ועשית ככל אשר ירוך
בהתקרב יומא דהילולא דמרן החזון איש, בוודאי שאיננו מתיימרים לגעת באפס קצהו של פאר הדור והדרו, שהקים עולה של תורה ויראה בארה"ק ובכל העולם, בהנהגותיו ובתורתו, שבכתב ושבע"פ. ניגע רק בנקודות קלות, המתאימות לאנשים כגילנו.
אנחנו מצווים בתורתנו הקדושה: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל", "ועשית ככל אשר יורוך".
איתא בגמרא (שבת כג.) דמברכים על הדלקת נר חנוכה "אקב"ו להדליק נר חנוכה". והיכן ציוונו? הרי זו מצווה דרבנן. מבארת הגמרא: רב אויא אמר מ"לא תסור" רב נחמיה אמר: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". ועה"פ "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". דורשים רבותינו (בספרי):
אפילו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין.
השמאל הופך להיות ימין
שמענו מהגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל, שצריך לעשות גם על ימין שהוא שמאל ושמאל שהוא ימין, מפני שזה לא רק מהווה סימן, שאם לך יש הבנה כאילו זה שמאל, וזקניך אמרו לך שזה ימין, אז תדע לך שטעית. אלא כסיבה שמה שזקניך אמרו לך שזה ימין - זוהי האמת. ואם עד היום זה היה שמאל באמת, אבל זקניך הורו שזה ימין – אז זה נהפך להיות ימין.
ובוודאי החיוב לשמוע לסנהדרין ולחכמים שבכל דור ודור הוא לא רק כגילוי מילתא בתורה, אלא גם בתקנות ובגזירות אנחנו מצווים לשמוע בקול חכמי הדור. כמו שכותב הרמב"ם בהלכות ממרים (פ"א ה"א).
ואומר מרן החזו"א באיגרות (ח"א טו) דכל מי שמהרהר אחרי חז"ל, הרי זה כשמועה של גידוף ר"ל, ומקצץ בנטיעות. והם הממרים הצדוקים והבייתוסים, שכפרו בתורה שבעל פה, שעליהם חל הדין: "מורידין ואין מעלין". אלא שהורה מרן החזו"א שבדורנו אין דין מורידין ואין מעלין, מכיוון שדין זה הוא כדי לתקן את הדור. אבל בימינו לא יהיה עי"ז תיקון לדור, אלא להפך. ועוד, דכל שיש מוכיח ויש שומעים לתוכחה, אז שייך לדבר על ממרים ועל דיני מורידין ואין מעלין. אבל מאחר שאין בימינו מוכיח כראוי, ממילא קשה לתבוע את מי שאינם שומעים לתוכחה – והרי הם תינוקות שנשבו. וכבר התבארו קצת דבריו במהר"ם ובספר מרגניתא טבא ועוד.
כי השוחד יעור עיני חכמים
הנה הוזהרנו בתורה: "לא תיקח שוחד, כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" (דברים טז. יט). "השוחד יעוור פיקחים" (שמות כג. ח). והתקשו המפרשים: הרי עד עכשיו הבין הדיין לפי דעתו התורנית ההלכתית שראובן חייב ושמעון פטור. וכי בגלל שבא ראובן ונתן לו פרוטה, הוא יבוא וישנה דעתו לפוטרו? וכי אנחנו כאלה חלושי אופי שעל פרוטה אחת יכול דיין שהוא מורם מעם עם כל המעלות של חכמת התורה ושל הצדיקות והחסידות וכל המעלות שצריכים בדיין, אפילו עד משה רבנו, ופתאום ישנה דעתו להפוך מחייב לפטור? היתכן?!
והשיב על כך המשגיח הגאון הצדיק רבי מאיר חדש זצ"ל על דרך המוסר:
המוסר הגבוה שיש לאיש הישראלי, גורם לו שכשהוא מקבל אפי' פרוטה הוא כבר מרגיש בעל חוב. ממילא זה יכול כן לשנות את דעתו. ודיבר בזה הרבה רבי אלחנן וסרמן זצ"ל כמה קשה כוחה של נגיעה.
לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו
מרן החזו"א הסביר את הדבר בדרך אחרת: "אסתכל באורייתא וברא עלמא".
צותה התורה "לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו", "לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה". שלמה המלך שהיה חכם מכל אדם, וקיבל חכמה אלוקית מבורא עולם. אמר עלי זה לא ישפיע! התורה אמרה: "ולא יסור לבבו". דוק מיניה – דמי שהוא חכם מכל אדם, ואצלו אין חשש שיסור לבבו, לא כלפיו אמורים הדברים. אומרים רבותינו (ירושלמי סנהדרין פ"ו ה"ו): "יאבדו שלמה ואלף כמותו, ואל יעקר דבר אחד מדברי תורה". וביאר החזו"א: התורה הקדושה היא מציאות העולם. ברגע שכתוב בתורה, "לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו", זה נהפך להיות למציאות. וממילא זה יסיר גם את לבו של החכם מכל אדם. כיוצא בו, כשהתורה אומרת "לא יקח שוחד, כי השוחד יעוור עיני חכמים", "השוחד יעוור פיקחים" – זה נהפך להיות גזירת הכתוב של מציאות. וגם אם משה רבנו יקח פרוטה, המציאות היא שזה יעוור. עד כאן במילי דאורייתא. ומה עם דברי חכמים, תורה שבעל פה, וגזירות חז"ל?
לא יקרא לאור הנר שמא יטה
במשנה בשבת (יא.) שנינו "לא יקרא לאור הנר". ובברייתא (יב.): "שמא יטה". אמר רבי ישמעאל: אני אקרא ולא אטה. וכך הייתי מסביר את הבנת רבי ישמעאל - 'אני נמצא במקום אחר, אני לומד תורה בליל שבת קודש לאור הנר, וכי עלי יש חשש שאבוא ואטה? פחד פחדים, להטות פירושו של דבר אתה עובר על מבעיר ומכבה בשבת. כמו להתחשמל ולמות על המקום',
וביראת שמים כמו של רבי ישמעאל שייך בכלל לחוש שמא יבוא ויטה?! אני אקרא ולא אטה!'
ואומרת הגמרא, בסופו של דבר קרא רבי ישמעאל והטה. 'אמר רבי ישמעאל כמה גדולים דברי חכמים'. והביא מהר"ץ חיות בשם הגר"א שביאר: כמה גדולים דברי חכמים שבמשנה אמרו את האיסור בלי טעם 'שמא יטה'. שלא יהיה מקום ליצר הרע לעשות חשבונות ולהתחכם ולומר אקרא ולא אטה. אפילו שמדברים פה על דק מן הדק רבי ישמעאל חבירו של רבי עקיבא. ועל כן אמר רבי ישמעאל 'כמה גדולים דברי חכמים' - בלי נימוקים. התבטלות מוחלטת לציווי דברי חכמים.
אסתכל באורייתא וברא עלמא
ובשם החזו"א שמענו לפרש על אותה דרך. 'אסתכל באורייתא וברא עלמא', זה לא רק במילי דאורייתא כ'לא ירבה לו נשים' וכו'' ו'לא יקח שוחד' וכו'' שזה עושה מציאות אחרי שהתורה כתבה כך. אלא אף בדברי חכמים שאמרו 'לא יקרא לאור הנר - שמא יטה' זה נהפך להיות מציאות. ועל כן גם הגדול שבגדולים כרבי ישמעאל גרם לו הדבר שיכשל בהטיה, אם אמרו חכמים לא יקרא שמא יטה - זה נהפך להיות מציאות. על המשקל שאמר רבי משה שמואל שפירא על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, לא רק כסימן אלא כסיבה. זה נהפך להיות מציאות.
טבע במים שאין להם סוף אשתו אסורה להנשא
על משקל זה ראינו בדין אדם שטבע מים שאין להם סוף, הלכה היא בגמרא ביבמות (קכא.) שאשתו אסורה להינשא עד שיבואו ויעידו שטבע למוות. וכל עוד ולא העידו כן, אין לסמוך על העדות שצלל כעופרת במים אדירים במים שאין להם סוף, ומחזיקים אותו חי.
