הקוד היהודי
התורה איננה מספרת על תחילת הדרך של אברהם, ובכך מספרת לנו את הסיפור שלנו. הקשר בין יהודי לבין הקדוש ברוך הוא מתחיל דווקא מהקריאה מלמעלה, וזה משפיע על עצם ההגדרה של היותנו יהודים.
השיחה המלאה – בלקוטי שיחות, חלק כה, שיחה ראשונה לפרשת לך לך
מיהו אברהם?
בסוף פרשת נח אנחנו קוראים על שלשלת הדורות מנח ועד אברהם. התורה מונה עשרה דורות של שמות אנונימיים, עד שאנחנו מגיעים לתרח, אביו של אברהם.
כך מסתיימת פרשת נח1:
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח, תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן... וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים, שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה... וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה, וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן.
גם שמות בני משפחה זו אנונימיים. מעבר לעובדה שהם נולדו בחרן, אין לנו שום פרט מידע או רקע ביוגרפי עליהם.
ואז נפתחת פרשת לך לך בסיפור הבא2:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ, וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה, וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.
אותו איש שאין לנו עליו כל מידע מלבד שמו, אברם בן תרח, לכאורה אחד מתוך מי יודע כמה אנשים שחיים במסופוטמיה – מתבקש על ידי הקדוש ברוך הוא לקום ולאחוז במקל הנדודים, לעזוב את ארץ מולדתו וללכת לארץ חדשה, ועל ראשו מורעפות שפע ברכות לו ולזרעו.
מי האיש? למה השם פונה אליו? למה הוא צריך לעזוב את מולדתו ולהיכן ללכת? ובזכות מה הוא מקבל את כל הברכות הנפלאות? אין לנו מושג.
האם אין זה מוזר?
למה לא נזכר בתורה בקיצור על כל פנים "שהיה אברהם עובד אלוקים או צדיק תמים", כהקדמה אל הציווי "ויאמר השם אל אברם [לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך]"א?
...קודם דיבור השם לנח, הקדים הכתוב תחילהב "נח איש צדיק". ועוד קודם לכןג – "ונח מצא חן בעיני השם".
ועל אחת כמה וכמה בנוגע לאברהם, אשר במדרשי חז"ל מסופר בארוכה אודות גודל מעלתו וצדקתו ועבודתו את השם במסירת נפש עוד בהיותו באור כשדים ובחרן, וזו הייתה ההקדמה והסיבהד לאמירת השם "לך לך"ה.
ועם כל זה, לא נזכר הדבר בתורה שבכתב כללו. ואפילו לא נזכר שהיה אברהם נבדל ומיוחד מכל שאר בני משפחתו! בסוף פרשת נח נזכר אברהם רק כאחד מבני משפחת תרחז.
מכירים את זה שאתם פותחים מגזין ובו סיפור בהמשכים, סיפור שנראה מעניין, אבל הוא אוחז כבר בפרק 74, ומאחר שלא קראתם את הפרקים הקודמים חסר לכם המון רקע על הדמויות ועל העלילה, כך שאין כל משמעות לפרק הנוכחי בסיפור?
זו התחושה שמרגיש כל אדם שקורא את התורה בפעם הראשונה, ועובר מפרשת נח לפרשת לך לך. כמו סיפור שמתחיל מהאמצע, בלי לדעת כלום על הדמויות ועל תקציר הסיפור עד כה.
למרות פשטותה של השאלה, רובנו לא חשבנו עליה מעולם. הסיבה לכך היא שכשאנו קוראים את פרשת השבוע בבגרותנו, אנו באים עם מטען ידע קודם, ועבורנו אברהם אבינו הוא בהחלט לא דמות אנונימית.
כבר בגן ציירנו ציורים, שרנו שירים ושמענו סיפורים על חייו המוקדמים של אברהם אבינו. הסיפורים המוכרים לנו על אודותיו בהחלט מתארים אדם מיוחד. בתקופה שבה העולם כולו עובד אלילים ובעולם שורר חושך אמוני מוחלט, הילד אברם קם ומתחיל לחפש אחר משמעות הקיום. הוא מתבונן בכוחות עצמו, ומגלה את קיומו של בורא העולם. כולנו צחקנו וצוחקים עד היום מהתרגיל המבריק שעשה אברהם בחנות הפסלים של אביו, כששבר את כל הצלמים ושם את הגרזן בידיו של הפסל הגדול. כולנו עצרנו נשימה כששמענו על נמרוד שזורק את אברהם לכבשן האש, ונשמנו לרווחה כשגילינו שהשם ברא לו גן מרהיב ונעים בלב האש.
לכן, כשאנו קוראים על "לך לך מארצך", אנחנו יודעים מה היה בפרקים הקודמים. אנחנו רואים בעיני רוחנו את אברהם בן השבעים וחמש, המנהיג והמדריך הרוחני, יוצא מחרן ואיתו אלפי משפחות של חוזרים בתשובה, מאמינים בא-ל אחד שזנחו את הפסלים והלכו אחריו. מהקריאה הזו, כאן לא מתחיל הסיפור של אברהם; כאן מגיע אחד השיאים הגדולים שלו, אחרי עבודה של למעלה משבעים שנות הפצת אמונה והליכה נגד הזרם במסירות נפש.
אלא שפרקי החיים החשובים והעיקריים הללו, שעד היום מכוננים את דמותו של אברהם אבינו, היהודי הראשון, פשוט אינם מופיעים בחומש. הם עברו במסורת מקודשת במסגרת התורה שבעל פה מדור לדור, במשך אלפי שנים, עד שנכתבו לנצח במדרשי חז"ל. אך אם ננסה לקרוא את הסיפור דרך עיניו של אדם שלא גדל בחינוך יהודי, ומחליט באמצע החיים לפתוח את התנ"ך וללמוד מתוכו את ההיסטוריה של העם היהודי, והוא עדיין לא נחשף להשלמת הסיפור במדרשים – התחושה תהיה כאילו נתלשו כמה פרשות מהחומש ממנו הוא קורא. חסר לו המון רקע בסיפור.
אז למה באמת? מדוע התורה מתעלמת מהביוגרפיה של אברהם אבינו, ומתחילה מאמצע הסיפור?
לקיים את הציווי
ההסבר של הרבי נוגע בנקודה עמוקה שמסבירה את הסיפור כולו בצורה חדשה לחלוטין:
ייחודו והבדלתו [של אברהם] משאר בני האדם שבארצו ובמולדתו, ואפילו מבית אביו – התחילו מן הציווי "ויאמר השם אל אברם לך לך", הנאמר בתחילת פרשתנו.
