מאמר וכרות עימו הברית

'ויקח אברם את ישמעאל בנו, ואת כל ילידי ביתו, ואת כל מקנת כספו – כל זכר באנשי בית אברהם – וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה; כאשר דיבר איתו א'להים. ואברהם בן תשעים ותשע שנה, בהימולו בשר ערלתו. וישמעאל בנו, בן שלוש עשרה שנה בהימולו את בשר ערלתו. בעצם היום הזה נימול אברהם וישמעאל בנו. וכל אנשי ביתו – יליד בית ומקנת כסף מאת בן נכר – נימולו איתו' (בראשית יז, כג-כז).

מילה בשותפות

בשיר השירים רבה (פ' ד): 'רבי אבין בשם רבי שמעון אמר: שיתף הקדוש ברוך הוא ימינו עם אברהם, ומלו; שנאמר (נחמיה הברית''. וכיוצא בו בבראשית רבה (פ' מט סי' ב).

הקדוש ברוך הוא אוחז, ואברהם מחתך

ובתנחומא (בובר לך לך סי' כד) ביתר ביאור: 'אמר לו אברם: ומי ימול אותי? אמר לו: אתה לעצמך! נטל אברהם את החרב, ואחז בערלתו, והיה מתיירא, לפי שהיה זקן היה מרתת; אמר לפניו: ריבונו של עולם! זקן אני! מה עשה הקדוש ברוך הוא כביכול? שלח ידו ואחז עימו, והיה אברהם חותך עד שמל. כך עזרא משבח ואומר (שם, ו ואילך): 'אתה הוא ה' לבדך וגו' ומצאת את לבבו נאמן לפניך;' 'וכרות לו הברית' – אין כתיב כאן, אלא: 'וכרות עימו הברית'!'

ראיתי מי ששאל (רבי משה יוסף ריזל בקובץ בית דוד זכרון יעב"ץ עמ' קסה): מה הועיל אברהם, במה שהקדוש ברוך הוא סייעו? הרי בזה תחסר מצות המילה: קיימא לן (שבת ג.) שניים שעשאוה פטורין; כלומר: עשייה על ידי שניים לא נחשבת עשייה! ורצה לתרץ, דאין עיקר המצוה מעשה המילה, אלא להיות נימול. עיין שם.

אך מכל מקום קשה לי: מאחר ומהות המילה היא כריתת ברית בין שניים, וכאן עם הקדוש ברוך הוא, ככריתת ברית בין שני אוהבים – הרי כל עזרה חיצונית מחסירה במהות כריתת הברית בין השניים! ומה מהני שהוא נימול לבסוף על ידי הקדוש ברוך הוא?

ח): 'וכרות עימו

ט,

העבר אותה ובטל המום

הנראה ליישב, לפי המשל שהובא בילקוט שמעוני (לך לך רמז פא) [ומקורו בבראשית רבה (פ' מו סי' ד)]' :אמר רבי לוי: למטרונא, שאמר המלך עברי לפניי; ועברה לפניו, ונתכרכמו פני[ו]. אמרה: תאמר שמצא בי מום? אמר לה המלך: אין ביך פסולת; אלא ציפורן של אצבע קטנה שלך, גדולה קימעא. העבירי אותה – ובטל המום!

'כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: אין בך פסולת – אלא הערלה בלבד; העבר אותה – ובטל המום'!

פשט המלך את ידו ונטלן

אולם בסמוך הביא הילקוט את [ומקורו

'למלך, שהיה לו אוהב אחד קרתני, והיה מבקש לגדלו ולעשותו דוכוס, ולא היה יכול: שהיה בו פגם. אמר לו המלך: חגור לך זייני – ואני עושה אותך דוכוס! אמר לו: אדוני המלך! הודיעני היאך אני אוזרה! אמר לו: כאשר הראיתיך – כן עשה!

'כך אברהם: הקדוש ברוך הוא הראהו. זה שאמר הכתוב (תהלים מה, ד): 'חגור חרבך על ירך גיבור וגו'.