שואלים המפרשים, הרי מצינו במקום אחר (יבמות כה: קטו.) כשאדם הלך למדינת הים ולא יודעים מה קרה לו, אם בא אפילו עד אחד, ואפי' פסול, ואפי' אשה, ואפי' גוי מסל"ת - הדין הוא שמתירים אותה להינשא. ואיך מתירים אשת איש לשוק בלי עדות של שני עדים? אך לימדונו רבותינו שאף שלפי דין תורה כפשוטו אין העד נאמן, דעל פי שניים עדים יקום דבר, וילפי' 'דבר' 'דבר' מממון, דאין דבר שבערווה פחות משניים (סוטה ג:) מכל מקום משום עיגונא הקילו בה רבנן. [יש עוד טעמים דאשה דייקא ומינסבא, ומתוך חומרא שהחמרת עליה בסופה - הקלת עליה בתחילתה (יבמות פח. ועיין ב"ש אהע"ז סי' י"ז ס"ק י') אבל יסוד ההיתר הוא משום עיגונא הקילו בה רבנן. הרבה לומדים שזו סברא מדרבנן דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש (כתובות ג) ויש כוח ביד חכמים להקל בה משום עיגונא, ויש לומדים שזו סברא דאורייתא.
(פת"ש שם ס"ק י"ג) ואכמ"ל].
והנה במים שאין להם סוף קי"ל רוב טובעים למיתה, ואחרי רבים להטות, וקי"ל שהולכים בתר רובא. ולפ"ז ע"פ ד"ת אשה זו מותרת לשוק. ופתאום מוחלפת השיטה, וחכמים החמירו על האשה ואוסרים עליה להינשא מפני שחוששים למיעוטא, היפך דין תורה הרגיל שהולכים אחר הרוב. מה קורה פה? מהופך מן הקצה לקצה. מדוע מוחלפת השיטה?
כח חכמים לפעול מציאות בטבע
רבי יואל מסאטמר ב"דברי יואל" מבאר ע"פ מה שהובאו בגמרא (יבמות קכא.) כמה מעשים שבהם היו אנשים שטבעו במים שאין להם סוף וקרתה להם הצלה יוצאת מגדר הטבע וחיו ולא טבעו למוות. מפרש רבי יואל, דחז"ל רצו לקבוע הלכה שהטובע במים שאין להם סוף למרות שע"פ דין תורה נקבע כמי שמת, אבל יש כוח ביד חכמים לפסוק שיש לו דין חי - כדי להציל את הטובעים במים שאין להם סוף. 'כמה גדולים דברי חכמים' ופועלים מציאות בטבע. זהו כוחם של חכמי התורה.
כשיש בירור של עדים אפי' פסולים שמת, זו תורת עדות, ושם חכמים פסקו להתיר את האשה משום עיגונא. אבל כשיש שאלה במציאות, האם המים הטביעו אותו או לא, אע"פ שברובא הוא מת – פוסקים חכמים שהוא חי, כדי לתת חיים לטובעים במים שאין להם סוף. 'אסתכל באורייתא וברא עלמא' זהו הכוח של חכמי הדור.
ס"ת ות"ח מי נתלה במי
ישנם שני מאמרים בדברי חז"ל ביחס למעלת התורה ותלמידי חכמים.
בגמרא קידושין (לג:) מהו לעמוד בפני ספר תורה? ר' חלקיה ור' סימון ור' אלעזר אמרי ק"ו, מפני לומדיה עומדים מפניה לא כ"ש. פה משמע שהתורה מעולה מן הת"ח. כי מי נתלה במי? הת"ח בתורה.
ומאידך בגמ' מכות (כב:) אמר רבא - כמה טיפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה. דאילו בס"ת כתיב 'ארבעים יכנו' ואתו רבנן בצרו חדא, ארבעים חסר אחת. פה משמע שהת"ח מעולה מן התורה. דאם מלפני ס"ת עומדים, ק"ו שצריכים לעמוד לפני ת"ח. ולכאורה הוי סתירה בין הסוגיות, וכבר עמדו על כך התוס' רא"ש והר"ן בקידושין שם.
