Skip to content
אור המאיר

פרשת לך לך

  • Lech-Lecha
  • 5787
  • Hebrew
View printout
פרשת לך לך

'בת היתה לאברהם ובכל שמה'

בענין תורה לשמה ותפלה עבור השכינה
ומציאת רמיזא דחכמה בכל דבר

'ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה, ויאמר אל שרי אשתו, הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, והיה כי יראו אותך המצרים, ואמרו אשתו זאת, אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך' וכו', (בראשית יב, יא - יג). והדקדוקים רבו ויתבאר לבסוף.

לימוד התורה עבור שכר גשמי ורוחני הוא שלא לשמה, ולימוד בהקרבה עבור רצון ה' זהו לשמה

ונקדים מה דאיתא בתיקונים (תיקון ל. עג, ב) 'כל בשר חציר וחסדו כציץ השדה' וכו' (ישעי' מ, ו ז), ואומר התיקונים 'כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין', "יבש חציר ונבל ציץ ודבר אלקינו יקום לעולם".

ובאריכות יותר מבואר במ"א בתיקוני זוהר (תיקוני זו"ח ח"ב סג:-.), וז"ל: 'הא שכינתא איהי בגלותא, ולית בכו מאן דיתער לגבה לרצאה לה לגבי בעלה. ולא עוד, אלא כמה מארי מדרשות דאינון חברין לגבייכון צווחין בכל יומא וליליא באורייתא דבעל פה בכמה קושיין, וצווחין בה ככלבין דאמרין הב הב כגוונא דגיהנם דצווח הב הב, הדא הוא דכתיב (משלי ל טו) 'לעלוקה שתי בנות הב הב', הב לן עותרא בעלמא דין, הב לן עותרא בעלמא דאתי, כמה דאוקמוה 'למוד תורה הרבה ויתנו לך שכר הרבה'. ולית מאן דישתדל באורייתא לסלקא בה שכינתא מן גלותא וליחדא לה עם בעלה, [בגין] דאינון אטימין דעיינין סתימין דלבא.

ובגין דא קלא נפק בכל ליליא, כד נחית קב"ה בגנתא דעדן דסלקין נשמתין קמיה, וההוא קלא אמר קרא דכתיב (ישעיה מ ו) 'קול אומר קרא', זיל ואימא לון דישתדלון באורייתא לחברא שכינתא עם קב"ה, כגוונא דדוד דאמר (תהלים קלב ד-ה) 'אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה'', ואיהו הוה משתדל באורייתא לחברא אימא דאיתמר בה (משלי א ח) 'ואל תטוש תורת אמך' עם בעלה וכו'.

ולית מאן דיתער לה באלין מדות לגבי בעלה הדא הוא דכתיב (ישעיה נא יח) 'אין מנהל לה' וגו', ובגין דא קלא אמר (ישעיה מ שם) 'מה אקרא כל הבשר חציר', דלא משתדלין אלא לדבחא בשרא, ואלין אינון עמי הארץ, ואלין דמשתדלין בגמילות חסדים ובאורייתא לא משתדלין אלא לגרמייהו, ובגינייהו איתמר 'וכל חסדו כציץ השדה'. וכל אלין דלא משתדלין בה לשמה רוחא דקודשא דאיהו שכינתא לא שרייא עלייהו, הדא הוא דכתיב (תהלים עח לט) 'ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב'.

ואית דלא משתדלין באורייתא דבעל פה לשמה, ואיתמר בהון (שמות א יד) 'וימררו את חייהם בעבודה קשה' דא קושיא, 'בחומר' דא קל וחומר, 'ובלבנים' בליבון ההלכות, דעלייהו איתמר (שם ה יח) 'ותכן לבנים תתנו', 'ובכל עבודה בשדה' דא ברייתא, 'את כל עבודתם' דא פיסקא, 'אשר עבדו בהם בפרך' דא פירכא כד מטי לעומקא של הלכה איתמר בהון לית הלכה כפלוני.

ואית אחרנין דמשתדלי בה לשמה, [דאינון מארי תריסין דבי מדרשא], דאיתמר בהון (במדבר יט יד) 'אדם כי ימות באהל' כמה דאוקמיה מארי מתניתין (ברכות סג:) 'אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה', ולית מיתה אלא עוני דאוקמוה ביה 'פת במלח תאכל' ועלייהו אתמר (ישעיה כו יט) 'יחיו מתיך', אלין דאיתמר בהון 'אדם כי ימות באהל', דודאי בהון אתקיימא שכינתא ועתיד קב"ה לאחייא לון בה, כמה דאוקמוה 'כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה (מעושר)' כו'. 'נבלתי יקומון' (ישעיה שם) אלין דאיתמר בהון (משלי ל לב) 'אם נבלת בהתנשא' ואמרו מארי מתניתין (ברכות שם) 'כל המנבל עצמו על התורה לסוף מתנשא'', עכ"ל.

[- הרי השכינה היא בגלות, ואין בכם מי שהתעורר כלפיה לרצות אותה לגבי בעלה. ולא עוד, אלא כמה בעלי מדרשות שאינם חברים לגבייכם הצווחים בכל יום ולילה בתורה שבעל פה בכמה קושיות, והינם צווחים בה ככלבים האומרים הב הב כדוגמת הגיהנום הצווח הב הב, וזהו מה שכתוב 'לעלוקה שתי בנות הב הב', שהב הוא תרגום של תן, והם מבקשים תן לנו עושר בעולם הזה, ותן לנו עושר בעולם הבא. כמה שהעמידו 'למוד תורה הרבה ויתנו לך שכר הרבה'. ואין מי שהשתדל בתורה לעלות בה את השכינה מן הגלות ולייחד אותה עם בעלה, מחמת שהם אטומי עיניים וסתומי לב.