'דבר אחר: למטרונא שנכנסה לשאול בשלום המלך. אמר המלך: כמה היא יפה; אלא שיש בה מום קימעא! אמרה לו: בבקשה ממך, אמור לי מה מום שלי? אמר לה: עשי ציפורנייך – ואת שלמה! אמרה לו: איני יודעת ליטלן! פשט המלך את ידו ונטלן.

'כך אמר לו אברהם: 'העבר חרפתי' (שם קיט, לט)! מיד – 'וכרות עימו הברית!' וכתיב (שה"ש ז, ב): 'חמוקי ירכייך כמו חלאים, מעשה ידי אמן''.

מהמשל הראשון מבואר, שהמטרונא הסירה בעצמה את הפסולת; אבל במשל השני מבואר, שהמלך עצמו הסיר הפסולת. נראה שהמשל השני בא לומר, שהקדוש ברוך הוא לא ביקש הימנו להסיר את הפסולת; אלא רק שיושיט את ידו לצורך הסרת הפסולת! גם זה מספיק, לכריתת ברית עם הקדוש ברוך הוא!

לפי זה, יש ליישב השאלה איך אברהם קיים המילה על ידי שניים: אם המצוה הייתה לכרות לבד – אכן לא ניתן היה לקיימה בעזרה ובשניים; אבל לדברי הילקוט – הקדוש ברוך הוא לא ביקש מאברהם שיעשה כל הברית בעצמו, אלא מספיק שיושיט את ידו לצורך המצוה!

מי ימול אותי?

עוד ראיתי לרבינו עזריה פיג'ו בבינה לעיתים (דרוש סח) שהסביר תשובת אברהם 'ומי ימול אותי?': 'ואין ספק, שיראת אברהם עליו השלום למול הוא את עצמו – לא היתה מחמת סכנה או צער הכאב; אלא היה חושש שמא מחמת חולשתו ותשות כוחו, יקלקל ולא יעשה המצוה כתקנה!

'וזה הוא, לדעתי, הויכוח שעבר בינו ובין חבריו (ב"ר פ' מב ס"ס

המשל

בנוסח

אחר אבכיר]:

במדרש

ח): כי הוא, עליו השלום, מצד חשקו והתלהבותו באהבת המצוות, ולעבוד את קונו שציווה על המילה – היה חפץ לעשותה הוא בעצמו; להיות הוא המוהל וחותך את בשרו, ולא על ידי אחר, כי לא היה בזה חיבוב מצוה כל כך. אבל מצד אחר היה חושש: פן מחולשת זקנותו לא ייעשה הדבר כהוגן על בוריו, ותהיה המצוה מקולקלת ובלתי שלימה. על כן, בא ליטול עצה מאוהביו הנאמרים על דבר זה. וצודק אומרו [המדרש (ב"ר הנ"ל)]: 'בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם למול וכו'', ולא אמר: 'להימול': כי הוא, יתברך, אמר (בראשית יז, ט): 'ואתה את בריתי תשמור, אתה וזרעך אחריך;' כי מילת 'אתה' השנייה מיותרת! אבל הכוונה: שה' יתברך אמר לו: 'ואתה את בריתי תשמור' – שהיא ברית המילה; ופירש לו: 'אתה' – שתהיה אתה המוהל, ולא אחרים! ונסתפק אברהם אם מה שאמר לו 'אתה' – היינו שהוא ימול את האחרים, שודאי לאחרים לא יקלקל; אבל הוא את עצמו – הוא רחוק שיהיה יכול למול את בשרו בלי שום קלקול! וזה 'בשעה שאמר לו למול' – דהיינו: שיהיה הוא המוהל – נמלך על ענין זה בשלושת רעיו.