וביאר רבי צדוק הכהן, לא קשיא, כאן בחכם בתורה שבכתב, וכאן בחכם בתורה שבע"פ. מי שהוא חכם רק בתורה שבכתב, כל חכמתו היא ממה שיודע את הכתוב. ממילא ודאי שהתורה שבכתב מעולה ממנו. ואם מלפניו עומדים, ק"ו שעומדים לפני ס"ת.
אבל בת"ח בתורה שבע"פ, כמו שהגמ' שם אומרת דאתו רבנן (חכמי תושבע"פ) ובצרו חדא, אע"ג דכתיב בתורה שבכתב 'ארבעים יכנו'. אז התושבע"פ היא מעולה ושולטת על תורה שבכתב. וזה הכח שביד חכמים, כיון ד"חביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה". וכמו שאומר המבי"ט בהקדמה לקרית ספר דתורה, דתושבע"פ גנוזה בנפשותיהם של צדיקים כי זוהי קדושתם ומעלתם. חכם עדיף מנביא. כותבם על לוח לבך. זהו כחם של חכמי ישראל.
תקופת ההשכלה שכל כך פגעה, כמו בזמן הצדוקים והביתוסים שצצה מינות בתקופת בית שני, ועליהם נא' "שובר אויבים ומכניע מינים וזדים", בא מרן החזו"א והנחיל את החינוך הגדול המקובלנו מרבותינו בכל הדורות. בתחילת דרכו בארץ ישראל אמר מרן החזו"א, "איני דר אלא במקום תורה". בראש הפירמידה עומדת התורה. זה ה-א' וזה ה-ת'. ולא כתלמי המלך שרצה לתרגם את התורה ליוונית, כדי שתהיה אוניברסלית לכל העולם. שיהיה ספר חשוב שכולם יהגו בו, ונעשה אח"כ חידון התנ"ך העולמי, ישתתפו בו סטפן ואבו עלי וגם איזה 'נמרוד'... אלא "איני דר אלא במקום תורה". אמר רבי יוחנן לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה שנאמר (שמות לד, כז) "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (גיטין אחרי ס:), "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו". וזהו יסוד החינוך "חביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה".
והעינא פקיחה של מרן החזו"א, אין איתנו יודע עד מה, כשהיתה שאלה של גיוס בנות, פסק מרן החזו"א "יהרג ואל יעבור". היו כאלה תמימים, (או מיתממים) שלא הבינו. האווירה הארצישראלית שהיתה אז "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה", "להיות עם חופשי בארצנו", כל האידיאלים הגדולים לתת שירות למדינה, והנה קם זקן אחד ואומר "יהרג ואל יעבור"? אלו שידעו מהי דעת תורה הבינו גם אז, אבל גם הטיפשים שלא הבינו אז, היום מבינים כולם. ומי שלא רוצה להבין, אף פעם לא יעזור לו שום דבר.
סגירת מעגל בשבת – בונה
בכל התורה כולה הנהיג מרן החזו"א. נזכיר עוד הנהגה מפורסמת בהלכות שבת, כידוע כמה מרן החזו"א חיזק בדקה של שבת, שהיא יסוד האמונה. בכל התורה כולה קי"ל: מומר לדבר אחד (לתיאבון) לא הוי מומר לכל התורה כולה. חוץ משתי מצוות: עובד ע"ז, ומחלל שבת בפרהסיה, שגם אם עושה זאת לתיאבון הוי מומר לכל התורה כולה. ואמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן - כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז [כדור] אנוש, מוחלין לו. שנא' (ישעיהו נו, ב) "אשרי אנוש יעשה זאת וגו' שומר שבת מחללו" אל תקרי מחללו אלא מחול לו (שבת קיח:).