ומחמת כן קול יוצא בכל לילה, כאשר יורד הקב"ה בגן עדן שעולים הנשמות לפניו, ואותו הקול אומר את מקרא שכתוב 'קול אומר קרא', לך ותאמר לאלו שמשתדלים בתורה לחבר השכינה עם הקב"ה, כדוגמתו של דוד שאמר 'אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה''. ובגלל כן קול אומר 'מה אקרא כל הבשר חציר', שלא משתדלים אלא לזבוח בשר, ואלו הם עמי הארץ, ואלו שמשתדלים בגמילות חסדים ובתורה לא משתדלים רק לעצמם, ובגללם נאמר 'וכל חסדו כציץ השדה'. וכל אלו שלא משתדלים בה בתורה לשמה רוח של הקדושה שהיא השכינה לא שורה עליהם, זהו מה שכתוב 'ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב'.

ויש שלא משתדלים בתורה שבעל פה לשמה, ונאמר בהם 'וימררו את חייהם בעבודה קשה' זה קושיא, 'בחומר' זה קל וחומר, 'ובלבנים' בליבון ההלכות, שעליהם נאמר 'ותכן לבנים תתנו', 'ובכל עבודה בשדה' זה ברייתא, 'את כל עבודתם' זה פיסקא, 'אשר עבדו בהם בפרך' זה פירכא, כאשר באים לעומקה של הלכה נאמר בהם אין הלכה כפלוני.

ויש אחרים שמשתדלים בה לשמה, [שהם בעלי תריסין של בית המדרש], שנאמר בהם 'אדם כי ימות באהל', כמו שהעמידו זאת בעלי המשנה 'אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה', ואין מיתה אלא עוני, כמו שהעמידו בזה 'פת במלח תאכל', ועליהם נאמר 'יחיו מתיך', אלו שנאמר בהם 'אדם ימות באהל', שודאי בהם מתקיימת השכינה, ועתיד הקב"ה להחיות להם בה, כמה שהעמידו 'כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה (מעושר)' וכו'. 'נבלתי יקומון' אלו שנאמר בהם 'אם נבלת בהתנשא, ואמרו בעלי המשנה 'כל המנבל עצמו על התורה לסוף מתנשא'].

ולכאורה מרומז בדברי התיקוני זוהר שכבר בעולם הזה יש ללומדים לשמה תוספת בלימוד התורה. ומבואר בדבריו שהלימוד לשמה מתבטא בכך שממית עצמו עליה, שמוכן לוותר בעבור לימוד התורה, ושנים יושבים באותו בית המדרש ואחד לומד לשמה ואחד לומד שלא לשמה, [כדברי התיקוני זוהר 'דאינון חברין לכון'], והמוכנות לוויתור מתענוגות עולם הזה, להקריב ולתת מעצמו, עבור רצון ה', זהו תחילת המבחן של לימוד התורה לשמה. [ואין לו לאדם כל הזמן לבחון את עצמו האם לומד הוא לשמה, כי עצם העיסוק והבחינה התמידית בזה זה גופא "לגרמייהו"].

חלק מה'ממית עצמו עליה' הוא היגיעה וההליכה התמידית בעבודת ה'

וכתב השפת אמת (לך לך תרל"ד), וז"ל: 'סדר איש ישראל, על ידי שמשתוקק להשיג ולשמוע בקולו יתברך זוכה לשמוע, ואחר כך צריך להכניס ההשגה בעומק הלב שתביאהו לתת לב יותר בעומק להיות תשוקתו יותר לשמוע, ויזכה לשמוע יותר. וכן תמיד. ואין נייחא, כי אדם לעמל יולד, ומנוחה לצדיק בעולם הבא, ובעולם הזה רק היגיעה ממדריגה למדריגה וכו' כי כן רצונו יתברך שבעולם הזה יהיה רק יגיעה ולא מנוחה', עכ"ל. ועבודה זו של הליכה בעבודת ה' בלי הפסקה זהו חלק מ'ממית עצמו עליה', כי האדם מצדו רוצה לבוא אל המנוחה ואל הנחלה, לנוח, אבל אין מציאות של מנוחה בעולם הזה, אם נח האדם מעבודת ה' הטבע מיד מתחיל לשלוט עליו.

[והאמת היא שגם בעולם הבא אין הפסקה מההליכה, ככתוב (ברכות סד.) 'תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר (תהלים פד ח) 'ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון'', וטעם הדבר כי לעולמות העליונים אין קרקע, וכל השהות וההימצאות בהם הוא רק על ידי הליכה, וככל שמתעלים יותר כך יותר אין אפשרות להפסיק לילך, ועל דרך השוחה במים שאין לו אפשרות כמעט להפסיק מלצוף, ועל דרך ציפור שעפה בשמים שצריכה לעוף בכנפיה כל הזמן מבלי מעצור, וכמו כן כל ההליכה בעולמות העליונים הכל הוא על ידי בחינת ה"גדפין" מבלי מעצור. וההליכה בכל עת בעולם הזה מלמדת את נפש האדם לילך מחיל אל חיל בעולם הבא.

ומה שכתב השפת אמת ש'מנוחה לצדיק בעולם הבא', היינו, כי בעולם הבא לא מתעייפים מההליכה כל הזמן, ככתוב (ישעיה מ לא) 'ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו', מה שאין כן בעולם הזה מתעייפים ומוכרחים לישן, ו'האומר שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר' (שבועות כה.), ועל דרך זה שאר צרכים גשמיים הנצרכים לאדם, מה שאין כן בעולם הבא.

