מחיפוש לשמחה: המפתח האמיתי לזיכרון הלימוד
רבותינו דקדקו במדרש רבה, והביאם רש"י על אתר: מדוע לא גילה הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו מיד לאיזו ארץ עליו ללכת, אלא הותיר את הדבר כל פסיעה ופסיעה.
לדברי הסטייפלער הרב יעקב ישראל קניבסקי בספר 'ברכת פרץ', בטעם הראשון – "כדי לחבבה בעיניו", מונח יסוד עצום בנפש האדם. טבעו של עולם הוא שדבר מתחבב על האדם דווקא כאשר הוא נדרש לחפש אחריו, להשתוקק אליו ולצפות לו זמן רב קודם השגתו. אילו היה הדבר בא לו בהיסח הדעת, ללא עמל וללא כיסופים, לא היה מוצא בו כל חביבות ולא היה מעריך את מחירו. הציפייה והחיפוש הם אלו שבונים בלבו של האדם את כלי הקיבול הראוי לקבלת המתנה.
מיסוד זה למדים אנו עיקר גדול לעניין עסק התורה ולימודה. מי שהוא ירא שמים ומשתוקק בכל נפשו ומאודו להבין את אמיתתם של דברים, ויגע ומשתדל לחפש אחריהם כפי כוחו לאורך זמן – כאשר זוכה לבסוף והדברים מתבהרים ומאירים אצלו, הרי הם חביבים ויקרים בעיניו לאין שיעור. לעומת זאת, מי שאינו משתוקק באמת להשגת עומק הסוגיה, והדברים באים לו בקלות יתרה בלא כל יגיעה וחיפוש, חביבות הלימוד מתמעטת אצלו בהרבה.
והנה ידוע בדרכי הנפש, שדבר שעושה על האדם רושם עז של שמחה והתרגשות – נשאר חקוק בזכרונו לימים רבים ולשנים ארוכות. אך דבר שלא השתוקק אליו, והשגתו אינה גורמת לו שמחה פנימית עמוקה, אינו מותיר חותם בנפשו, ובתוך זמן קצר הוא נשכח מלבו. כעין מה שאמרו רבותינו במסכת שבועות: "מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה", דבר שאינו מוטל על האדם ואינו מעסיק את כל ישותו אינו מונח בדעתו.
נמצאנו למדים, כי כוח הזיכרון בתורה אינו תלוי רק בכישרון הטבעי, אלא הוא נמדד בעיקר לפי ערך רוב התשוקה וההשתדלות שהשקיע הלומד בהשגת הדברים, ולפי גודל השמחה שהציפה את לבו כאשר זכה להבינם.
מסר תורני: פעמים רבות אדם לומד וחש קושי, ערפול או עמל רב שאינו נושא פרי מיידי, והדבר עלול להביא לידי רפיון חלילה. פרשת לך לך מלמדת אותנו שההעלם והחיפוש אינם חיסרון או עונש, אלא הם עצמם התחבולה האלוקית לחבב עלינו את הקניין הרוחני.
היגיעה והציפייה אינן רק אמצעי טכני להגיע אל ההבנה, אלא הן אלו שחוקקות את דברי התורה בתוך הלב ומבטיחות שהם יישארו עמנו לעד. ככל שנשקיע יותר כיסופים, עמל ושמחה בכל חידוש וסוגיה, כך נזכה שהתורה תהיה חביבה עלינו, תאיר את דרכנו ותישמר בקרבנו לאורך ימים.