שתי הלכות מפורסמות ממרן החזו"א בשבת. הלכה מפורסמת וידועה:
איסור סגירת מעגל חשמלי משום מלאכת "בונה".
זכיתי ללמוד בחברותא עם הגאון רבי עזריאל אויערבך, וכך אמר לי. אבא, רבי שלמה זלמן, שחיבר את ספרו הנפלא והידוע "מאורי אש", היה לו פרק בתוך הספר המתיחס בעניין פתיחת וסגירת מעגל החשמלי בשבת, האם יש בזה סרך מלאכה. ודן שם במחשבה אי הוי מלאכת בונה, או מכה בפטיש. אומר רבי שלמה זלמן - בשעה שהבאתי את הספר להסכמה לפני הגאון הרב בנגיס זצ"ל, ראה את הפרק הזה ואמר, אולי מחר תכתוב לי למה זה לא חורש ולמה זה לא קוצר?... ומחמת זה הורדתי את הפרק. לימים ששמעתי שכך דעת מרן החזו"א, ואף נשאתי ונתתי עמו הרבה כידוע בכל העניין של הרמקול והמכשיר שמיעה ועוד, השתאיתי מאוד למה השמטתי את הפרק הזה. מזה אנו מבינים מהו מבט של גדול הדור, שאולי במושכל ראשון לא היה נתפס.
איזה מעוף גדול.
אנוכי הקטן חשבתי לעצמי מה באמת עמד מאחורי הקביעה הזאת של מרן החזו"א. בשלמא "יהרג ואל יעבור" בגיוס נשים מובן, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" ואומר הרמב"ם (איסו"ב פכ"ב ה"כ) דהיחוד הוא הגורם הגדול לעריות וכו'. צריך להיות מרמה את עצמו שלא לחשוב כך. אלא היות ו'כולם' עושים ההיפך, יש שלא ראו ולא הבינו, והחזו"א ידע לראות ולעשות מה שלא 'כום' עושים. אבל בקביעת ההלכה גבי מלאכת בונה, מה עמד מאחורי קביעה זו שהיתה נראית כ"כ מחודשת אף בעיני גדולי הדור?
אני הקטן הסברתי לעצמי כך. הרי כידוע מלאכת שבת זה לא הפשט לעבוד, להזיע, לטרוח, (אלו אסורים אולי מדרבנן). אלא מלאכה היא 'יצירה'. כשאדם מוציא פסולת מתוך האוכל, הוא לא עמל וטורח, אלא מתקן את המאכל. ועל כך אמרה תורה "לא תעשה כל מלאכה". ל"ט מלאכות שבהם יצרו ובנו את המשכן, הם הסמיכות לכל מלאכות שבת, שעל ידם האדם יוצר יצירה. ועתה נתבונן בחשמל, יש לך יצירה יותר גדולה מזו? בשנות השישים היתה פרסומת: "יותר חשמל, פחות עמל". כל העולם מסתובב סביב החשמל, ותגיד שחשמל זה לא יצירה? כנראה זה מה שעמד מאחורי תפיסת העולם של מרן החזו"א.
בירושלמי (שבת פרק כלל גדול ה"ב) כתוב שישבו רבי יוחנן וריש לקיש בעליית הגג והחלו לחשב לאיזה אב מלאכה משתייכת כל פעולה ופעולה. מה שמצאו לסמוך - סמכו: קוצר, חורש, זורע, בונה וכו'. ומה שלא מצאו לסמוך – שייכו למכה בפטיש.
זאת אומרת, כשיש לפניך יצירה, אתה לא יכול לבוא ולומר שהדבר הזה הוא לא מלאכה. כשאתה סוגר מעגל חשמלי, זה נותן תאורה, כוח פעולה, מניע את כל מה שמסתובב היום בעולם. ואין לך יצירה גדולה מזו.
ובאמת, בחילופי המכתבים שהיו בין מרן החזו"א לרבי שלמה זלמן, רואים בנימוקים שאמר זאת בנוסח של 'סגירת מעגל', שהופכת ממוות לחיים. יש פה משהו שעד עכשיו היה מוות, ואחרי שסגרת - הנה הוא עכשיו נותן חיים.