וכמו כן לעתיד לבוא מבואר בגמרא (סנהדרין צב:) 'ואם תאמר, אותן שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש בהן את עולמו, שנאמר (ישעיה ב יא) 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא' [ויהיה העולם חרב], צדיקים מה הן עושין. הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפים כנשרים ושטין על פני המים, שנאמר (תהלים מו ג) 'על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים'. ושמא תאמר יש להם צער, תלמוד לומר (ישעיה מ שם) 'וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו''. לעתיד לבוא כל העולם יחרב, יהיה כמקום שכולו מים, ואפילו תיבת נח לא יהיה, והחיות תהיה על ידי שישוטו כל הזמן, ומי שלא מתרגל בעולם הזה לחיות את עבודת ה' בתמידיות, שיהיה לו רתיחה פנימית בלב בכל עת, ייפול למים].

לימוד ללא תכנית מסודרת היא הקליפה המנגדת ללימוד לשמה

בכל מדרגה חדשה בעבודת ה' ישנה קליפה המתנגדת אליה, וגם המתחילים לעבוד ללמוד תורה לשמה ישנה קליפה המתנגדת לעבודה זו, ונצרך להיזהר ממנה. כאשר בחור מקבל על עצמו ללמוד לשמה, יכול הוא לחשוב שאם כן אין משנה איזה מסכתא הוא לומד, הולך הוא לארון וספר התורני הראשון שהוא מוצא הוא מתחיל ללמוד זאת בהתלהבות של לימודו לשמה, אם אכן יעשה כן מובטח לו שכחלוף שבועיים בלבד כבר ילך בטל מבלי ללמוד מאומה. בעולם הזה הנשמה מלובשת בגוף, אין נשמות בלי גופים, נשמה ערטילאית אינה שורדת בעולם הזה, ואפילו בבואה בחלום היא באה באיזשהו התלבשות, וכמו כן כוונת הלימוד לשמה הוא נשמה והיא מוכרחת גוף שהוא לימוד שלא לשמה, וככשם שכל נשמה מוכרחת גוף כמו כן לימוד לשמה מוכרח מעטפת של מסגרת לימודית, תכנית מסודרת של לימוד מסכתא מסוימת עם מטרה לדעת את כולה עד סוף השנה, ולהיבחן על הנלמד ולכתוב חבורות ולסכם את הסוגיות, זוהי הצורה החיצונית של הלימוד המוכרחת בתכלית, אלא שנצרך לדעת שכל התכנית היא גוף ומעטפת וטפל בלבד ללימוד לשמה שהוא נשמת ועיקר ונקודת הדבר. וכשם שנשמה המלובשת בגוף אינה נלחמת לצאת מן הגוף אלא נלחמת להיות העיקר והגוף טפל ובטל אליה, כמו כן זהו המאבק של לימוד התורה לשמה עם התכנית הלימודית, לזכור שעיקר הלימוד הינו לעשות רצון ה', 'לעשות רצונך אלקי חפצתי', להתחבר לרבש"ע.

רק בשעת מבחן וניסיון מתנגשים לשמה ושלא לשמה

וכמעט שאין הבדל בפועל בין הלומד לשמה ללומד שלא לשמה, ששניהם בסופו של דבר לומדים את אותה תכנית לימודית ואותם הספקים וכו', שניהם מתכננים לסיים את מסכת בבא קמא או מסכת בבא מציעא, ושוקדים על תלמודם בעבור כך, [וכמבואר בתיקוני זוהר הנ"ל שהלומדים שלא לשמה הינם "כמה מארי מדרשות דאינון חברין לגבייכון"], אלא לפעמים בא לאדם שעת מבחן וניסיון שבו מתנגשים הגוף והנשמה, התכנית הלימודית עם לימוד הלשמה, ובו בא לידי ביטוי האם לומד הוא רק עבור התכנית הלימודית וההספק, או עבור רצון ה'.

ונכנסנו עתה לפרשיותיו של אברהם אבינו, וגם לו בעבודתו היה בחינת גוף ובחינת נשמה, בחינת גוף שבעבודתו הייתה מדת החסד ובחינת נשמה שבעבודתו הייתה לעשות את רצון ה', ובדרך כלל הגוף והנשמה הלכו יחד, רצון ה' היה שאכן יעבוד אותו במידת החסד, אבל ניסיון העקידה בא לברר האם עובד הוא את ה' בגוף או בנשמה, שאת ניסיון זה לא היה ביכולתו לעבור עם מדת החסד, עם מדת החסד לא היה יכול לעקוד את בנו יחידו יצחק, ואכן כשעמד בניסיון זה נאמר לו 'עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה' (בראשית כב יב).

ואנשים גדולים אכן היו מסוגלים לוותר על התכנית והמסגרת שקבעו לעצמם בשעת ניסיון, מסופר על ה"ר דוד בהר"ן שהתענה משבת לשבת, ופעם ביום שישי אחר הצהריים התקשה בהבנת דברי התוספות, והרגיש שהתענית מפריעה לו לכך, אזי הוא שבר כמה שעות לפני עשיית קידוש את תעניתו משבת לשבת, אחד שראה זאת שאל אותו למה אינו יכול להמתין כמה שעות עד קידוש ולהשלים את תענית משבת לשבת, אמר לו הבנת דברי התוספות חשובה יותר מתענית זו. ה"ר דוד בהר"ן לא צם משבת לשבת סתם כך, הוא הבין שכפי מדרגתו יש לו לעשות כן, אבל אף על פי כן לא שכח שזהו גוף ותכנית בלבד, ויש לו נשמה בתוך זה, אזי בשעת מבחן בה לא יכל להבין את דברי התוספות מחמת הצום, שבר את הצום מבלי לחשוב שמפספס בכך תענית של שבוע שלם, הוא תפס מיד מהו רצון ה' ממנו וזה מה שהוא עשה. זהו המבחן לנקודת ה-לשמה.