בכך שהתחלת סיפור התורה אודות ייחודו של אברהם אבינו היא בציווי "ויאמר השם אל אברם",
אף שזמן רב קודם לכןח כבר "הכיר אברהם את בוראו" ונתקרב אל הקדוש ברוך הוא, ופרסם "לכל העולם שיש שם א-לוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד"ט, עד שמסר נפשו עוד בהיותו באור כשדיםי,
הדגישה התורה את מהותו של אברהם...
שייחודו כיהודי ומעלתו אינם מתחילים במעלותיו הנפלאות – בהתקרבותו לאלוקות על ידי עבודתו ובכוח עצמו, שכבר הייתה אצלו לפני כן,
אלא ב"ויאמר השם אל אברם לך לך"יא, בזה שהקדוש ברוך הוא הבדיל וייחד אותויב. שייכותו ודבקותו אל הקדוש ברוך הוא התחדשו על ידי זה שנצטווה מאת השםיג וקיים את ציוויויד.
גם אם מתעלמים לרגע מ"הפרקים הקודמים", יש משהו שדורש הסבר בפרק הפותח את סיפור "לך לך".
כפי שכבר ראינו, הקדוש ברוך הוא מבטיח לאברהם אבינו ברכות מיוחדות, לו ולבניו, בעקבות עזיבתו את ארצו והליכתו אל "הארץ אשר אראך". השאלה נשאלת מיד: למה ההליכה מחרן לארץ ישראל היא הצעד שמזכה את אברהם בכל זה? מה כל כך משמעותי במסע אל היעד הבלתי נודע, שמצדיק את כל ההבטחות האלוקיות האלו?
את השאלה הזו מעלה הרמב"ן, ואפשר למצוא לה תשובות והסברים שונים. הרמב"ן עצמו מציע הסבר מעניין. הרמב"ן רואה בציווי "לך לך" המשך של המסע שאברהם כבר התחיל בו, בדרך לארץ ישראל. אברהם נרדף בידי סביבתו הפגנית בגלל אמונתו ודעותיו, ובסופו של דבר נאלץ לקום ולהתרחק משם. הברכות לא מגיעות לאברהם בגלל עצם עזיבת המולדת ובית אביו. השם אומר לו להשלים את המסע ולהגיע לארץ הקודש, ושם הוא יגיע לייעודו ויזכה לכל הברכות.
אך הרבי מציע תשובה אחרת, מקורית מבחינה מחשבתית, שמשנה את המבט על כל הסיפור ומעניקה לו משמעות חדשה.
הרגע הזה שבו אברהם מקבל את הציווי הישיר הראשון בחייו מאת השם, הוא לא עוד תחנה בדרך. זוהי נקודת המפנה בסיפור חייו של אברהם אבינו, ובתולדות עם ישראל בכלל. מה שקרה כשהשם אמר לאברהם את המילים "לך לך", הוא משהו ששינה את כל מה שהיה קודם. משום שזו הייתה הפעם הראשונה שבה הקדוש ברוך הוא יזם מצידו את הקשר עם אברהם. לא כתגובה למעשה של אברהם, לא כמענה לשאלה של אברהם, וגם לא כתגמול על מעשים טובים ונכונים שהוא עשה קודם – אלא נטו ב'יוזמה מלמעלה'.
כך גם כאשר אברהם ביצע את המשימה ויצא אל המסע, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא ציית. עד אז, הוא חיפש בעצמו ומצא את הדרך. גילה את השם, הבין שאסור לעבוד את האלילים, והקים את מפעל החסד והקירוב הגדול. עכשיו הוא לראשונה קיבל ציווי מלמעלה, וקם ועשה אותו. על כך מגיע לו השכר הגדול, ובעיקר – זה הפרק הראשון בסיפורו של היהודי הראשון, זוהי נקודת ההתחלה האמיתית שלו.
השאלה שלנו הייתה: למה התורה משמיטה את כל פרקי החיים המפוארים של אברהם, שקדמו להוראת "לך לך"? מדוע התורה איננה מספרת לנו מי היה אברהם, איך הוא הגיע עד לאן שהגיע ומה הוא עשה באומץ ובמסירות נפש?
- בראשית, יא, כז-לב.
- שם, יב, א-ג.
- א. וראה גם בחיי (ועד"ז באברבנאל) נח יא, כח; פרשתנו יב, א (בסופו). ותירוצו של הבחיי – שהזכיר מעלת אברהם ברמז במלת "אור כשדים" צע"ג, שהרי בזה הודגשו הרן ותרח.
- ב. נח ו, ט.
- ג. בראשית ו, ח.
- ד. אלא דשם אינו דומה כ"כ לנדו"ד (ובפרט לדעת הרמב"ן), כיון דשם הוא הקדמה לא רק לדיבור ה' כ"א גם ובעיקר לטעם הצלתו מן המבול. וראה מפרשי התורה ס"פ בראשית.
- ה. גם לדעת הרמב"ן, דהרי אמר לו שילך לא"י כי שם יוכל להמשיך בעבודתו וקריאת בני אדם לשם ה' כמו שעשה לפנ"ז.
- ו. ראה מו"נ ח"ג פכ"ט.
- ז. ראה גם תו"א פרשתנו (יא, ג); תו"ח שם (פג, ד ואילך) – מה שלא נאמר כלל בתורה ממעשיו של אברהם בהיותו בחו"ל. וראה ספר הערכים חב"ד ערך אברהם אבינו (ע' עג ואילך), ובהנסמן שם.
- ח. ע"פ המבואר בפנים, יומתק מה שרק בפרשתנו (לאחרי שנאמר בתורה יחודו של אברהם "ויאמר ה' אל אברם לך לך") מפורש (יב, ה ובפרש"י) "ואת הנפש אשר עשו בחרן – שהכניסן תחת כנפי השכינה", ולא נאמר זה קודם. וראה לקו"ש שבהערה 37 [בשיחה המקורית] (הערה 13 שם).
- ט. רמב"ם הל' ע"ז פ"א ה"ג.
- י. רמב"ם שם. וראה גם מו"נ שם. רמב"ן שם. פרש"י נח (יא, כח) מ"מ"א". ועוד.
- יא. ראה גם אברבנאל ריש פרשתנו בתירוץ קושיות הרמב"ן (השאלה הד' באברבנאל) "שאברם לא התעורר בראשונה כו' בדבר השם כו' אלא מכח התפלספותו כו' ולא נכתבו . . בתורה אלא דברי נביאי השם וחסידיו הדבקי' בו ממה שעשו בעבודת הא-ל ובמאמרו לא מעיונם ושכלם". ע"ש.
