי.

יבקש ברכה ויהיה בריא

לפני חתונת בני שמעתי דבר מעניין מהרבי.

כנהוג, החתן ניגש אל הרבי לקבל סידור לפתוח מנחה ביום החתונה (וכשהחתונה נערכת במדינה רחוקה, כפי שהיה אצל בני שהתחתן בארץ ישראל, הוא זוכה לכך ימים אחדים לפני החתונה). כשיגשנו עם בני היו שלושה חתנים, בני, חתן נוסף, בחור יוצא רוסיה, וחתן שלישי, בחור מארץ־ישראל. כל שלושת החתנים עמדו שם יחד עם הוריהם, והישראלי הביא גם את סבתו.

בתחילה הרבי נתן את הברכה לחתנים ולהורים, ולאחר־מכן נתן את הסידור. החתונה הראשונה היתה של הבחור מרוסיה והרבי נתן לו את הסידור כדי שימסור אותו לאחד־מכן לאחרים.

לאחר שנתן את הסידור, הרבי פנה לסבתא ואמר: 'אויב אייער מאן קאמפלאיינט אז ער איז ניט געזונט (הרבי לא אמר 'איז ניט געזונט' אלא 'קאמפלאיינט אז ער איז ניט געזונט') איז א חתן בימי שמחתו איז דומה למלך (אני זוכר בבהירות שהרבי אמר 'בימי' בלשון רבים) זאל ער ביי אים בעטן א ברכה, און ער וועט אים בענטשן וועט ער זיין געזונט'. [=אם בעלך מתלונן שאיננו בריא, הרי חתן בימי שמחתו דומה למלך, שיבקש ממנו ברכה וכשהוא יברך אותו הוא יבריא]. הסבתא ענתה אמן וכולנו יצאנו.

כששמעתי את הרבי אומר את הדברים, לא ייחסתי להם חשיבות מיוחדת מעבר לכך שזכיתי לשמוע את הדברים מהרבי. אך מכיון שהרבי לימד אותנו לדעת שכול מנוהל בהשגחה פרטית, חשבתי לעצמי שאם הרבי אמר את הדברים בנוכחותנו, כנראה שהם מכוונים גם אלינו. ואכן, לא רחק היום ודברי הרבי הועילו לנו.

בינתיים, כמתוכנן, משפחתנו נסעה לחתונת בני שנועדה להתקיים ימים אחדים לאחר מכן בארץ ישראל. כפי שסיפרתי קודם, אני סובל תכופות מכאבים עזים בגבי. ובכן, כשהגענו ארצה נסעתי לפני החתונה להתפלל בכותל המערבי, ולפתע תוקפים אותי כאבים עזים בגבי. הכאב היו חזק ולגר מיום ליום, עד שלדאבוני הרב אפילו לא הייתי מסוגל לצעוד בחתונת בני.

באחד מימי ה'שבע־ברכות' יצאנו עם החתן לקנות פרוטות לכלה. והנה, אך נכנסנו לחנות ושוב תקף אותי מחוש איום בגבי. אני זוכר שממש לא יכולתי לבעט שום תנועה מיותרת, וכשפקניה הסתיימה ורצינו לשלם עבורה, בראי נחלץ לחלץ את הארנק מכיסי...

בתוך כך פונה אלי בני ואומר לי: אבא, האם אתה זוכר את דברי הרבי כשיכנתי לקבל ממנו את הסידור לפני החתונה, כשפנה לאחד החתנים ואמר לו שבכוחו לברך? והרי אני עדיין חתן, ובכוחי לברך אותך. ובכן, הריני מברך אותך שלא תחוש יותר שום כאב, ושתזכה לרפואה שלימה וקרובה.

חלפו ימים אחדים. קבעתי תור לרופא כדי לבצע טיפול של זריקה בגבי. הטיפול הועיל בצורה מופלאה, ופרט לביקור אחד ויחיד אצל רופא בקנדה שהתקיים כעבור שנתיים וחצי מהטיפול הקודם, הרי שמאז ועד היום, תודה לא־ל, איני סובל עוד ממחושים בגבי.

מהסיפור האמור ניתן ללמוד שכשהרבי אומר דבר מסוים בנוכחותך, אזי גם אם נדמה לך שהדברים אינם מכוונים ישירות אליך, ודאי ששמעת זאת כדי שגם אתה תלמד מכך הוראה למעשה.

על דעתו של הרבי...

הגעתי אל הרבי בכ"ב באב תש"ז, ותקופה ארוכה לאחר מכן המשכתי לנהוג כ"בן ארץ ישראל" לעניין יום־טוב שני של גלויות. אני זוכר שבשמחת־תורה תש"ח סגרנו את הדלתות באחד מחדרי בית־הכנסת וקיימנו מנין של בני ארץ־ישראל.

המשכנו במנהגנו זה כמה שנים וידוע לי שקיים מכתב מהרבי בעניין זה (המכתב נדפס בלקוטי שיחות). הרבי כותב בו ששמע וידע שכך נהגנו ומסתמא שגם חמיו הרבי ידע מזה.

שנים אחדות לאחר מכן הגיעו אל הרבי כמה חסידים מארץ ישראל בימי חודש תשרי, ומאחר שהסתפקו כיצד לנהוג בעניין יום־טוב שני, החליטו לפנות למשפיע ר' שמואל ע"ה לוויטין, שהיה נקרא "הרב" בפי הרבי הקודם, והוא ענה להם מה שענה: אחדים מהם פנו אל הרה"ח ישראל ע"ה ג'ייקובסון, והוא ענה תשובה אחרת עם טעם משלו. כיוון שכך הוחלט לפנות ולשאול את הרבי עצמו, אך הרבי סירב לענות והיפנה אותם לרבנים. ימי החג הלכו וקרבו ולא ידענו כיצד עלינו לנהוג.

ואז הרבי נתן לכולנו "חלק" גדול: אינני מבין – אמר – בחורים באים לרבי, וכש'חסידישע בחור' מגיע לרבי הוא בודאי "על דעתו" של הרבי, ואתם שואלים האם "בן ארץ־ישראל" צריך להתנהג כמו שהרבי מתנהג?!

אני זוכר שכולנו התפעלנו מכך שהרבי כלל לא ראה בזה שאלה מלכתחילה...