לימוד לשמה הוא בחינת נשמה הצריכה גוף ומעטפת של שלא לשמה

אבל שלא בשעת מבחן, רוב ככל הזמן, הגוף והנשמה הולכים יחדיו, והלשמה והשלא לשמה הולכים יחדיו, וכפי שמבואר בספרי חסידות על דברי הגמרא (פסחים נ:) 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה', שלעולם אין יכול האדם ללמוד לשמה בלבד, ותמיד צריך הוא גם את השלא לשמה. וכוונתם שישנם דרגות רבות בלימוד לשמה, וככל שמתעלה האדם ממדרגה למדרגה מדרגת הלשמה נעלית יותר ואוחז הוא בשלא לשמה. וממנו ניקח לעניינו שתמיד צריך האדם את גוף השלא לשמה שיהיה לבוש ומעטפת לנשמת לימוד הלשמה. ורק מי שמסיים את המלחמה בין הגוף לנשמה ביכולתו לסיים את ה"מלחמה" בין לשמה לשלא לשמה.

'אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום' - עבור השכינה מקומה של עולם

ולהבין זה, כי שמעתי מהמגיד זללה"ה, שביאר המשנה (אבות פ"ב מי"ג) 'וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום', עבור השכינה שהיא מקומה של עולם, להוציא את השכינה מגלות. המגיד מבאר ש'אל תעש תפלתך קבע' היינו שלא יתפלל האדם עבור צרכי עצמו, 'אלא רחמים ותחנונים לפני המקום' - על השכינה הקדושה.

ועתה אנו רואים, השמן לב העם, אין איש שם על לב לדעת זאת, ולצער נפשו עבור השכינה. הגם שלא כל מי שרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, כי עמוק עמוק מי ימצאנו, להשיג ולידע איך להתפלל עבור גלות השכינה, אין כל אחד יכול להיעמד להתפלל עבור השכינה, אבל אף על פי כן לא ניתן להתעלם מעבודה זו, כי תכלית כל הבריאה, וכל הקשיים העוברים על כל אחד ואחד, ועבודת התפלה, היא להתפלל עבור השכינה.

והעצה הוא: אמנם כל אדם חייב, עד שיד שכלו מגעת, להשיג בעבודת הבורא, ולדעת דלית אתר פנוי מניה ומלכותו בכל משלה, ואז לא ירפה את עצמו מהתורה ומהעבודה. וראשית מה שיד שכלנו מגעת בזה, הוא, לדעת ולהכיר, ולהאמין בזה, שהרי האמונה היא הפתח הראשון בכל דבר בעבודת ה'. וצריכה האמונה להיות אמונה חיה, ולא אמונה גנובה, אמונה הנמצאת לנגד עיני האדם, שכל הקורה עמנו וכל הקורה בעולם הכל קשור לשכינה הקדושה, לגילוי כבוד ה', לשכינה בתחתונים. וככל שמתעלים יותר בעבודת ה' יכולים יותר להבחין מה משמעות גילוי כבוד ה' שבכל דבר, אף בפרטי הדברים, ובזה עבודת כל אחד עד כמה שידו מגעת.

הטעם שנקראת השכינה הקדושה בשם נשר שושנה עוף ויונה וכו'

וע"ד שרז"ל נתעוררו ודרשו (ב"ב טז, ב) על פסוק (בראשית כד, א) 'וה' בירך את אברהם בכל', ודרשו חז"ל בזה 'בת היה לאברהם אבינו, ובכל שמה', ויש לכוון בדבריהם, לבאר הרמז הפנימי שבזה שקראו לבתו של אברהם אבינו בכל, דאיתא בזהר ובתיקונים (תיקון ל. עד, ב) שדרשו על השכינה, 'כד איהי בין ציפרא אתקרית נשרא, בין עשבא אתקרית שושנה, בין עופא יונה' וכו'.

וז"ל התיקוני זוהר שם: 'אימא עלאה מראה סתימא דלית בה דמיון, אימא תתאה מראה באתגלייא דאית בה דמיון, ועלה אתמר (הושע יב יא) 'וביד הנביאים אדמה', 'אדמה' איהי דמיון לכל נביאייא, ולכל חד כפום חיליה. ובגין דאיהי שלטא על כל מרכבות דלתתא, ועל כל כוכבייא ומזלי, ואלנין ודשאין, ועל כל עופי שמיא וחיוון (ו)ארעא ונוני ימא, בגין דא אתקריאת בשמא דכלהו, מסטרא דחיוון אתקריאת חיה, ומסטרא דעופין נשר יונה צפור, ומסטרא דנונין דגה, סטרא בישא בהפוכא דגה, ומסטרא דעשבין אתקריאת שכינתא שושנה', עכ"ל.

[- בחינת אימא העליונה, היא מראה סתומה שאין בה דמיון. בחינת אימא התחתונה, שהיא השכינה הקדושה, היא מראה בהתגלות שיש בה דמיון, ועליה נאמר 'וביד הנביאים אדמה', 'אדמה' זהו דמיון לכל הנביאים, לכל אחד כפי כוחו ומדרגתו. ובגלל שהיא שולטת על כל המרכבות שלמטה, ועל כל הכוכבים ומזלות, ואילנות ודשאים, ועל כל עופות השמים וחיות הארץ ודגי הים, בגלל זה נקראת בשם של כולם, מצד החיות נקראת חיה, ומצד של העופות נשר יונה צפור, ומצד הדגים הדג, צד הרע בהיפוך דגה, ומצד של העשבים נקראת השכינה שושנה].