- יב. וראה לקו"ש חט"ו ע' 84 ובהערות שם דהתחלת ההכנה למ"ת וביטול הגזירה היא מויאמר ה' אל אברם לך לך.
- יג. להעיר מנצח ישראל להמהר"ל פי"א, דלכן לא נזכרו מעלות אברהם לפני הדיבור ד"ויאמר ה' גו'", שלא תאמר שהוא ית' בחר באברהם ובזרעו אחריו בשביל מעשיהם כו' ע"ש. ושם – ע"ד החילוק בין ישראל לאוה"ע.
- יד. והיינו דמודגש כאן לא רק עצם ענין הבחירה בזה שהציל אותו או גם דיבר אתו, אלא בזה שנצטווה. והרי גם דיבור ה' בברית בין הבתרים הי' בהיותו בן שבעים שנה (פרש"י בא יב, מ. תוד"ה וגמירי ע"ז ט, א) ואעפ"כ מתחיל בתורה בהציווי לך לך, שבפשטות הכתובים ה"ז כאשר הי' אברם בן ע"ה שנה (פרשתנו יב, ד). וראה מקומות שבהערה 25 [בשיחה המקורית] לקו"ש חט"ו שם הערה 14. ואכ"מ.
- טו. ע"פ כהנ"ל יומתק תי' הב' באוה"ח ריש פרשתנו ב"טעם שדבר ה' אליו (אל אברם) קודם הראות לו מה שלא עשה כן בכל הנבראים". עיי"ש.
- טז. משא"כ באדם הראשון ונח שהציוויים להם נאמרו לאחרי שמסופר בתורה מעלתם וכו' (אדה"ר – שנברא בצלמנו גו', ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה (בראשית ב, ז-ח. טו), ונח מזכיר הכתוב צדקתו (כנ"ל בפנים [בשיחה המקורית] ס"א)).
התשובה המדהימה היא: התורה 'מוחקת' את כל "הפרקים הקודמים" בסיפור, כדי ללמד אותנו משהו עמוק, והוא: כל מה שאברהם אבינו עשה מילדות ועד גיל שבעים וחמש היה טוב ויפה. אבל הסיפור של אברהם אבינו מתחיל ברגע הזה, שבו השם מצידו פונה אליו ונותן לו את ההוראה לקום וללכת.
הרבי מוצא סוג של מקור לדברים בניסוח מעניין של רבי יצחק אברבנאל בפירושו על התורה3: "אַבְרָם לֹא הִתְעוֹרֵר בָּרִאשׁוֹנָה בִּדְבַר הַשֵּׁם, אֶלָּא מִכֹּחַ הִתְפַּלְסְפוּתוֹ. וְלֹא נִכְתְּבוּ בַּתּוֹרָה אֶלָּא דִּבְרֵי נְבִיאֵי הַשֵּׁם וַחֲסִידָיו הַדְּבֵקִים בּוֹ מִמַּה שֶּׁעָשׂוּ בַּעֲבוֹדַת הָאֵ־ל וּבְמַאֲמָרוֹ, לֹא מֵעִיּוּנָם וְשִׂכְלָם".
נחשוב על אדם שמחפש את קרבתו של איש חשוב מאד, רב וצדיק גדול, פרופסור בעל שם עולמי או מנהיג בינלאומי. לאחר מאמצים רבים, הוא מצליח להגיע לסביבתו, לפגוש אותו באירועים שונים ואף לנהל איתו סוג של שיח. הוא אפילו מקבל ממנו עצה, ואולי אף זוכה לשמש אותו. ואז, אחרי שנים של קשר, פתאום קורה משהו מיוחד: הוא מגלה בתיבת האימייל שלו מייל מאותו איש חשוב. ליבו מחסיר פעימה, שכן לא זכור לו שהוא הפנה שום שאלה אל אותה אישיות. הפעם זה שונה. זו הפעם הראשונה שהוא פונה אליו מיוזמתו, בלי קשר למה שהוא עשה קודם.
לכן התורה מספרת לנו על אברהם לראשונה כשהוא כבר בן שבעים וחמש, ולא מזכירה את המפעלים העצומים שהוא כבר הקים. לא מפני שאברהם לא עשה מעשים חשובים ונפלאים, אלא כי המעשים הללו לא הם אלו שמגדירים אותו כ"יהודי הראשון". אברהם היה דמות חד פעמית בהיסטוריה, לא בגלל מה שהוא עשה אלא כי השם בחר בו.
"קרבנו המקום"
התבוננות בפרקי חייהם של אבותינו, ובפרט באלו שהובאו בתורה שבכתב – איננה סתם לימוד היסטורי. סיפורים מכוננים אלו הם חלק מהסיפור של כל אחד מאיתנו, הם מעצבים את הקשר שעלינו לפתח עם השם ומלמדים אותנו על מה זה יושב בתשתית הדברים.
ואכן, הרעיון הזה, שהשם הוא זה שיזם את הקשר איתנו יורד עד לשורשי מהות קיומנו כיהודים, לא פחות:
[התחלת עם ישראל היא באברהם אבינו, שהיה היהודי הראשון... ובכך מדגישה התורה את מהותו של כל יהודי:]
אצל כל העמים האחרים, התקרבותם לבורא העולם תלויה בשכלם והכרתם בבורא, ועל ידי כך הם מתקשרים אל הקדוש ברוך הוא ומקיימים את מצוותיו.
אך אצל עם ישראל, עיקר קירובם לאלוקות ומציאותם כיהודים הוא לא בזה שהם מצד עצמם מתעלים עד שמגיעים להכרה בבורא העולם ולהתקשרות עימו, אלא בכך שהקדוש ברוך הוא ייחדם והבדילם.
ובלשון חז"ל: "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו"יח, "קרבנו המקום לו והבדילנו מהאומות וקרבנו לייחודו"יט, כ.
להיות יהודי זה לא רק להיות מחויב לבצע 'רשימת מטלות' כמו לשמור שבת, לאכול כשר, להתלבש כך ולא לעשות אחרת. העובדה שהשם ציווה אותנו במצוות שמעצבות את המותר והאסור אינה הביטוי הממצה להיותנו בני העם הנבחר.
להיות יהודי פירושו להיות אדם שהקדוש ברוך הוא פונה אליו מיוזמתו. כך כל אחד מאיתנו צריך להסתכל על עצמו: אני, על פניו ברייה שפלה ככל הבריות, זכיתי שהקדוש ברוך הוא הנשגב מכל יבחר בי, ירצה בקשר איתי, יפנה אליי באופן אישי ויאמר שהוא מעוניין בי וחפץ שאקיים עבורו את רצונו ואת מצוותיו.