'וענר אמר לו הטענה הנראית בתחילת הדעת, כפי מה שנסתפק אברהם אבינו עליו השלום עצמו: שכבר הוא בן מאה שנה, חלוש הטבע וחסר הכוח, ו'אתה הולך ומצער עצמך' – אתה בידך תהא מצער את עצמך, ולא על ידי זולתך – ודאי לא תוכל עשוֹהו מבלי קלקול! ואם כן, כשאמר לך א'להים 'אתה' – ודאי לא נתכוון אלא שתמול האחרים, כי בזה יכול תוכל; אבל המילה שלך לא תהיה על ידי עצמך אלא על ידי אחרים.

'ואשכול טען לו טענה אחרת, מדינית; ואמר: שאין ראוי יעשה הוא עצמו הפועל הזה; מפני שיש לו שונאים, ויבקשו עילה כל דהו להתקוטט עימו; כי יאמרו: מה שהוא מל את עצמו – מגודל לבב היה זה: כי לא החשיב לשום אחר זולתו יהיה כדאי וראוי לשלוח ידו בבשרו, או לעשות פעולה כזו; כי כולם טמאים בעיניו ופחותים בערכו. וכדי ביזיון וקצף! על כן, אינו מהנאות – אלא שתעשהו על ידי אחר. ולמען לא תהיה כאן קנאה, יש דרכים הרבה להשבית מדנים: על ידי גורל, או כיוצא. אבל 'את הולך ומסייף עצמך [בין שונאיך]', כאמור: את בעצמך ולא אחר? זה לא יתכן!

'אך ממרא, השלם שבכולם, אמר לו שכל אלו טענות מזוייפות; ושהכוונה האמיתית בדבריו יתברך, היא שהוא ימול את עצמו. ועליו ישליך יהבו, שהצילו מן הסכנות הראשונות – יהיה בעזרו. ואם כן, הדבר הזה שאמר לך למול במילת 'אתה' – '[א'להיך שעמד לך בכבשן האש, ובמלכים, וברעבון; והדבר הזה שאמר לך למול] – אין אתה שומע וכו''? ירצה: אינך שומע ומבין כוונתו האמיתית, שהיא כוללת בין לעצמך בין לאחרים? וזכה בעבור זה שייגלה הקדוש ברוך הוא על אברהם בחלקו.

'ועם כל זה, לאשר יש בזה חשש גרעון וחסרון בעצם שלמות המצוה, שלא תישאר גמורה כתקנה – רצה לידע הדבר בפירוש מפיו יתברך, ואמר בשעת מעשה: ומי ימול אותי? וכו'. ואז נטל הסכין לעשות המצוה הוא בעצמו, כי זה מעיקרי הזריזות בה'.

לאור דבריו נראה, כי גם החשש שמא לא תיעשה המצוה כתקנה לאור זקנותו וחולשתו – גם זה היה רצוי לקדוש ברוך הוא, ובכלל חיבוב המצוה דמילה הוא. גם זה כלול במצות המילה: להתכונן ולחשוש שמא לא יקיימנה בשלימות!

בכל מילה ה' אוחז ביד המוהל

ראיתי לרבינו צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק קדושת שבת מאמר ב)' :וכן במילה, שהוא תיקון גוף האדם; אף דסוף אדם למות – הרי סופו לקום בתחיית המתים. וכשהיא בזמנה, דאז תיקונו בשלימות על ידה – היא דוחה שבת, ונקרא פעולת ה' יתברך. ועל דרך שאמרו חז"ל באברהם אבינו עליו השלום, על פסוק 'וכרות עימו הברית', שהקדוש ברוך הוא אחז בידו, וכרת עימו. והוא סימן לבניו אחריו: דכן בכל זרע ישראל הנימולים [במילה בזמנה על כל פנים בייחוד ובהתגלות יותר] – דה' יתברך אוחז ביד המוהל, והוא נקרא פעולת ה' יתברך; מה שאין כן שאר מעשה מצוות!'

הרי לפי דברי רבי צדוק מעשה המילה של אברהם הוא לדורות: הם יושיטו את ידם, והקדוש ברוך הוא יסייע במילה לדורות!