וזהו התשובה לתמיהה שישנה לכל המתחיל ללמוד זוהר אפילו בפירוש פשוט ביותר, מה הם שמות הרבים שישנה לשכינה, ים ארץ קרקע יונה ציפור וכו', למה יש לה שמות רבים כל כך.

כל הנבראים הגשמיים נבראו מלכתחילה בעבור להיות משלים לעבודת ה' ולבחינות השכינה

וביאור ענין זה בעומק יותר, בהשקפה ראשונה נראה, שהשימוש בכל דברי העולם הזה עבור משלים לשכינה ולעבודת ה' זהו מחוסר ברירה. ולדוגמא, כאשר רוצים לבאר לאדם שהינו צריך להתרומם ואת הדרך לעשות זאת, ואין הוא מבין זאת, מחפשים בבריאה מהו הדבר שמתרומם ואיך הוא מתרומם, ו"מוצאים" את היונה המתרוממת על ידי הוזזת שני כנפיה, אזי ממשילים לאדם את כנפי היונה לאהבה ויראה, ואומרים לו שילמד מהיונה להתרומם על ידי האהבה והיראה.

אבל האמת היא הפוכה בדיוק, ההתרוממות האמתית והכנפיים האמתיים זהו יהודי המתרומם ומתעלה ומתקרב לה' על ידי אהבתו ויראתו, ובכדי שיהיה משל גשמי לכך בעבור כך נבראה היונה, ובעבור כך נבראה בצורה שהיא מתרוממת על ידי הוזזת כנפיה. מלכתחילה כל מה שיש יונה בעולם הזה הוא בכדי שתסמל ותהיה משל גשמי לעבודת ה' הניתן להבין ממנה.

רמיזא דחכמתא הנלמד משילוח נח את העורב והיונה

ובפרטיות יותר, שאלני אחד, מהו פנימיות המעשה בשילוח היונה אחר המבול, ואולי י"ל שזה בא ללמדנו אופן עשיית המצוות, שהרי נח נכנס לתיבה רק מחמת ציווי ה' ואף יצא מהתיבה רק מחמת ציווי ה', שאמר לו 'צא מן התיבה' (בראשית ח טז), וכהקדמה לציווי היציאה מן התיבה מבארת התורה את המעשה של שילוח העורב והיונה, שממנו נלמד איך לעשות את ציווי ה', כאשר נח שלח את העורב הוא יצא יצוא ושוב, מחמת חשדו בנח שרוצה להרע לו, וכל הזמן היה עסוק עם עצמו, וממנו נלמד איך לא לקיים את ציווי ה'. אולם כאשר שלח נח את היונה היא עשתה את שליחותה ועפה למרחקים, אולם כאשר 'לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו אל התבה' (שם פסוק ט), ולאחר שבעת

ימים שיוסף נח לשלחה מן התיבה, 'ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה' (שם פסוק יא), ודיבורי אמונה דברה בכך, כמבואר בגמרא (עירובין יח:) 'אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלוין ביד בשר ודם', ולאחר שבעת ימים אחרים 'וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד' (שם פסוק יב).

והלא מעוף היונה על ידי כנפיה רומז לאהבה ויראה, שזהו הדרך הנכונה לקיום המצוות, מתוך אהבת ה' והיראה ממנו, ונצרך לדעת שלפעמים משתדלים לקיים את המצוות מתוך אהבת ויראת ה' אולם לא מצליחים להתנתק מהבלי עולם הזה, כיונה בפעם הראשונה שעפה ולא מצאה מנוח לכף רגלה ושבה אל התיבה, ולפעמים מצליחים על ידי השתדלות קיום המצוות על ידי אהבה ויראה לזכות לאמונה בהירה שהכי טוב להיות בידי ה' יותר מכל תענוגות עולם הזה, עד שזוכים להתנתק מהבלי העולם ולהתרומם ולהתעלות בעבודת ה'.

וכשם שיונה כל מציאותה למשל לעבודת ה', כמו כן כל בעלי החיים מציאותם עבור כן, ועל דרך המבואר בגמרא (עירובין ק:) 'אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה' וכו', שאין זה לימוד מהחתול והנמלה, אלא זהו כל מהותם של החתול והנמלה ושאר בעלי החיים, שיהיו "ציורים" והמחשות גשמיים לדברי התורה. ועל דרך זה כל הנבראים הגשמיים הינם מלכתחילה "ציורים" ומשלים של עבודת ה'. וזהו מה שכל הנבראים הינם בחינות של השכינה הקדושה.

ובכל מין ומין הדברים שמבטאים את השכינה הקדושה ביותר, נקראת השכינה הקדושה בשמותיהם, בעופי שמיא נשר יונה ציפור, ובצמחים השושנה שבין החוחים, וכו'. והאמת היא שגם כל מציאות החוחים והקוצים הוא אך ורק השכינה הקדושה, וזהו סוד 'וירא אליו מלאך ה' בלבת אש מתוך הסנה' (שמות ג ב), אולם אין מכנים את השכינה הקדושה בשם סנה, כי למרות שיש לימודים לעבודת ה' אף מהסנה, אבל זה נטפל ללימוד העיקרי שמהשושנה שבין החוחים, והחוחים הם כחיילותיה של השכינה.