ואי אפשר להגיד שזו לא מלאכה, זה או 'בונה' או 'מכה בפטיש'.
'הרגש' בהלכה
דבר נוסף היה אצל החזו"א מה שנקרא "הרגש בהלכה". השימוש בחשמל בשבת, שהחזו"א כל כך נלחם על זה, כל כך סלד והוקיע את זה. כשנשאל האם זה מדין מעשה שבת? אמר "יש אולי מקום לפלפל", אבל זה "חילול השם". זה נקרא רגישות בהלכה. ואמר על זה מרן החזו"א משל: ישרפו את הבית של אביך, ואתה תבוא ותדליק סיגריה מהאש ששורפים את הבית של אבא?!
אמרו רבותינו: "לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב". יש דברים שהם חשבונות פרטיים, אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו (ברכות ה.). ויש דברים שהם בבחינת "וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'", אלו חשבונות ציבוריים של כלל ישראל. אין דברים שהם מקריים. בשעה שבחודש האחרון שני ילדים שלא טעמו טעם חטא נשרפים, זה בוודאי צריך להדליק נורה אדומה לכלל ישראל (נמסר בשנת תשע"ט).
דליקה מצויה בעון חילול שבת
אינני רוצה להתימר אולם לעצמנו התבוננו בשתי התבוננויות: התבוננות אחת, מאמר רבותינו, "אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת" (שבת קיט:). מדוע דווקא דליקה? שני ביאורים אומרים המפרשים. ביאור אחד - מפני שהתורה הוציאה איסור מלאכה מהט"ל מלאכות במפורש, אחד הדברים המפורשים, הכתוב זועק ואומר - "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". וממילא כשמחללים שבת ב"מ - האש בוערת.
והביאור השני - גאון עוזנו רבנו יוסף חיים בבן יהוידע מבאר את הגמ' על דרך הדרוש, חז"ל אומרים (ב"ר יא. ח) תני ר"ש בן יוחאי, אמרה שבת לפני הקב"ה - רבש"ע לכולם יש בן זוג ולי אין בן זוג, א"ל הקב"ה כנסת ישראל היא בן זוגך. וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקב"ה זכרו הדבר שאמרתי לשבת, כנסת ישראל היא בן זוגך.
עם ישראל ושבת זה כמו איש ואשה. "איש ואשה זכו - שכינה ביניהם. אם לאו - אש אוכלתם" (סוטה יז.). יו"ד באיש, ה' באישה, ששכינה ביניהם. גם כאן יש אש. אבל זו אש מחממת ומבשלת. אבל כשהשכינה מסתלקת - נשארת אש ששורפת עד אבדון תאכל. כאשר מחללים את השבת ופוגעים בבת הזוג שלנו - השכינה מסתלקת, ונשארת האש - אין דליקה מצויה אלא בעבור חילול שבת.
ובחשבון הציבורי, כנראה שיש עלינו תביעה בזעקת השבת על כל חילולי השבת שנעשים במרחבים הציבוריים. זו התבוננות אחת שהיתה לנו.
אל תשקצו נפשכם במחלוקת
כיון שעסקנן בענין המחלוקת לשם שמים, נזכיר את דבריו המפורסמים של הרמב"ם באיגרת לבנו. הרמב"ם כתב עשירות גדולה בכל התורה כולה. אבל לבנו הוא בחר לכתוב את מה שכתב באיגרת: "אל תשקצו את נפשותיכם במחלוקת, המכלה הגוף והנפש והממון. ומה נשאר עוד? ראיתי לבנים השחירו, ופחות נפחתו, ומשפחות נספחו, ושרים הורדו מגדולתם, ועיירות גדולות נתערערו, וקיבוצים נפרדו, ויחידים נפסדו, ואנשי אמונה אבדו, ונכבדים נקלו ונתבזו בסיבת המחלוקת".