סנדקאות

ראיתי למרן מר חמי זיע"א בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סי' עז) שהביא מקור לסנדקאות: 'סמוכים מן התורה למצות סנדקאות: 'גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף' (בראשית נ, כג); ותירגם יונתן בן עוזיאל: 'בני מכיר בר מנשה כד אתיילידו – גזירינון יוסף.' וכתב המפרש שם: רצה לומר: שיוסף היה הסנדק, שעל ברכי יוסף היו נימולים. ובספר הרוקח (סי' קח) כתב בשם מדרש תהלים (מזמור לה; והובא בילקו"ש תהלים רמז תשכג): 'ברכיים – מהם אני עושה סנדיקוס לילדים בשעת מילה ופריעה'. ובמדרש חזית : הקדוש ברוך הוא נעשה שושבינו של אברהם בעת שמל; שנאמר: 'וכרות עימו הברית.' עד כאן. וראה עוד בספר שערי צדק שער החצר (ס"ס שא).

'והנה בדרשות מהרי"ל (מנהגים ריש הל' מילה) כתוב: מהרי"ל, כשנעשה בעל ברית, דהיינו: סנדק – היה נוהג לטבול; כדי להכניס התינוק בטהרה לבריתו של אברהם אבינו. ואמר: גדולה מצות בעל ברית שהוא הסנדק – יותר ממצות המוהל; מפני שרגלי הסנדק – נדמו למזבח הזהב, וכאילו מקטיר קטורת לה'! ומטעם זה כתב רבינו פרץ: מה שאין כופלים לתת בניו לבעל ברית אחד פעמיים ושלוש; רק לכל בן אחד, בורר לו [אבי הבן] סנדק אחר – משום שאמרו ביומא (כו:): חדשים לקטורת, בואו והפיסו! וכהן שהקטיר פעם אחת – לא שנה בה מעולם; מפני שהקטורת מעשרת, שנאמר (דברים לג, י)' :ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך', וסמיך ליה (שם, יא): 'ברך ה' חילו;' לפיכך בכל פעם היו מעשירים לכהן אחר. והוא הדין לכאן. עד כאן. וכן פסק הרמ"א בהגה יורה דעה (סי' רסה סע' יא): שהסנדק הוא כמקטיר קטורת, ולכן נוהגים שלא ליתן שני בנים לבעל ברית אחד; כמו שאמרו לגבי קטורת: חדשים לקטורת; רבינו פרץ. עד כאן .

'והנה בשו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא (חיו"ד סי' פו) העיר, שלכאורה מניין לו לרבינו פרץ לדמות הסנדק למזבח מקטר קטורת? יותר היה לו לדמותו למקריב קרבן במזבח החיצון; כי דם הברית, דומה לדם הקרבן הקרב על מזבח החיצון! [ובזוהר הקדוש פרשת לך לך, דף צה עמוד א: האי מאן דמקריב לבריה [למצות מילה] – כאילו אקריב כל קרבנין דעלמא קמי קודשא בריך הוא, וכאילו בני מדבחא קמיה וכו']. ותירץ: ונראה שיצא לו כן ממה שאמרו בבראשית רבה (פ' מז סי' ז): בשעה שמל אברהם את עצמו ואת ילידי ביתו, העמיד גבעה של ערלות; וזרחה עליהן חמה, והתליעו, ועלה ריחן לפני הקדוש ברוך הוא כקטורת סמים, וכעולה שהיא כליל לאישים. [וכן הביא המדרש הזה מרן בבדק הבית, סוף סימן רסה, בשם ארחות חיים (מילה אות ט)] עד כאן. וזכה לכוון למה שכתב בליקוטי רבינו בצלאל אשכנזי בשם תוספות כתיבת יד, הביאו מרן החיד"א בספר פתח עינים (יומא כו.) בדיבור המתחיל '[תנא] מעולם לא שנה בה אדם', דאיתא במדרש הטעם שיש לאדם להשתדל להיות סנדק – לפי שדומה מצוה זו לקטורת. שבשעה שמל אברהם את עצמו ואת ילידי ביתו, ירד לשם הקדוש ברוך הוא. אמרו לו מלאכי השרת: מה לך לפנות לגבעת הערלות? אמר להם: חביבים עליי כקטורת סמים! כתיב חד קרא (יהושע ה, ג): 'גבעת הערלות'; וכתיב התם (שה"ש ד, ו)' :אלך לי אל הר המור, ואל גבעת הלבונה'. וסיים בפתח עינים: שמכאן סיוע להנודע ביהודה הנ"ל, עיין שם. וכן כתב עוד בספרו ברכי יוסף בשיורי ברכה (סי' רסה סק"ה); עיין שם'.

