מידת העצלות [ז]
הבטלה והשלווה מוציאים את האדם מהעולם
כתב הרמב"ם [באגרת המוסר המיוחסת לו] 'מַאַסוּ הבטלה, וגַעַלוּ השלווה, כי הן סיבה להשחתת הגוף ולמחסור ולשעמום, וסולם לשטן ולעובדיו, והיא היא העצלה הַמְנוּוָלָה, וכל עצב יהיה מוֹתָר'.
נתחדש בדברי הרמב"ם כי העצלות נחלקת בנפש האדם לשני חלקים, האחד 'הבטלה', והשניה השלווה. והנה חסרון 'הבטלה' ידוע לכל, וכל המבקש בטלה ודאי עצל הוא. אבל חסרון 'השלווה' טעון ביאור, כי לכאורה בקשת השלווה מבורכת היא, ורבות דיברו בספרי העבודה על שלוות הנפש והגוף, וברכתם.
ביאור הדברים, כי ישנה 'שלווה מדומה' שהיא תולדת העצלות. כי במקום השלווה הברוכה שמפנה את ליבו של האדם מטרדות העולם לעשייה המבורכת, בשלווה זו מבקש האדם מנוחת הנפש על מנת שלא לעשות. באופן שכזה, אדרבא ה'שלווה' היא אֵם ה'בטלה', כי העצל מבקש את 'השלווה המדומה' על מנת לזכות ב'בטלה'.
ובאמת על דבר זה העמידנו שלמה המלך ע"ה שכתב [משלי א לב] 'כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם, וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם.' וכתב המצודת ציון, 'משובת' עניינו ההשקט והמרגוע, כמו [ישעיהו ל טו] 'בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן'. הרי שהשלווה היא ההורגת את הכסילים. וכן נאמר בספר משלי [כא כה] 'תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ, כִּי מֵאֲנוּ יָדָיו לַעֲשׂוֹת.' ותאוות העצל היא העצלות. אמנם הדבר טעון ביאור, איך השלווה הורגת את העצל.
וביאר רבינו יונה [אבות פ"א מ"י] 'לפי שכאשר מרגיל איבריו להתבטל ממלאכה, 'מאנו ידיו', כי ההרגל שולט עליהם'. והוסיף בביאור משלי שם, 'שכאשר תגבר תאוותו, ויבקש לטרוח ולעשות מלאכה, כדי שישיג הדבר שיתאווה אליו, הנה ידיו ממאנות לעשות, כי הרגיל אבריו אל העצלה, והמנוחה, וההרגל שלטון עליהם, וכאילו ימאנו ידיו במה שהוא חפץ'.
ובזה יובן מה שאמר שמעיה [אבות פ"א מ"י] 'אהוב את המלאכה'. ויש להבין, כי אף שצריך לעבוד, ואף כלפי התורה אמרו [שם פ"ב מ"ב] ש'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה', אבל למה צריך 'לאהוב' את המלאכה. אלא שהמלאכה נותנת לו חיים, ועל כן צריך לאהוב אותה ולרדוף אחריה.
