מאה ברכות בכל יום [ב]
הזמן השני - משה רבינו
הזמן השני שהתחייבו ישראל במאה ברכות היה בזמן משה רבינו, כמו שכתב המנהיג [בהקדמה]: 'דבר זה מסורת בידינו מאבותינו למשה מסיני, שיש עלינו מאה ברכות בכל יום, מן התורה'.
והמקור לכך בתורה הוא, כמבואר בגמ' מנחות [מג:] 'חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר [דברים י יב] 'וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ', ופירש רש"י 'מָה' קרי ביה 'מֵאָ ה'. למדנו שהדבר שנתגלה סוד מעלתו לאבות הקדושים, קבעו משה לחובה. וכבר הזכרנו שה'הלכות גדולות' מנה הדבר מרמ"ח מצוות עשה, ובספר יראים [י] כתב שהיא מצווה מדרבנן.
ברכה מביאה לידי יראה
לשון הכתוב הוא 'וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ', הרי שענין הברכה קשור ליראה. כיוצא בזה הרמז שהביא המנהיג לחיוב הברכות מהכתובים, הוא מדכתיב [תהלים קכח ד] 'הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה', ואף בו סמך הברכה ליראת ה'. כן אומרים בשבת קודש בברכת מגן אבות 'לפניו נעבוד ביראה ופחד, ונודה לשמו בכל יום תמיד מעין הברכות'. הרי שקשרו הדברים בין העבודה, היא התפילה, וכיוצא בה הברכה, ובין היראה. והדבר טעון ביאור מהי סמיכות הברכות ליראה.
בעיקר הדבר שמתמה הכתוב 'מה ה' אלהיך שואל מעמך', הקשתה הגמ' [ברכות לג:] 'אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא. ומתרצת: 'אִין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא'. והתמיה גדולה, שהרי הכתוב מדבר לכל ישראל, ולא רק למשה. וכתב המהרש"א, שכוונת הכתוב שלגבי שאר בני אדם הדרך להגיע ליראה היא על ידי שיברך המאה ברכות, עיי"ש, וכן פירש הבן יהוידע, וסיים 'כי הנזהר במאה ברכות בכל יום הרי זה בוודאי יהיה בעל יראה בנקל'. והכוזרי [ג יא] כתב לענין המאה ברכות 'והאהבה והיראה מאין ספק נכנסות בנפש עם אלה העניינים'. הרי שהברכה מביאה לידי יראה. ועדיין הדבר טעון ביאור איך היראה נכנסת בלב האדם על ידי שמברך לה' על גודל חסדיו.
יסוד לדברים במה שכתב הרמב"ם [יסודי התורה פ"ב ה"ב]: 'היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חוכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד 'צמאה נפשי לאלהים לאל חי'. וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפילה, עומדת בדעת קלה מעוטה, לפני תמים דעות'. ועל כן, כאשר מברך בכוונה, מוכח שהגיע להכרת גדולת ה', ודבר זה מביאו לידי יראה.
בעומק נוסף יש לבאר הדברים על פי דברי המסילת ישרים [פכ"ה] ש'אין היראה מושגת בטבע, כי אדרבא רחוקה היא ממנו מפני גשמיות החושים, ואינה נקנית אלא על ידי לימוד. ואין לימוד ליראה אלא ברוב ההתמדה בתורה ודרכיה בלי הפסק. והוא, שיהיה האדם מתבונן ומעיין בדבר הזה תמיד, בשבתו, בלכתו, בשוכבו, ובקומו, עד שיקבע בדעתו אמיתת הדבר, דהיינו, אמיתת הימצא שכינתו יתברך בכל מקום, והיותנו עומדים לפניו ממש בכל עת ובכל שעה, ואז יירא אותו באמת'.
לפי דבריו, כאשר האדם מברך בכוונה, הריהו רואה את ה' לנגד עיניו באומרו בתחילת הברכה בלשון נוכח 'ברוך אתה ה' ומסיים בדבר שעשה ה', וזהו הדבר המביאו ליירא את ה' באמת. וכמו שכתב המסילת ישרים שם בתחילת הדברים, שדרך קניית היראה היא כשמתבונן 'היות שכינתו יתברך נמצאת בכל מקום שבעולם, ושהוא יתברך משגיח על כל דבר קטן וגדול, אין נסתר מנגד עיניו, וכיון שיתברר לו שבכל מקום שהוא, הוא עומד לפני שכינתו יתברך, אז מאליה תבוא בו היראה והפחד פן יכשל במעשיו, שלא יהיו כראוי לפי רוממות כבודו'. וזהו שכתב הטור, שתיקנו ברכות השחר 'הכוללות את כל מהלך הבריאה', והיינו כדי שיקיפו הברכות את כל מהלך החיים באותו היום.
נמצא שמחד בברכה האדם נקשר בקב"ה ובהנהגתו [כמבואר במאמר הקודם], ומאידך הרי הוא ירא ומתרחק ממנו יתברך, וזהו הטעם שהברכות מתחילות בלשון נוכח 'ברוך אתה', וממשיכות בלשון נסתר, מחמת היראה המונעת ממנו להגיס ליבו באלוקיו.