ההבחנה הזו יורדת לשורש ההגדרה הזהותית של "מהו יהודי", ומגדירה את ההבדל הבלתי ניתן לביטול בין יהודי לבין מי שאיננו יהודי.
- 3. הובא בהערה 36 בשיחה המקורית.
- יח. הגש"פ.
- יט. ולהעיר מנחמי' ט, ז "אתה הוא ה"א אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים גו'". ומשמע שהבחירה באברם הייתה באור כשדים – לפני האמירה ד"לך לך גו'". וראה לקמן פרשתנו (טו, ז) "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים". וראה ראב"ע ס"פ נח. רמב"ן, בחיי ואברבנאל שם ובריש פרשתנו. של"ה רעז, א. ועוד.
- כ. לשון הרמב"ם הל' חו"מ פ"ז ה"ד. ומשמע לכאורה שקאי על הקירוב דאברהם, שהרי זהו הסיום ד"מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים כו'". אבל י"ל שקאי על הקירוב בזמן גאולת מצרים – ראה לקו"ש חי"ז ע' 82 ואילך ובהערות שם.
כדי להמחיש את הדברים, נחשוב על מחשב שהגישה אליו חסומה בסיסמה. איך אפשר לגלות את הקוד ולהתחבר אל המחשב?
נניח שאנחנו נדרשים להיכנס למחשב של הבוס בעבודה, אבל אין לנו דרך להשיג אותו ולברר מהי הסיסמה. מה נעשה? מתוך ההיכרות שלנו איתו, ננסה להיכנס לראש שלו ולחשוב איזה קוד הוא היה קובע. אולי מספר הטלפון שלו? אולי תעודת הזהות שלו? אולי השם של הבת שלו? אולי תאריך הנישואים שלו?
ומה נעשה אם מדובר באדם שאין לנו שום היכרות איתו? נעשה תחקיר רציני כדי להכיר אותו. נלמד על סיפור חייו, על התחביבים והאהבות שלו, על התכונות שלו ומה שהוא עבר בחיים, אולי ניעזר בחוקרים פרטיים, בפסיכולוגים ובחוקרי אישיות – הכול כדי לגלות את הקוד הסודי מתוך ראשו של מי שהגדיר את הקוד.
עכשיו, תארו לכם שכמוצא אחרון, אחרי שכל הניסיונות כשלו והקוד נותר נעלם, אנחנו מנסים להניח את האצבע שלנו על קורא טביעות האצבע של המחשב. והלא-יאומן קורה: טביעת האצבע שלנו פותחת את המחשב האישי היקר של הבוס!
מה מתברר לנו באותו רגע? שכשהתקבלנו לעבודה והבוס ביקש מאיתנו טביעת אצבע, הוא זה שבחר להכניס אותנו למערכת שלו. לא אנחנו היינו הפצחנים המתוחכמים שהצליחו להכיר אותו ו'לעלות' על הסיסמה, אלא הוא מצידו בחר 'לטבוע בנו' את הסיסמה שלו.
והנמשל?
בכל הדורות שעד אברהם אבינו, וגם הרבה אחריו, אנשים רבים ניסו ומנסים 'למצוא את הסיסמה' של הקרבה אל השם. פילוסופים גדולים הקדישו את כל חייהם למצוא את הדרך אל האמת ואל בורא העולם. חלק התקרבו יותר לגילוי הצופן, רבים כשלו והמונים לא היו בכלל בכיוון. חלק 'הכירו את הקדוש ברוך הוא' יותר, וחלק פחות. למעשה, אף אחד לא עלה על הסיסמה, כי לאף אדם אין באמת דרך 'להכיר' את הקדוש ברוך הוא ולמצוא בכוחות עצמו את הדרך אליו.
ואז הגיע אברהם אבינו, "היהודי הראשון". כאן קרה משהו שלא קרה מעולם לפני כן. הקדוש ברוך הוא מצידו בחר בו ונטע בו את האפשרות להתקרב אליו. ולא רק בו, אלא גם בנו צאצאיו. הקדוש ברוך הוא כאילו 'טבע' בנו טביעת אצבע אלוקית שמאפשרת להתחבר להשם, אם רק נרצה לתת את האצבע.
מה משמעות הדברים? שכשיהודי מחזיק לולב ואתרוג לרגע אחד, כשהוא נוטל ידיים בבוקר או כשהוא מברך ברכת המזון – הוא לא מנסה לנחש את הסיסמה הסודית של החיבור אל הקדוש ברוך הוא, אלא מתחבר להשם דרך טביעת האצבע שלו, אותה השם בעצמו הכניס למערכת. זה לא קורה כי אנחנו גאונים גדולים או צדיקים נשגבים. אולי אנחנו כאלה, אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא שהשם הוא זה שאפשר לנו את הגישה אליו.
את המסר העצום הזה מלמדת אותנו התורה בכך שהפעם הראשונה שבה אנו פוגשים את אברהם אבינו היא לא במפעלי האמונה והקירוב העצומים שלו, לא בעשרות השנים שבהן הוא מסר את נפשו וניפץ את האלילים וגילה בכוחות עצמו את השם – אלא דווקא בקריאה של השם אליו. כדי ללמד אותנו שבכל פעם שאנו ניגשים לחשוב על הקשר שלנו עם השם, עלינו 'להשמיט' את ההיסטוריה, להבין שלא משנה מה עשינו ומהם הערכים שהביאו אותנו עד כה, ולהתחיל מחדש לחשוב על הזכות הנפלאה שזכינו לה, והיא: שהשם בחר בנו, פנה אלינו ויש לנו את הזכות לבצע את שליחותו הגדולה.
זו הסתכלות מדהימה וחדשנית, שכן דווקא היא עוקרת מלכתחילה את תחושות הקטנות של יהודי, אך זאת בלי להפוך אותנו למנופחים מחשיבות עצמית ומתפיסה שיש בכוחנו מצד עצמנו לשנות את העולם.
אם נרחיב בכך מעט, נוכל למצוא שתי גישות רווחות באשר לתפיסת הייחוד היהודי. תפיסה אחת ממעיטה וטוענת שהיהודי הוא כמו כל נברא, ואין בו שום תכונה ייחודית רוחנית או ערכית, אלא שעליו הוטלה אחריות מוסרית להיות "אור לגויים". הגישה השנייה מעניקה ליהודי תחושת עליונות עצמית מובנית, שגורמת לו לחשוב כאילו הוא נזר הבריאה בזכות עצמו, תכונותיו הייחודיות או עליונותו המוסרית.