עומק ענין 'בוקע חלוני רקיע' ו'פגימת הלבנה' הנראה לעינינו ואין מכוון לדברי בעלי התכונה

ובזה יובן הרבה מאמרי חז"ל הנראה בהשקפה ראשונה כסותרים את מה שנראה המציאות לעינינו, ולדוגמא 'הפותח בכל יום דלתי שערי מזרח ובוקע חלוני רקיע' (ברכת 'הכל יודוך' שחרית לשבת), שנראה שדברים אלו אינם מכוונים לדברי בעלי התכונה שבזמן הזה, [שפעם סברו שהארץ ישרה ואם כן השמש צריכה להיכנס על ידי בקיעת חלוני רקיע, אבל כיום שיודעים שכדור הארץ עגול לכאורה אין צריכה השמש לבקוע חלונות הרקיע בשביל להאיר], (ע' שטמ"ק כתובות יג: ד"ה השבתנו, ושו"ת רב פעלים ח"ב סוד ישרים סי' ג).

אבל האמת היא, שאין כל ענין במציאות הגשמית והפיזית של השמש, האם היא בוקעת חלוני רקיע או לא, אלא מאחר שלאדם נראה בפשטות שהשמש בוקעת חלוני רקיע בשביל להאיר, אם כן בעבור כך נבראה השמש, שילמד האדם מאופן הסתכלותו על השמש, וכל מהלך השמש הגשמי הוא עבור לימוד האדם מאופן ראייתו את מהלך השמש כפי מה שהוא רואה, אזי באמת בפנימיות מציאות השמש היא בבחינת בוקעת חלוני רקיע, מאחר שכן נראה הוא לעיני האדם, והמציאות הגשמית שאינה כן הוא רק תוצאה וטפלה ללימוד הרוחני שמן השמש כפי ראות עיני האדם.

ועל דרך זה, מה שחז"ל מתייחסים לפגימת הלבנה, ובקידוש לבנה מבקשים אנו יהי רצון מלפניך וכו' למלאות פגימת הלבנה, ולכאורה 'הלוא הלבנה אינה נפגמת כלל, שלעולם חציה מאיר, אלא שלפעמים פונה החלק המאיר למעלה, ולא יקרא זה פגימה בלבנה אלא לדידן, שאי אפשר [לנו] ליהנות אז מאורה' (שם משמואל תזריע תער"ג). אלא, שמאחר שכלפינו נראית הלבנה כפגומה, אם כן זהו עיקר מציאותה של הלבנה, שזהו הלימוד לעבודת ה' שיש לנו ממנה, בחינת השכינה שבה, וכנ"ל שבכל נברא ונברא חלק המשל לעבודת ה' שבו זהו כל סיבתו ועיקר מציאותו, ומזה נובע מציאותה הגשמית שלעולם חציה מאיר, ואם כן מבקשים אנו שבחינת השכינה והלימוד לעבודת ה' שבלבנה הנראית לעינינו כפגומה בתחילת חודש ומלאה באמצע החודש, שזה יתמלא, ואזי גם המציאות הגשמית של הלבנה תהיה בשלימות.

ומשל למה הדבר דומה, לאחד הלומד בספר עיוני עמוק, ובא אליו חברו ומראה לו שבעצם האותיות שבספר אינם אותיות אמתיות אלא נקודות של דיו בלבד, וכאשר יעיין היטב מקרוב יראה שאכן כן הוא נקודות דיו ולא אותיות, ורק ממרחק נראים נקודות אלו לאותיות. שיענה המעיין לחברו, שוטה הנך, כי מה נפקא מינה בעבורי אם השכל העמוק כתוב באותיות של ממש או בנקודות של דיו הנראים ממרחק לאותיות, כך או כך ביכולתי ללמוד את התוכן העיוני העמוק שבספר. כמו כן המציאות הפיזית והטכנית של ברואי עולם הזה אינה נוגעת, אלא התוכן הפנימי והלימוד לעבודת ה' שבו, שזהו המציאות האמתית.

והאמת היא, שמאחר והביא ה' לידנו ידיעה זו שמצד הגשמיות אין השמש בוקעת חלוני רקיע ואין הלבנה פגומה, יש לנו מעתה ללמוד לעבודת ה' אף מידיעה זו, [וכך שאין הלבנה פגומה רק לעינינו, בא ללמדנו שגם כאשר המלכות אינה מאירה, מציאותה קיימת בשלימות, ואכ"מ], אבל עיקר הלימוד הוא מהשמש והירח כפי שנראים לעינינו, שזהו עיקר מציאותם.

ולהבין את הענין, כי באמת מי שחלק לו אלקים בבינה, ורוצה לגשת אל עבודת אלקים פנימה בלב שלם ובנפש חפצה, זהו הדרך יבור לו האדם, אל כל מקום שרואה ושומע, אל יראה וישמע כי אם אלקות המלובש שם, ויקח לעצמו רמיזא דחכמתא, ליתן התעוררות לנפשו לדבק ברוממת אלקותו יתברך, וכאשר כבר קדם לנו הדיבור מזה, כאשר יש לאדם הכרה ואמונה ברורים שכל מה שיש בבריאה זהו התממשות משל לעבודת ה' זהו הגורם הראשוני שינסה האדם להתבונן בכל דבר מה הוא "אומר" ו"מלמד" לעבודת ה', ואז מעלה הניצוצין, דהיינו אברי השכינה, השוכנת בכל ומחיה אותם, ומחבר את כל פרטי הבריאה הנראים נפרדים זה מזה לייעד ותכלית אחת.

וזהו כוונת התיקונים 'בין ציפרא אתקריית נשרא' וכו', כי כפי התחלקות הפעולות בעולם, כמו כן יש השתנות שם השכינה לתועלת בני אדם, אשר משם יכולין להשיגה כפי ההתלבשות, לפעמים בבחינת האהבה, לפעמים במדות היראה, וכדומה בשאר מדותיו. ומי שיש בו מדעת קונו, לבבו יבין איך שהשכינה מרמזת לו ונדמת אליו בבחינות שונות, לערך הבנת [לכאו' צ"ל: הכנת] לבו לדרוש יחודו יתברך.