ואמנם יש מקור לחשיבות הסנדקאות; אבל עדיין לא נודע מניין המנהג לחשיבות הכיבודים וה'קוואטער' ו'חייקה', להושטת התינוק מיד ליד עד לסנדק? הן לא מצאנו בשום מצוה כיבודים רבים לכבד כמו כן בסיוע המצוה!

כיבודים במילה

לפי המבואר, נראה לומר דזה המקור לחשיבות הכיבודים הרבים במילה; ולא עוד אלא גם חשיבות לסייע בהחזקת רגלי התינוק: לאור האמור בילקוט, שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם רק שיגיש ידיו, והקדוש ברוך הוא ימשיך הברית, נראה דאין הכיבודים רק מדין 'ברוב עם הדרת מלך;' אלא דמצוות הברית שונה מכל מעשה המצוות: כאן התחדש, שגם הושטת ידיים וסיוע לברית – נחשבים כברית עצמה; וזהו דין מיוחד בברית מילה!

כעין זה מצאתי לרבינו צדוק הכהן מלובלין (רסיסי לילה אות נח): 'ועל כן אמר באברהם 'וכרות עמו וכו'': שה' יתברך אחז עימו, ומצא עצמו מהול (ב"ר פ' מז סי' ט); לא שהוא מל את עצמו, כאילו השתדלותו פעל זה. וזה טעם דאין בזה עניין השתדלות אדם כבשאר מצוות. ועל כן נימול בעודו תינוק, שלא ידע כלום: כי אין בזה השתדלותו; רק שה' יתברך החתימו חותמו שהוא מוגדר מערווה, ואפילו שלמראית עין אינו כן.'

כן מצאתי גם בשו"ת כתב סופר (יו"ד סי' קכג): 'ודורשי רשומות אמרו (בעה"ט דברים ל, יב): 'מי יעלה לנו השמימה' (דברים שם), ראשי תיבות: 'מילה;' וסופי תיבות שם הוי"ה ברוך הוא. נראה לי דרמוז בזה: אפילו מצות מילה שהיא נגד הטבע – מכל מקום קרובה אל האדם 'בפיך ובלבבך לעשותו' (שם, יד); כל הבא לטהר ולעשות המצוה – מוצא את עצמו נעזר מה' יתברך. ואיתא במדרש, שהיה אברהם אבינו עליו השלום נרתע לאחוריו; סייע כביכול הקדוש ברוך הוא על ידו. וזה דכתיב: 'וכרות עימו הברית.' וכל זה רמוז בראשי תיבות וסופי תיבות: 'לא בשמים היא' חוץ לטבע, 'לאמר: מי יעלה לנו השמימה,' אפילו מצות מילה; כי ה' יתברך עומד על צידו, וקרוב אליו הדבר לעשותו. כנ"ל.'

והיינו כאמור: שבמצות מילה התחדש, 'מי יעלה לנו השמימה': שהקדוש ברוך הוא מסייעו .

אמנם איתא בגמרא (ע"ז ג.): 'שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו'; אולם נראה דבברית המילה התחדש חידוש יותר גדול: לא רק בעשיית פעולה של מצוה; אלא אפילו בכריתת ברית, המהווה חיבור הקדוש ברוך הוא באדם, שהוא עניין מהותי, והיתה נצרכת לו פעולה משמעותית מצד האדם – עם כל זה הוא אינו בא בטרוניה, ולא מכביד על ישראל את קיום פעולת המצוה; אלא כל הושטת יד – חשובה היא לפניו!