אך האמת עמוקה יותר. אתה אומנם נזר הבריאה, אבל זה לא בגללך אלא רק מפני שהשם החליט מעצמו לייצר ביניכם קשר. ההכרה הזו מייצרת תחושה מורכבת. מצד אחד, היא עילאית ומרוממת בהחלט, ומאירה את הייחודיות היהודית שאדם רגיל מאומות העולם לא זוכה לה. אך מאידך, היא באה יחד עם ענווה עצומה כלפי השם, בהכרה ברורה בכך שזה הוא שיזם והוא זה שבחר בי ולא להפך. מי אני ומה אני שזכיתי בכך, אבל משזכיתי בכך – איזה אושר עילאי אוחז בי על כך שמכל הנבראים נבחרתי לזה שהשם חפץ בי להיות קשור וקרוב אליו.
העיקר המצווה
התובנה המדהימה הזו מעניקה משמעות חדשה להיותנו יהודים, וגם נותנת פשר לכל מעשה של מצווה שאנו עושים:
כאשר מספרת התורה שעיקר החיבור של אברהם אל הקדוש ברוך הוא מתחיל בציווי השם "לך לך" . . זוהי הוראה בפועל לגבי היסוד וההתחלה בקירובו של היהודי אל הקדוש ברוך הוא.
כאשר ליהודי שומר תורה ומצוות ישנה ידיעה בנגלה שבתורה ובפנימיות התורה, ויש לו הכרה בבורא העולם, עד לאהבה ויראה –
הנה בשעה שעומד הוא לקיים את מצוות השם, עליו לידע אשר ראשית העבודה ועיקרה ושרשהכא הוא להרגיש ולהכיר בכך שהולך הוא לקיים את ציווי השם, ובנוסח ברכת כל המצוות: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו"כב, ובאופן כזה ש"אילו נצטווה לחטוב עצים"כג הוא היה מקיים זאת במידה שווה של מסירת נפש.
שכן הוא מכיר ומרגיש ששייכותו אל הקדוש ברוך הוא עתה היא על ידי עשיית מצווה בפועל, וכל שאר העילויים והפרטים בעבודתו אינם אלא בגדרי כוונהכד.
הנה הרהור שמוצא את עצמו מפעם לפעם מבצבץ בליבו של כל יהודי: עד כמה באמת חשובים בעיני השם ועד כמה משמעותיים המעשים הקטנים והיומיומיים שלנו?
אנו יכולים להניח שהחלטה של חטוף במנהרות החמאס בעזה שלא לאכול את חצי הפיתה שלו ביום כיפור, מזעזעת את אמות הסיפים בשמיים. אנו בטוחים גם שלתקיעת השופר של צדיק גדול שקרוב מאד אל השם מאזינים בבית דין של מעלה בכובד ראש וברצינות.
אבל המעשים הקטנים שלי? לומר ברכות השחר, לשים מטבע בקופה, ליטול ידיים בבוקר – האם כל אלה חשובים בכלל? האם השם מקשיב גם לתפילת מנחה רגילה של איש רגיל ביום רגיל, כמו לתפילת סליחות של רבבות יהודים בכותל המערבי שמרעידה את קירות השמיים?
הרגשת הקטנות העצמית הזו עשויה להתנסח לפעמים בצורה חזקה יותר כתהייה על עצם המושג של שמירת המצוות. האם הקדוש ברוך הוא למעלה באמת מתעניין במה שאני עושה?! הרי הוא כל כך גדול, והמעשים שלי חולפים, קטנים וכל כך לא חשובים!
בדרך כלל, ההתמודדות עם השאלה הזו חולקת על הנחת היסוד שלה. בתשובה לתהייה כזו, משיבים לנו: "בוודאי שאכפת לו", "גם מעשה קטן עושה שינוי גדול" ו"אין לך מושג מה עושה מצווה שלך בשמיים".
אך כאן – בעקבות ההבנה מהו פירושו של להיות יהודי, אדם שהקדוש ברוך הוא קורא לו ומורה לו לקום וללכת – הרבי מציע דרך שונה להתמודד עם השאלה הזו, והיא לא לשלול אותה אלא דווקא לתקף אותה, כי באמת יש למחשבה הזו מקום. מחשבות כמו "מה אני בכלל שווה" ו"מעשה אחד שלי לא ממש משנה", אכן נכונות במידת מה. אנו אנשים חשובים ואיכותיים מאד, כמובן, אבל כשמתבוננים בפער האינסופי בין נברא לבורא מאבדים את החשיבות העצמית. איך אנו אומרים מדי בוקר? "מה אנו, מה חיינו, מה כוחנו, מה גבורתנו. הלוא כל הגיבורים כאין לפניך".
אז כשעולה בקרבנו ההרגשה הזו שנראית כמו ספק, כשנשמע את אותו קול בתוכנו שמקטין אותנו ואת המעשים שלנו, לא נדחה אותם אלא נאמץ אותם בשתי ידיים ונשאל את עצמנו בכנות: לפני השם אנחנו באמת חסרי ערך, וכך גם המעשים שלנו. אז איזה ערך יש לכל זה?
אלא שהמהלך הבא יהיה לא להישאר עם השאלה, אלא להבין שהתשובה צומחת מתוכה. והיא: אכן, אנחנו מקיימים את המצוות לא מפני שאנחנו חושבים שהערך שלהן עצמן יכול להזיז משהו. אנו לא מחפשים פה קיום של מעשים שיקדמו אותנו או ישפיעו על העולם. הסיבה היחידה לכך שאנו מקיימים את המצוות היא משום שהשם הוא זה שפנה אלינו ישירות וביקש מאיתנו לעשות אותן.
נחדד: זה לא שהקדוש ברוך הוא פנה אלינו כעם לפני אלפי שנים, ומאז דממה ומחויבות שנשענת רק על מסורת העבר. הוא פונה אל כל אחד מאיתנו בכל רגע. נדמיין את זה כמו צליל של קבלת מייל חדש, שבשורת השולח מופיע השם: "בורא עולם ומנהיגו", הכותב: "שלום לך יהודי, עליך להניח הבוקר תפילין", "שלום לך, ברגע זה עלייך להימנע מלשקוע בדכדוך".
השם הוא זה ש'שלח את המייל' הזה, הוא זה שפנה אלינו והורה לנו לעשות את מה שעלינו לעשות. לא אנחנו 'חיפשנו' את המעשה שמצד עצמו מכיל ערך כזה או אחר שימצא חן בעיני השם. הסיפור הפוך בדיוק – הוא זה שפנה אלינו והורה לנו לעשות את המעשה הזה!