העבודה השייכת אלינו בחיפוש רמיזא דחכמתא

רבים שואלים מה שייכותם לעבודת הרמיזא דחכמתא הכתובה בדברי רבינו פעמים רבות, הלא נער צעיר אנכי, איש פשוט אנכי, ומה לי ולעבודה נשגבה זו. התשובה היא, שעבודה זו אינה שייכת לגיל מקום ואיש מסוים, אלא צריך לכל אחד להיות מוכנות לכך, לכל לראש להבין שכל דבר הוא דיבורו של הקב"ה, ולהכין את לבו להיות מוכן בקול ה' ככל אשר יאמר, ואזי יכול הוא להתחיל לחפש את קול ה' בבריאה. ואין שומע אדם את קול ה' בבריאה בימים מועטים, אלא עבודה גדולה היא, וככל שהאדם עובד בכך זוכה הוא לשמוע את קול ה' בפרטיות יותר ובדברים רבים יותר.

כיום ישנה תופעה שאנשים יושבים לפני אדם החד חידות לפניהם, ולפעמים ישנה חידה העורכת זמן רב לפתרה, ויושבים עם תשבצים וכל מיני דברים כדי לפתרה. חידת השכינה בבריאה היא חידה גדולה וחשובה הרבה יותר, היא חידה נצחית, וזוהי תכלית הבריאה, ועורך זמן רב לפתרה. אנו איננו בעולם התיקון שבין רגע נמצא את רמיזי דחכמתא, ולראות את ה' בכל מקום, אלא יש לנו לעבוד על כך זמן רב, ישנם חלקים שנזכה להבין מה ה' דורש מעמנו בשבוע או שבועיים, וישנם לפעמים שזוכים להבין רק אחר שנה ושנתיים.

ועבודת האדם היא להיות מוכן לשמוע את קול ה', להחדיר לעצמו שוב את האמונה והידיעה שהכל מאת ה', וקולו של ה' בכל הפרטים שבבריאה, ולרצות ולהשתוקק לזכות לשמוע זאת. ועבודה זו היא בבחינת לבא לפומא לא גליא, ולא ניתן להעביר זאת מאחד למשנהו, וכל אחד כפי השגתו הרוחנית זוכה שיפתח לו יותר האפשרות לחיות את ה' בכל הבריאה.

ומבואר בזוהר בפרשתנו (ח"א עח.) שאברהם אבינו ניסה בכל כוחו לדעת היכן הוא ארץ ישראל ולא ידע ולא היה יכול לעמוד על כך, וכיון שראה הקב"ה את התעוררותו והשתוקקותו לכך התגלה אליו ה' והראה לו היכן ארץ ישראל. וללמדנו בא, שכאשר נתקל האדם בקושי ובחוסר בהירות בעבודת ה', טיפשות היא להתייאש ולסגת מהעבודה, ואדרבה, בתוך ההעלם גנוז הנקודה שאותה צריך הוא לבקוע, וימשיך לנסות ולהתייגע, ויבקש מה' שיעזרהו לעבדו, ואזי יתגלה אליו ה'.

'בת היתה לו לאברהם אבינו' - הקב"ה בירך את אברהם אבינו שיהיה לו שייכות עם השכינה בבחינת אשה

ובאברהם אבינו עליו השלום, לרוב עוצם הכרתו והשתדלותו לראות בכל מקום התלבשות השכינה, רמזו חז"ל בדבריהם 'בת היתה לאברהם אבינו', פירוש בת - אשתו, כמו שדרשו במרדכי (מגילה יג, א) 'ויקח לו לבת' (ע' אסתר ב ז) - 'לאשה'. ורצה, הקדוש ברוך הוא בירך את אברהם אבינו, עם השכינה, להיות לו לבת לאשה. ישנם כל מיני סוגי קשרים בין היהודי לשכינה, ובדרך כלל הקשר הוא בצורה שהיהודי נחשב בנו של השכינה, אבל לפעמים הקב"ה נותן לאדם קשר כל כך חזק ועמוק עם השכינה, ברמה כזאת שכביכול השכינה מכונה אשתו, וכביכול השכינה הבת שלו, שזהו קשר ושותפות עם השכינה.

טעם המנהג לבחון החתן קודם השידוך

ובאמת לא נתן לו, כי אם בהתנסה אותו בעשרה נסיונות, ורק על ידי עבודתו את ה' בעשרה ניסיונות זכה לכך שהשכינה תהיה בתו ואשתו. ועל פי זה מחדש רבינו דבר נפלא, ומזה נמשך המנהג עתה, אם רוצים לשדך את בתו, מנסין את החתן תחלה עם איזה דבר הלכה, שהמחותן בוחן את החתן לפני שמשדך אותו לבתו, והמקור לכך הוא מכך שהקב"ה נתן את השכינה לאשה לאברהם אבינו רק על ידי שבחן אותו בעשרה ניסיונות,

היום רוב ככל המחותנים כבר אינם בוחנים את החתן באמת, רק מבחן פשוט, מבררים שהוא חתן טוב ותו לא, ויש ללמוד מכך רמיזא דחכמתא, שכיום בשביל חיבור ושייכות לה' אין צריך ניסיונות קשים, ובא בניקל יותר.

