לך!

מאת: כ' ישראל

ההוראה הנובעת מפרשת לך לך היא - ללכת. לנוע. לא לעמוד במקום אחד. הליכה אמיתית היא כאשר התזוזה ממקומו היא שלא בערך למקום בו עמד. בלימוד התורה משמעות הדבר - התנתקות מהרגילות, מדפוס המחשבה הקבוע, גילוי היכולות והכוחות הנעלמים

מיד בפתיחת ה'דבר מלכות' השבועי, מציפה את ליבנו התחושה "אשרינו מה טוב חלקנו". זו השבת השלישית מאז התחלנו לקרוא את התורה מחדש, אשר הרבי מציבה כשבת "כללית ועיקרית". כמה כוחות ועצמה אנו לוקחים מכל פרשה כזו, נדמה שעד שלא יגיע אחרון העולים אל ביתו שמעבר לנהר פרת, עדיין יניח הרבי ידיו וירפד עבורנו את הנחיתה הקשה כל כך מחודש החגים.

עצם ה'חיים' עם אברהם אבינו בכל יום מיומות השבוע, זה מאורע משמח, המביא אותנו לבחינה מה אנו יכולים 'לקחת' מפרשה זו בחיי היום יום שלנו, בעבודת החולין שזה עתה התחלנו.

כאשר אנו מגלים בפרשתנו ששני הדברים הראשונים שעשה אברהם אבינו הם ההליכה לארץ ישראל וברית המילה, בהם החלה עבודת היהודי הראשון ובהם פתח את הדרך לכל אלו שיבואו אחריו, נדרשת מאיתנו ההתבוננות – מה יש בדברים אלו אשר בהם ועל ידם נובע תוכנם של כללות התורה והיהדות.

להבנת הדברים יש להתבונן בתקופתו של אברהם אבינו. אברהם פתח את תקופת אלפיים שנות תורה. כל עבודתו היוותה הכנה למעמד האחד והיחיד שלא היה כדוגמתו מעולם. הן הליכתו מארצו, ממולדתו ומבית אביו, והן ברית המילה, שתיהן מהוות הכנה לאותה מטרה – מעמד הר סיני.

כאשר אנו מורגלים על ידי משה רבנו שבדור לחפש בכל סיפורי התורה מהי ההוראה לגבינו, מתעוררת בלבנו שאלה קשה: אין אנו תמהים על אברהם אבינו שבהליכתו הכין את העולם למתן תורה, שכן קדם בזמן, אך כלל לא ברור מה אנו יכולים ללמוד מכך? מתן תורה היה זה מכבר, ונתינת כוח לעבודה במשך השנה היא דבר חשוב, אך הוראה לדורות אין בה.

אם נדרש מאיתנו 'לחיות' עם הפרשה, משמע שבכל שנה ושנה שב ומתעורר הצורך בהנהגתו של אברהם אבינו – הכנת העולם למתן תורה. אם כן, מה משמעות הכנה זו למתן תורה בימינו, כאשר אנו חיים אלפי שנים מאותו מעמד נשגב?

מסופר בשם הרשב"ץ אודות איכר אשר היה נוהג להעיר את בנו בהשכמה והיו יוצאים יחד לעבוד בשדה. בצהרי היום היו נחים מעמלם, סועדים את ליבם וממשיכים לעבוד עד חשיכה. באחד הימים, עת הגיע זמן ארוחת הצהריים, ניגש הנער לאביו על מנת לקבל את ארוחתו. אביו הסביר לו כי היום תענית ואין אוכלים עד שיחשך. המשיך הבן בעבודתו אך הרעב מכה בו; מדי פעם בפעם ניגש לאביו בהתחננו לאוכל, אך אביו בשלו: תענית ציבור היא ואין לאכול עד שתשקע השמש. משהשיכה שבו לביתם, סעדו לבם ושכבו לישון. למחרת העיר האב את הבן בכימים ימימה, אך הבן סירב לקום. נענועיו של האב הביאוהו לומר את אשר על ליבו – הוא חושש שגם היום ירעיבו אביו ואין לו את הכוח לעבוד בצורה שכזו. טפח אביו על ראשו ואמר לו: "קום קום, היום איננו אתמול..."

כאשר חז"ל מצווים אותנו "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", משמעות הדברים היא שבכל יום ויום מתגלה בחינה חדשה במתן תורה שלא הייתה קיימת קודם לכן. לא ניתן להסתפק עוד במעמד ומצב בו עמדנו אמש, יש 'ללכת', הליכה שאינה בערך למקום הקודם בו עמדנו ביחסינו לתורה ולקיומה.

יוצא אפוא, שבכל יום ויום אנו מכינים את עצמנו למתן תורה בבחינה נעלה יותר, עד לשלימות שתהיה בגאולה האמיתית והשלימה "תורה חדשה מאיתי תצא". או אז תושלם גם ההכנה למתן תורה – כבישת ארץ ישראל תחת זרעו של אברהם – לא רק שבעת עממי כנען, אלא בתוספת ארצות קיני, קניזי וקדמוני.