א א"ה. כן הוא ברוקח, ולא מצאתי לשון זו במדרשים. וראיתי מי שציין עליו לשיר השירים רבה הנ"ל. א ב א"ה. ראה מסקנתו שם ביחוה דעת: 'בסיכום: אין לחוש כלל לשבת סנדק שתי פעמים או יותר אצל אנשים שונים; ומכל שכן אצל בניו וקרוביו. ו'שומר מצוה לא ידע דבר רע' (קהלת ח, ה).' ג ד ה ו ג אמנם בדידי הוויא עובדא, אשר בברית לבני הבכור, שרבתה השמחה בבית מרן מר חמי זיע"א, ביקש בכל זאת למהר ולדלג על הכיבודים; ואמר בלשונו: 'חרק'ה!' זאת, למרות שבאו שם הרבה רבנים, ומהם מוריי ורבותיי מרן המשגיח רבי מאיר חדש וחתנו מרן ראש הישיבה רבי ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל, והיה בדעתי לכבדם. צריך עיון, האם היה טעמו מצד 'שיהוי מצוה לא משהינן' (יבמות לט.), או מפני שמיהר ללכת אחרי הברית לבית הדין; כי כן היה מעשה: תיכף אחר הברית הוא הודיעני שהוא ממהר אל בית הדין, ואין ביכולתו להשתתף עימנו בסעודה. לא הסכמתי; הן הכל באו בשבילו! הודעתי תיכף ומיד שהסעודה תתקיים בשעה 2. טכבר נוכחתי כמה היה חשוב לו לדייק בבואו אל בית הדין, מאחר והוזמנו אנשים לשעה מסויימת. הם לא אשמים שלחתנו יש ברית! [א"ה. ראה עוד במאמר 'חיי שרה – מלכות' לפרשת חיי שרה ]. אמנם במטל השמים (ח"א סי' כו) הבאנו מקור מהגמרא (זבחים יד: מנחות סב.) ממעשה הקרבן, שהיו מעבירין האיברים חלקי הקרבן על ידי כמה כהנים, ומבואר שם הטעם: משום 'ברוב עם הדרת מלך' (משלי יד, כח). רציתי ללמוד מכאן, שגם בחלוקת אמירת המזמורים בתפילה בין ד המתפללים, כמו שנהוג אצל הספרדים, יש גם כן מעלה של 'ברוב עם הדרת מלך'. אכן, מספר 'קדוש ברוך הוא' [עה"כ,] עולה בגימטריה כמספר 'מי יעלה לנו השמימה' [651]. מצאתי עוד, כי מספר 'הקדוש ברוך הוא באדם', עולה בגימטריה כמספר 'ברית המילה' [702]. וכמו כן גם מספר 'שבת'; כי בשניהם נאמר 'ברית עולם': במילה כתיב (בראשית יז, יג): 'הימול ימול יליד ביתך ומקנת כספך; והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם'. ומשבת כתיב (שמות לא, טז): 'ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם'. ואכן, גם 'יום שבת', וגם 'יום ברית המילה' עולים כל אחד כמספר 'ברית עולם' במכוון [758 ]. חשבתי, מה אפשר להוציא מכאן לקראת הבחירות הממשמשות ובאות. אנחנו תשושים וזקנים כבר מכל הרדיפה נגד עולם התורה. עלולה להתגנב מחשבה, שמה כבר ניתן לעשות; אפילו יחוקקו איזה חוק – כבר יבטלו אותו הערכאות. אך צריך לדעת, כי יש כאן עניין של כבוד שמיים. אנחנו עושים את מה שעלינו – והוא ישלים את המלאכה! וכן, גם החששות הן משהו. בכריתת ברית עם הקדוש ברוך הוא, הכאב והחשש – גם הוא רצוי לפניו! ה ו