בהפוך על הפוך, כאשר אנו ניגשים לקיים מצווה, עלינו להתבונן דווקא בחוסר הערך של המעשה שלנו, קטן כגדול, כפי שהוא מצד עצמו. להבין כי אכן אין כל חשיבות במעשה של נברא, גדול ככל שיהיה, כלפי השם. זה כמו נמלה שתתחיל לפתח רגשות כלפי האדם שהיא עומדת מולו. אבל, וכאן מגיע האבל הגדול: כשהקדוש ברוך הוא החליט מצידו לפנות אלינו ולבקש זאת, זה עצמו מה שיוצר ערך עצום ואינסופי. לפתע, מעשה המצווה, אפילו מעשה קטן ויחיד, יוצר קשר ישיר בינינו ובין בורא העולם – ביוזמתו!
כמה מדהים לגלות שזו בעצם צריכה להיות הכוונה הפשוטה שלנו כשאנו מברכים ברכה לפני שמקיימים מצווה. בכל פעם שאנחנו עומדים לעשות מצווה, אנו למעשה מרוקנים את עצמנו מתחושת חשיבות, ובוודאי שלא מתיימרים לחשוב שלמעשים שלנו בפני עצמם יש חשיבות כלשהי. ואז, מתוך תודעה זו, אנו מודים להשם ומברכים אותו על כך שהוא, "השם אלוקינו, מלך העולם", החליט לקדש אותנו "במצוותיו", במצוות שלו.
בברכת המצוות איננו מתארים את ייחודיותה של המצווה ואת מה שהיא עושה בעולם, אלא מדברים על המעשה הפשוט בתיאור 'יבש' ולקוני – "על אכילת מצה", "להניח תפילין", "להדליק נר של שבת קודש". כי העניין כאן הוא לא הפעולה הזו ולא אחרת. באותה מידה, אנחנו יודעים, אילו הייתה מצווה לעשות פעולה חסרת כל משמעות כמו לצאת ליער ולחטוב עצים – היינו מתרגשים אותו דבר כמו ממצווה סמלית ומרגשת כמו הישיבה בסוכה, כי היינו מבינים שהעניין הוא הזכות לעשות את הציווי. במקום זה, אנחנו מבטאים במילים פשוטות וחזקות את המהות האמיתית ואת הערך האמיתי של המצווה, כל מצווה באשר היא: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו". אנחנו מבצעים כאן הוראה שהשם יזם בעבורנו.
שכר מצווה
'משכיל' אחד הגיע לבית מדרש חסידי והתחיל להתגרות בחסידים.
"קראתי קריאת שמע", אמר. "אמרתי את הפסוקים ושמתי לב למילים. התורה אומרת שם ש"אם שמוע תשמעו אל מצוותיי", אז תזכו לפרנסה ולשפע ועוד הבטחות טובות ונפלאות. אלא מה? אלה שטויות... הנה, אני עצמי לא שומר מצוות, ובכל זאת יש לי את כל הטוב של העולם הזה. פרנסה, בריאות, אישה וילדים – לא חסר לי כלום".
"טיפש שכמוך", אמר אחד החסידים הזקנים שישב שם, "בזכות מה אתה חושב שיש לך את מה שיש לך? בזכות אותה קריאת שמע שקראת!".
איך מחברים?
הרעיון הזה לא רק ממלא במשמעות את חיינו כיהודים כלפי עצמנו. הוא גם משפיע על הדרך שבה 'עושים יהודים'. זה מסביר בצורה נפלאה את דרכו יוצאת הדופן של הרבי בקירוב יהודים לאביהם שבשמיים, ומלמד אותנו כיצד מפיצים יהדות ואיך באמת עושים 'קירוב'.
נקרא את הדברים בלשונו של הרבי, המדברים בעד עצמם:
יכולה לעלות על הדעת מחשבה, שכדי שיהודי יתחיל לקיים מצוות ולהתקרב אל הקדוש ברוך הוא, לכל לראש עליו ללמוד אודות ענייני יהדות, אודות הלכות ומצוות התורה, ובפרט – ללמוד אודות הקדוש ברוך הוא, על שייכותו אל העולם בכלל ולישראל בפרט, לדעת את תוכן העניין של המצוות בכלל ושל כל מצווה פרטית וכו'.
כלומר, אדם עלול להעלות בדעתו שכהקדמה לקיום מצוות יש צורך בהכשרה נכונה בידיעת העניינים על בוריים וכו', ורק לאחר מכן אפשר להתחיל בקיום מצוות השם כנדרש, באופן המתאים והראוי לקיום מצוות השם.
וממילא, אף כאשר הוא פוגש ביהודי שעד עתה לא הייתה לו שייכות לענייני יהדות, ולא רק לקיום המצוות בפועל, אלא גם לידיעה כלשהי ביהדות, והדבר היחיד שידוע לו הוא כי בן ישראל הוא – יכול הוא להעלות על דעתו שלכל לראש יש להתחיל להכינו לענייני יהדות וללמוד עימו עניינים אשר יביאוהו סוף סוף, לאחר זמן, לידיעה אודות הקדוש ברוך הוא ותורה ומצוות, עד אשר ייכנס בנפשו רגש בקיום תורה ומצוות – ואזי יקיים תורה ומצוות כראוי ליהודי.
הן אמת שגם קודם ההבנה אסור להימנע מקיום הציווי בפועל, וצריכה להיות הקדמת "נעשה" ל"נשמע"הכ, וממילא בוודאי ישתדל שכן תהיה גם הנהגתו של הזולת – אך מכל מקום, הרגש בליבו הוא שסוף כל סוף אין זה האופן האמיתי של קיום המצוות; ושאין זאת אלא שמאחר שעדיין אין הלה מסוגל להבנה והשגה, אסור להשתהות עד אשר יגיע לידי כך, אבל עיקר קיום המצוות יהיה לאחרי הידיעה וההכרה, כנ"ל.
הנה על כך באה ההוראה בפרשתנו... עדיין אין ידועות מעלותיו של אברם, ויסוד והתחלת קירובו הוא "ויאמר השם אל אברם: לך לך" – לעשות ולקיים בפועל את ציווי השםוכ.
ולא זו בלבד שזהו הדבר הראשון בזמן, אלא זהו גם העיקר בעבודת השם בכלל. כי היאך מתחבר ומתאחד יהודי עם הקדוש ברוך הוא? – על ידי המעשה, בכך שהוא נשמע לציווי הבורא.
כלומר, יסוד העבודה של יהודי הוא אמונה וקבלת עול פשוטה, לציית ולעשות בפועל את ציווי השם.
שלוחי הרבי רצים אחרי יהודי בטיילת על החוף כדי שיברך על לולב, מזמינים מאכלים משובחים לטקס מסיבת פורים כדי שבמהלך הסעודה יוכלו לזכות את הסועדים גם בשאר מצוות היום, וחושבים על רעיונות כיצד לגרום לעוד הנחת תפילין אחת, לעוד טבילה אחת במקווה ולעוד מטבע שתשולשל לקופת הצדקה.