מעלה ומטה

משמעותו של מתן תורה הוא ביטול ההגבלות בין עליונים ותחתונים. מני אז התאפשר החיבור בין ענייני הגשם והרוח. לא עוד "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", אלא "וירד ה' על הר סיני". ירידה לו יתברך בתחתונים. חיבור זה בא לידי ביטוי הן בהליכתו של אברהם אבינו והן בברית המילה שקיים לאחר מכן.

אברהם אבינו הכיר את בוראו שבעים ושתיים שנה קודם שנצטווה ללכת מארצו, ובהיותו החב"דניק הראשון, מסתבר שלא שמר את הגילוי לעצמו. עם זאת, עד לפרשתנו (שמתחילה ב'לך לך'), אברהם אינו מוזכר כמעט. הרבי מלך המשיח עומד על הסיבה לכך: עד עתה הייתה עבודתו עם העולם באופן שהעולם נשאר ב'עולמותו' בעוד אברהם אבינו נשאר בדרגתו המרוממת מעל פני כל. לא ניכר החיבור בין המעלה והמטה. החיבור הנדרש נראה לראשונה רק בפרשתנו.

כאשר הקב"ה אומר לאברהם "לך לך מארצך", מתבקש אברהם אבינו להתעלם משבעים וחמש שנים של עבודה מאומצת, לעזוב הכל מאחוריו וללכת. להתנתק ממעמדו וממצבו הקודם אל מקום שאינו בערך כלל לכל מה שעשה ופעל עד עתה.

הליכתו זו הייתה בשני אופנים: מצד אחד, העלאת תחתונים לעליונים – עליה מחרן, "חרון אף של מקום", אל ארץ ישראל, "הארץ אשר אראך". מצד שני, החל אברהם בחיבור מעלה ומטה, גילוי אלוקות גם בתחתון שאין תחתון למטה הימנו עד לבירור העולם כולו, "כי אב המון גויים נתתיך". במילים אחרות: עבודה שלא בערך עם התחתון מביאה לעליה שלא בערך, ודווקא עליה שלא בערך מאפשרת בירור מושלם של התחתון.

חיבור עליונים ותחתונים מוזכר בפרשתנו בהקשר נוסף: ברית המילה. עצם המצווה הוא הביטוי הטוב ביותר של חיבור עליון ותחתון. זו המצווה היחידה המשאירה חותם בבשר הגשמי, והיא הנותנת את הכוח לחיבור עליונים ותחתונים בכל שאר מצוות התורה.

לא זו בלבד, אלא שמצווה זו מוכיחה את הכוח הנצחי של האלוקות – היכולת להמשיך אור אלוקי בגשמי, להפוך את העולם למשכן לשבתו יתברך, לפעול על אומות העולם עד באופן בו ניכר לעין כל כי "אב המון גויים נתתיך" והיתה לה' המלוכה.

שלימות זו אפשרית כאשר תושלם ההליכה – כאשר נגיע אל המנוחה והנחלה בגאולה האמיתית והשלימה. לכן, אומר הרבי "כל זמן שנמצאים עדיין לפני הגאולה – הרי נוגע בפועל ממש הציווי דלך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך גם כהכנה לשלמות התורה והמצוות "תורה חדשה מאיתי תצא"...".

ובלכתך בדרך

ההוראה הנובעת מפרשת לך לך היא – ללכת. לנוע. לא לעמוד במקום אחד. הרבי מכוון את ההליכה לתחום לימוד התורה. ככל שילמד אדם את התורה הקדושה, עדיין תהיה היא לגביו "ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים", תמיד ניתן יהיה ללמוד ממנה דברים חדשים שלא התגלו עד עתה.

דובר קודם לכן כי הליכה אמיתית היא כאשר התזוזה ממקומו היא שלא בערך למקום בו עמד. בלימוד התורה משמעות הדבר – התנתקות מהרגילות, מדפוס המחשבה הקבוע, גילוי היכולות והכוחות הנעלמים.

כאשר אדם עובד את עבודתו, הוא מגלה את כוחותיו הגלויים, הכוחות והכישורים שהתברך בהם ואותם הוא אמור לנצל במלואם. פרשתנו דורשת לגלות כוחות כאלו שאפילו האדם עצמו לא ידע על קיומם – או אז מקיים הוא את "לך לך... אל הארץ אשר אראך" – הגילוי האמיתי.

בנוסף לעבודתנו העצמית, יש לתת את הדעת על העבודה עם הזולת, לקחת את מאמר חז"ל "והעמידו תלמידים הרבה" ולהתייחס אליו במלוא הרצינות הראויה. משמעות הדבר היא שכל זמן שיש יהודי שעדיין אינו בין התלמידים שהעמיד, הרי שיש עוד מה לעשות. גם לאחר שהעמיד תלמידים, והרבה, עדיין יש מקום לפעול שלימודם הם יהיה באופן של הליכה – חידוד מכוחותיו הנעלמים של התלמיד.

עבודה זו היא ההכנה לכיבוש עשר הארצות בגשמיות וברוחניות, לקיום ה"לך לך... אל הארץ אשר אראך" בגאולה האמיתית והשלימה, זמן בו "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד" "והיתה לה' המלוכה" ותיכף ומיד זוכים ל"וירא אליו ה'" "ויהיו עיניך רואות את מוריך" תיכף ומיד ממש.