מן המדרש: והיה ברכה

מדרש רבה לך לך לט, יא

"וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית יב, ב). קְרֵי בֵּיהּ בְּרֵכָה, מַה בְּרֵכָה זוֹ מְטַהֶרֶת אֶת הַטְּמֵאִים, אַף אַתְּ מְקָרֵב רְחוֹקִים וּמְטַהֲרָם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, כְּבָר כָּתוּב "וַאֲבָרֶכְכָה", מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וֶהְיֵה בְּרָכָה". אֶלָּא אָמַר לוֹ, עַד כָּאן הָיִיתִי זָקוּק לְבָרֵךְ אֶת עוֹלָמִי, מִכָּאן וָאֵילָךְ הֲרֵי הַבְּרָכוֹת מְסוּרוֹת לְךָ, לְמַאן דַּחֲזֵי לָךְ לְמִבְרְכָא, בָּרֵיךְ.

"והיה ברכה". לא אמר הכתוב 'והיה ברוך' או 'והיה מבורך', אלא נקט הכתוב בלשונו 'ברכה', קרי ביה [יש לקרוא כאילו נאמר] 'ברֵכה', ואמר בזה לאברהם, מה ברכה של מים זו מטהרת את הטמאים הטובלים בה, אף את מקרב את הרחוקים מאביהם שבשמים ומגיירם, ומטהרם לאביהם שבשמים.

אמר רבי ברכיה, יש להקשות, כיון שכבר כתוב (להלן פסוק ג) ואברככה, מה תלמוד לומר כאן 'והיה ברכה'. מתרץ המדרש, אלא, אמר לו הקב"ה לאברהם, עד כאן [עתה] הייתי זקוק [צריך] לברך בעצמי את הצדיקים שבעולמי, אבל מכאן ואילך הרי הברכות מסורות לך, ולמאן דחזי לך למברכא, בריך [ולמי שהוא ראוי בעיניך להתברך, ברכהו].