לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (יב,א)

ציווי זה מופנה לנשמתו של כל יהודי ויהודי, אשר צריכה לרדת ממקור חוצבה בעולמות העליונים, דרך השתלשלות מדרגות רבות, עד לעולם הזה:

"מארצך" – מבחינת רצון העליון (ארץ מלשון רצון); "ממולדתך" – מבחינת חכמה העליונה (הנקראת 'אב'); "מבית אביך" – מבחינת בינה (שהיא בית וכלי לאב, חכמה); "אל הארץ" – לעולם הזה הגשמי; "אשר אראך" – אשר אני, מהותו ועצמותו יתברך, אראה לך. רק בעולם הזה מסוגלת הנשמה להמשיך ו'לקחת' את עצמות הבורא, על-ידי עסק התורה והמצווה.

(לקוטי שיחות, כרך א, עמ' 15.)