בין אדם לחבירו זה אש
התבוננות שניה, אלו הימים שאנחנו נמצאים בהם. רבי חיים שמואלביץ זצ"ל היה רגיל לומר: "בין אדם לחבירו זה אש". והביא הרבה הוכחות, אזכיר רק אחת, והדברים ידועים.
אומרת הגמרא (ב"ב טז.): 'שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו'. "וכיעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה". פנינה רבת בנים וחנה עקרה. ופנינה כועסת על חנה, וכיעסתה צרתה גם כעס, אבל נתכוונה לשם שמים. "תבכי על עצמך, למה את עקרה? תתעוררי! תראי אותי, רבת בנים, ואת עקרה. מי יודע איך את מתנהגת? שפרי מעשיך". ולש"ש נתכוונה.
וכתוצאה מכך: "עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה". שואל רבי חיים, הרי הגמרא אומרת (נזיר כג:): "תבורך מנשים יעל, מנשים באוהל תבורך", גדולה עבירה לשמה יותר ממצוה שלא לשמה. יעל התכוונה לש"ש, והביאה ישועה לעם ישראל, למרות שעשתה עבירות כרע שכב וכו', אז נכון שפנינה הכעיסה ועברה על "לא תונו איש את עמיתו", אבל זו עבירה לשמה!
ומדוע 'רבת בנים אומללה'?
אומר רבי חיים, פה כתוב: בין אדם לחברו זה אש. בין אדם למקום - גדולה
הרמב"ם לא חוסך במילים. "נביאים ניבאו, וחכמים חכמו, ופילוסופים חיפשו, ויוסיפו לספר רעת המחלוקת, ולא הגיעו לתכליתה. לכן - שנאו אותו, נוסו מפניו. והתרחקו מכל אוהביו וגואליו ורעיו. וגם אל כל שאר בשרכם אוהב מדינים התנכרו, ורחקו קרבתם פן תספו בכל חטאתם". "שאר בשרכם" - אני שייך לזה והוא שייך לזה, ואני לא סופר אותו והוא לא סופר אותי - נוסו!
"התפארו בסבל, כי הוא הגבורה הישרה והניצחון האמיתי. כי בבקשכם הנקמה שמא לא תשיגוה, ותחלו לבבכם בתוחלת ממושכה. ושמא תוסיפו על בושתכם חרפה, כגולל אבן אליו תשוב, ואם תשיגו הנה חטאתכם לה'."
וממשיך עוד הרמב"ם עי"ש.
ועשית ככל אשר ירוך
בודאי שאנחנו מצווים "ועשית ככל אשר יורוך", ו"שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". ואין לנו אלא דברי רבותינו שבכל דור ודור. "יפתח בדורו כשמואל בדורו", וצריך לשמוע לגדולי הדור בכל מה שמורים לנו. אבל מכאן ועד מחלוקות ושנאה ותחרות, בודאי שהדברים הללו פסולים. ולא עוד, אלא שאדם מאבד עולמו בחייו. בין אדם לחברו זה אש אוכלת.
עבירה לשמה. אבל בין אדם לחברו, בין אם התכונת, ובין אם לא התכונת - שמת את היד באש - נשרפת. כולם יודעים, 'הכל לשם שמים' אבל צריך לדעת שב'לשם שמים' לא הותרה הרצועה. ונהפוך הוא, צריכים לפחד יותר מאשר שלא לש"ש. כמו שכבר אמרו רבותינו: "כל מחלוקת שהיא לש"ש סופה להתקיים, ומחלוקת שאינה לש"ש אין סופה להתקיים". ואמרו הדרשנים, שכאשר המחלוקת היא לש"ש, אז זה פחד פחדים, סופה להתקיים - היא לא נעצרת.
יתן ה' שכשם שמרן החזו"א, בנה את הבנייה הגדולה הכל בלחישה, ללא שררות ומינויים וללא תפקידים רשמיים, אלא מתוך הבית הקטן שמשם בקעה אורה לכל העולם. כך "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם", יעמוד בתפילה לפני צור שוכן מעונה, שיגאלנו גאולת עולמים, ורוח הטומאה יעביר מן הארץ, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", אכי"ר.