חוגים ורבנים רבים ושונים הלכו בעקבות הרבי, וברבות השנים אימצו את מצוות הדור – לסייע לכל יהודי לגלות את מקורותיו ולחבר אותו לעבודת השם. אך פעמים רבות הם נקטו בדרכים אחרות מאלו שהרבי התווה.
בהם לדוגמה עמותות וארגונים שמארגנים סמינרים, דיבייטים והרצאות, כדי להוכיח ולשכנע יהודים אחרים שהקדוש ברוך הוא קיים, שהתורה היא אמת וכי הדרך הנכונה לחיות חיים מאושרים היא דרך התורה. זה לא שאין בכך היגיון. האדם צריך להבין מה הוא עושה, להזדהות עם אורח החיים היהודי ולתפוס שיש משמעות לקיום המצוות – לפני שהוא מתקרב בפועל ועושה את המצוות.
לכאורה, הצדק איתם. האם לא נכון להתחיל בשכנוע הפנימי ובהבנה הפילוסופית שהתורה היא הדרך הנכונה? למה לגשת מיד למעשים? איזה ערך יש לפעולות 'טכניות' שיהודי עושה בידיים וברגליים, לפני שהראש והלב שלו במקום הנכון?
על טענות כאלו הרבי מסתכל כמו על אנשים שמנסים 'להכיר' את הבעלים של המחשב כדי לנסות לנחש את הסיסמה שלו. הרי ככל שהם מכירים אותו יותר, הסיכוי שהם יעלו על הסיסמה הנכונה גדל...
הרבי מלמד אותנו שאין מקום לשיטה הזו. ראשית, מפני שאי אפשר באמת 'להכיר' את השם ולגלות את 'הסיסמה' שלו. אך חשוב הרבה יותר: למה לנו לנסות בכלל לפצח את הגישה למחשב בעצמנו, אם טביעת האצבע שלנו עצמנו היא הסיסמה?! כדי לחבר יהודי ל'מערכת האלוקית' צריך פשוט לשים לו את האצבע במקום הנכון. זה הכול. אחר כך הוא יכול ללמוד ולהכיר את הקדוש ברוך הוא, עד כמה שניתן. אבל זה שלב שתיים, זה לא מה ש'מחבר' אותו למערכת!
זה הסוד שמניע את צבא השלוחים ואת חסידי הרבי שיוצאים ל"מבצעים". כל ההסברים והשכנועים הם טובים ויפים, כל ההכרות והתובנות של יהודים בטוב השם ובנכונות האמונה והתורה מעולות ומתוקות, אבל לא הן שמחברות יהודי להשם. רק מעשה קטן של יהודי – והוא בלבד – הוא 'טביעת האצבע האלוקית' שמחברת אותו ישירות אל השם ועושה אותו ליהודי.
להשקיע ב'תעמולת בחירות'!
המסר שמתאים לכל המפלגות, גם "הדוגלים בשם השמאליות הקיצוניות ביותר": אם ה'נבחר' על ידי בשר ודם עושה כל מאמץ אפשרי כדי להיבחר, ודאי שעל יהודי לעשות כל שביכולתו כדי להיות ראוי, ו'להיבחר' על ידי "הבוחר בעמו ישראל" – מקבץ מכתבים בנושא הבחירות והנבחרים
מכתב מבואר
מעניינא דיומא [מ'עניין היום' של תקופה זו], ובפרט ביודעי כי כבודו אוהב צחות ומליצה ולשון נופל על לשון,
הנה בהיכנס כמה וכמה מאחינו בני ישראל לקלחת הבחירות לכנסת, ומתאים לתורת הבעל שם טוב, שמכל עניין שאיש מישראל רואה או שומע - עליו ללמוד מוסר השכל בעבודתו לקונו – יהי רצון שילמדו, מכל שכן וקל וחומר, מהבחירות:
ומה בוחר שאינו אלא בשר ודם, אף על פי כן משתדל הנבחר (בכוח [בפוטנציאל]) במאמצים מרובים בלב ונפש כדי למצוא חן בעיניו [בעיני הבוחר], וכל טרחה והתאמצות, והן בגשם והן ברוח, לא תקשה לו, ועד שלא יערב לו כל מאכל ושנתו תידד מעיניו ובלבד שישיג את התוצאה הרצויה - שיהיה נבחר בפועל,
על אחת כמה וכמה כשמדובר בהנוגע לקדוש ברוך הוא, שהוא "הבוחר בעמו ישראל" (- ובפרט שהוא) "באהבה", כמו שהיה בשעת מתן תורה, האם אינו 'דין' [מסקנה מתבקשת] שכל יהודי יתנהג באופן האמור ויתאמץ אף כהנה וכהנה – כדי למצוא חן בעיני "הבוחר" ולהיות נבחר באמת?!
ועוד זאת, שבנוגע לבוחר בשר ודם, הרי על הנבחר לגמול ולהשיב טובה לבוחר [כמובן אם מקיימים ההבטחות שבשעת הבחירות... אף שבני ישראל בחזקת כשרים, שפיהם וליבם שווה ודבריהם נאמרים בכנות];
מה שאין כן בהנוגע ל'בחירות' של "הבוחר בעמו ישראל באהבה" – שהוא, הקדוש ברוך הוא, הנותן; והנבחר, היהודי, הוא המקבל,
וגם מה שצריך הנבחר לתת לבוחר, כדי לשדלו שיבחר בו - לימוד התורה וקיום מצוותיה - הרי גם זה לטובת הנבחר.
(אגרות קודש כרך כ, אגרת ז'תרנט)
מוסגר פה העתק מכתבי שכתבתי לאחד בנוגע לבחירות, על דרך הצחות [מדובר במכתב המצוטט בקטע הקודם].
ובוודאי ובוודאי שלדכוותיה דמר [לאדם כמותך] אין מן הצורך להדגיש שבכל האמור [אודות הצורך של יהודי לעשות כל השתדלות 'להיבחר' על ידי "הבוחר בעמו ישראל באהבה"] אין כל חילוק בין מפלגה למפלגה, אפילו אותם אלו הדוגלים בשם השמאליות הקיצוניות ביותר,
שהרי בעצם כבר פסק את דינם הרמב"ם (הלכות גירושין סוף פרק ב) שאפילו "מי שתקפו יצרו הרע לבטול [לבטל] מצווה או לעשות עבירה, [הרי מצד רצונו הפנימי והאמיתי -] רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ו[רק ש]יצרו הוא שתקפו". ובפרט על פי פתגם כבוד קדושת אדמו"ר הזקן "יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלוקות". [כלומר: גם יהודי שמחזיק בדעה שמאלנית ביותר, מצד מהותו הפנימית רוצה הוא את קרבת השם; וכיוון שכן, המסר האמור רלוונטי בהחלט גם עבורו].
