לך לך – ללכת ולהתעלות באין ערוך ממדריגתו הקודמת
כאשר מעבירים את הסדרה, ונזכרים ששם הסדרה הוא "לך לך" – הרי זה מזכיר ומעורר שהעבודה צריכה להיות באופן ד"לך לך", הליכה אמיתית, למעלה ממדידה והגבלה, באין ערוך לגבי דרגתו הקודמת.
ולא רק כאשר מדובר אודות עניני הרשות – דמאי קמ"ל, אלא גם כאשר מדובר אודות עניני קדושה, נדרשת העבודה ד"לך לך", עלי' והילוך שבאין ערוך.
זאת אומרת: גם כאשר עבודתו היא באופן ד"בכל מאדך", הנה כאשר מתרגל בעבודה זו, הרי ההרגל נעשה טבע שני, או (כהלשון המובא במק"א) טבע סתם, ומאחר שזה נעשה טבעו ורגילותו, שוב אינו נקרא "עובד אלקים" ע"י עבודה זו, אלא "אשר לא עבדו".
וכמבואר בתניא (פט"ו) "מ"ש בגמרא דעובד אלקים היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד, ולא עבדו היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד" – שזהו "משום שבימיהם הי' הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים . . ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו, שקולה כנגד כולן . . להיות נקרא עובד אלקים".
והנה "בימיהם הי' הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים", ולכן כאשר לומד מאה פעמים ואחד, נקרא "עובד אלקים"; אבל כאשר מתרגל ללמוד מאה פעמים ואחד – הרי גם כאשר לומד מאה פעמים ואחד, שוב אינו נקרא "עובד אלקים", ולא זו בלבד שאינו נקרא "עובד אלקים", אלא יתירה מזו: "אשר לא עבדו"!
וכפי שידע איניש בנפשי' שכאשר עושה דבר מסויים מצד הרגילות שלו – אינו זקוק ליגיעה והשתדלות בענין זה, ולכן אינו נקרא "עובד אלקים" מצד עבודה זו.
דוגמא פשוטה לדבר:
כאשר נולד ילד יהודי להורים שעבודתם היא באופן ד"בכל מאדך" – הרי תיכף ומיד מהרגע שיצא לאויר העולם, "בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב", הרי הוא גדל באוירה של עבודת ה' באופן ד"בכל מאדך".
וכאשר שולחים אותו למוסד חינוך – הרי אופן החינוך הוא ברוח זו, כי אע"פ שהחינוך הוא אמנם "על פי דרכו", הרי זה באופן שהפנימיות שבזה חדורה בכללות הענין ד"בכל מאדך".
וגם אח"כ הרי הוא דר בסביבה החדורה בעבודת ה' באופן ד"בכל מאדך" – ולכן, העבודה ד"בכל מאדך" נעשית טבעו ורגילותו, מאחר שאינו יודע אודות אפשרות אחרת, הוא מעולם לא ראה מציאות אחרת!
ולכן אין זה נחשב לעבודה ויגיעה שלו, ואין זה אפילו "קב שלו" ("קב" אחד בלבד שלו) – כי לא היתה לו ברירה להולד אצל הורים אחרים, וכאשר הכניסוהו למוסד חינוך הנ"ל (בהיותו בן ג' או ה' שנים) לא שאלו אותו לאיזה מוסד חינוך ברצונו להכנס, ובמילא נעשתה הנהגה זו לטבע ורגילות אצלו.
ועל זה באה ההוראה דפרשתנו – "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך": למרות שמדובר אודות "ארצך ומולדתך" דקדושה, אופן העבודה ד"בכל מאדך", אעפ"כ, מאחר שזהו "ארצך ומולדתך" טבעו ורגילותו כו', הרי הוא במעמד ומצב ד"אשר לא עבדו", ולכן נדרש ממנו הענין ד"לך לך", עילוי והליכה שבאין ערוך לגבי דרגתו הקודמת, למעלה ממדידה והגבלה לגמרי.
זאת אומרת: נקודת ההוראה דפ' לך לך היא – שגם כאשר נמצאים במעמד ומצב נעלה ביותר, נדרשת עלי' והילוך באופן שבאין ערוך כו'.
(ש"פ לך לך תשמ"ב)