(אגרות קודש כרך כ, אגרת ז'תרס)
לאחרי ההפסק הארוך נתקבל מכתבו, בו כותב אודות הבחירות והאווירה ש'שרתה' – ואף עוד יותר ש'שלטה' – בהימים והשבועות שלפני זה.
ויהי רצון אשר גם בזה יתקיים הפתגם "גם זו לטובה", וכפירוש הידוע – "גם זו" (גם העניין הנראה בהשקפה ראשונה לעניין בלתי רצוי וטוב, יתהפך ויהיה) "לטובה";
וכוונתי - אשר ההתלהבות והמרץ שהשתמשו בהם המפלגות למלחמה זו בזו ובכל האחרות, ינוצלו מכאן ולהבא אך ורק לטובתם של 'כלל ישראל' ושל 'פרט ישראל' [של כל יהודי באופן פרטי], טובה האמיתית, ובסגנון חכמינו ז"ל: "טוב לשמיים וטוב לבריות" גם יחד.
וכיוון שהשם יתברך הוא כל יכול, הרי אף שלכאורה בדרך הטבע אין הדבר קל כלל וכלל, אבל - הממנו ייפלא דבר?!
מובן אשר מזמן לזמן דורש [מתעניין] אני מהנעשה את מר, והאם ניתנה לו כבר האפשריות לנצל את הכוחות והכישרונות שחונן בהם, ובאופן של ניצול כפי האפשרי והדרוש [באמצעות משרה תואמת], ומצערני שעד עתה לא נתגשם העניין [לא בא לידי פועל].
ותקוותי שלמרות זה, הרי מצידו יעשה כל התלוי בו למצוא את האפשריות האמורה; והרי החברות בכנסת לאו דווקא כלל [היא אינה מוכרחת] להשגת תכלית האמורה, ובפרט שכפי ההוראה שהורונו חכמינו ז"ל "המעשה הוא העיקר", והרי חלק המעשי הוא דווקא מחוץ לכותלי הכנסת.
ומסיימים בטוב, ובתודה אשר ממשיך לייעץ את אנ"ש [אנשי שלומנו, ציבור החסידים] שיחיו בענייניהם ולעוזרם ככל יכולתו, ובוודאי יעשה כן גם בעתיד.
ויהי רצון שיבשר טוב בכל האמור, כולל ניצול לטוב דהכישרונות שלו ויכולתו בזירה הציבורית.
(אגרות קודש כרך כו, אגרת ט'תתב)
מאשר אני בזה קבלת מכתבו אליי, ומנצל אני הזדמנות זו להדגיש את תקוותי אשר שיחתנו [בעת ביקורו כאן] בטח תביא תוצאות בפועל בהנקודות אודותן נידבר [דובר].
וכיוון שבימים שעברו מאז נודעתי בהזדמנות (והנני מדייק שלא להשתמש בביטוי של 'מקרה', שהרי כל אחד מאיתנו מאמין שכל המתרחש הוא בהשגחה פרטית ולא במקרה) אשר לכבודו השפעה יותר גדולה גם ממה ששערתי מראש, ולכן עוד נתחזקה תקוותי שכבודו ינצל השפעתו במילואה להחדיר הרעיון - אשר אלה הממונים מטעם העם לנהל בפועל עניינים הנוגעים לכל העם כולו, או לחוג רחב או לחוגים רחבים מן העם, הרי פשוט שאין להם להיות מושפעים מנימוקים של מפלגה, ואפילו לא מרווחים מפלגתיים בהנוגע להנהלת העניינים שבפועל, שנמסרו לידם לטובת כל העם.
במילים אחרות וגם נעימות יותר: כל כמה שלא יהיה תוכן וכו' בעניינים של מפלגה, וככל המעלה להיות בא-כוח של מפלגה, הרי גדול פי כמה התוכן בענייני העם כולו ולהיות בא-כוח העם כולו;
ולא עוד, אלא כפי שרואים במוחש ואפילו בימי הבחירות, הנה הנהגה האמורה מביאה תועלת לבאי-כוח המפלגה גם ברווחים מפלגתיים.
בכבוד ובברכה לבשורות טובות.
(אגרות קודש כרך יז, אגרת ו'שמו)
כא. ראה תניא רפמ"א.
כב. ולהעיר מעטרת ראש בסופו (נח, ב ואילך) בענין מעשה המצות וכוונתן. ובכ"מ (ד"ה בששה"ק תער"ב ספ"ד. וטהר לבנו תפר"ח פ"א. סה"מ קונטרסים ח"א רכג, א-ב. לקו"ש ח"ד ע' 1193) – ע"ד הכוונה הכללית או הפרטית שבמצות.
כג. לקו"ת שלח מ, א. ובכ"מ.
כד. והיינו הכרת ה' ואהוי"ר מצ"ע, בלי ענין המצוה שבהן. וכמו שהי' אצל אברהם (לפני שנצטווה לך לך). אבל מצד הציווי הרי אדרבה "אין ערך ודמיון כלל בין הארת והמשכת אור א"ס ב"ה שהוא פנימיות רצונו ית' . . המאירה ומלובשת במצות מעשיות ממש . . לגבי ההארה והמשכת אור א"ס ב"ה המאירה ומלובשת בכוונת המצות מעשיות שהאדם מתכוין בעשייתן כדי לדבקה בו ית' ע"י קיום רצונו שהוא ורצונו אחד . . ולא שדביקות המחשבה ושכל האדם בו ית' היא מצד עצמה למעלה מדביקות קיום המצות מעשיות בפועל ממש . . אלא מפני שזהו ג"כ רצונו ית' לדבקה בשכל ומחשבה וכוונת המצות" (תניא פל"ח – נ, ב ואילך – ע"ש באורך. וראה שם פל"ה (מד, סע"א ואילך)).
הכ. שבת פח, א ואילך.
וכ. עפ"י המבואר בפנים יומתק מה שאברהם הוא אב לגרים (ראה רמב"ם הל' ביכורים פ"ד ה"ג ובהנסמן שם. רע"ב ביכורים פ"א מ"ד) – כי קירוב אברהם לאלקות כפי שמסופר בתושב"כ, הוא כמציאות חדשה בלי שום הקדמה לפנ"ז, וכמו גר שבא להתגייר (ולהעיר מגבורות ה' להמהר"ל פ"ה).