'בת היתה לו לאברהם אבינו ובכל שמה' - שהשיג את השכינה בכל מדרגותיה אפילו בארציות

והקדוש ברוך הוא נסה את אברהם אבינו בעשרה נסיונות, וכשעמד בהם זכה ביראה, ב'אשה יראת אלקים' (משלי לא, ל), והשיג אותה בכל מדריגותיה, עד סוף כל המדריגות, אפילו בארציות, מכולם יכול לראות שם השכינה, ולהבין באיזה מן השמות נדמה אליו, לקרותה בשם התלבשותה. וזהו 'בת היתה לאברהם אבינו ובכל שמה', כלומר, בכל מקום ובכל הברואים מלובש שמה. כדברי התיקונים 'בין ציפרא אתקריית נשר', קנתה שם נשר, המרומז לאורות עליונים, על שם הכתוב (שם ל, יט) 'דרך הנשר בשמים', שזהו מושג נעלה, 'ובין עופא יונה, ובין עשבין נקראת שושנה', כל אלו השמות כינויים אל השכינה כפי התלבשותה להחיות המדריגות, והבן הענין כי עמוק.

ולהיות הכרתו כל כך התחלקות פעולותיה, והאיך נקראת בשם משמותיה הקדושים, מקום רמיזתם בשורשם עולמות עליונים, החזיר הכל למחשבה הקדומה, וגם היחודים עם כל עובדותיו, אפילו מצרכי גשמיות, כאשר יהודי מצליח למצוא את הרבש"ע בכל פרט בבריאה אזי הוא בא לאופן עבודה חדש, שמחזיר את הבריאה למחשבה הקדומה, ואזי הבריאה מתחילה לפעול נכון. משל למה הדבר דומה, לכוח החשמל, שאין די בחוט החיובי המביא את כוחו, אלא צריך גם את חוט השלילי המחזיר את החשמל, ורק על ידו נעשה מעגל חשמלי ופועל התאורה והמכונה. ויש בכך רמיזא דחכמתא לעבודתנו את ה', שאין די לגלות את ה' בבריאה, אלא נצרך להעלות ולהחזיר את כל הבריאה לה', וזהו ענין היחודים, לייחד את העולם ולבטלו לה'. והזמן המסוגל לכך הוא בשבת, שבו הכל שב לשרשו, ואזי מעידים אנו על ה' בבריאה.

ומי שעבודתו על דרך הנ"ל, תועלתו גדולה עד מאוד אחר כך בעמדו להתפלל, אין לו שום מונע ומבטל מעבודתו, להיות הכל שוה אליו, ובכל מקום שרואה ושומע, יודע

אלקות המלובש שם, ואינו נפרד מדביקות הבורא, וכל מה שמבקש הכל ברוחניות ולהתגלות כבוד ה'.

'אזנים כרית לי' - הייחודיות באוזני דוד המלך

ודוד המלך עליו השלום אמר (תהלים מ, ז) 'אזנים כרית לי', ופירש רש"י ז"ל, עשית אותם חלולים לשמוע בהם דברי תורה. ולכאורה צריך הבנה, שהוציא את עצמו מן הכלל, להיות לו אזנים חלולים יותר מזולתו, אשר ישנם בכל אדם אפילו קטן שבקטנים, הרי כל אחד ואחד אוזניו חלולים כאפרכסת ועל ידי זה שומע הוא, ומה אומרו כרית "לי" ולא לזולתו. וגם שבא רש"י לפרש 'לשמוע בהם דברי תורה', אין הבנה, וכי היו לו אזנים כרויות רק לשמוע דברי תורה, הרי האזנים חלולים וניתן לשמוע בהם מה שרוצים, כל אחד כפי בחירתו.

לא כל האזנים שוות

והנראה, באמת לא כל אוזן שוה, בבריאה שומעים כל מיני דברים, וישנם כל מיני מדרגות של שמיעה: יש לך אדם שאינו שומע כי אם הפשוט שבדברים הנשמע מזולתו, ונשאר שקוע שם ונפרד מדביקות מחשבתו, כי אין לו כל כך התפשטות השכל לשמוע מדברי איש לרעהו דברי תורה. אמנם איש הירא והשלם, אשר חכמת אלקים בקרבו ויראתו על פניו, יש לו אוזן שומעת, עם היות שבאים לפניו לפעמים כמה בני אדם, ומספרים עניניהם והצטרכותם הגופני, ומחמת שהאדם מלובש בגוף העכור ומעורב בעם, וגם חוץ לזה, יש לפעמים תועלת לעבודת הבורא, אם יכול להעלות ולהשיב דברי העם אל ה', צריך לענות מענה לכל אחד ואחד, ולשמוע את דבריהם הפשוטים, ולהמציא בהם רמיזא דחכמתא, וקול קורא בדיבור שלהם פנו דרך ה', כמבואר במקום אחר (יתרו ד"ה אתם ראיתם) עיין שם, ואצל רבינו הפני מנחם ז"ל בלט במיוחד עבודה זו, שכל אחד שנכנס לדבר עמו אפילו במילי דעלמא מיד מצא בזה שייכות לה' ולתורתו, ולדוגמא, אחד נכנס לומר לו שזוכה לעשות פדיון הבן, אמר לו רבינו ה' יעזור שה' יפדה אותנו בניו - 'בני בכורי ישראל', וסיפורים לאין ספור כגון זה.

ואפילו בשומעו מהמון עם, סיפורי מעשיות, נותן עצות לנפשו, איך לעבוד את הבורא ברוך הוא, לא רק ששומע בכך ידיעה מה ה' עושה, אלא אף יותר מכך, הוא שומע מה עבודת ה' הנדרשת ממנו מחמת כן, ועל דרך המעשה מאחד הצדיקים זי"ע, שבהיותו בדרך עבר גוי עם עגלה ונהפכה העגלה, חיפש הגוי אנשים שיעזרו לו להרימה, וביקש מהצדיק עזרה, וענה לו שאינו יכול, אמר לו הגוי יכול אתה אלא שאינך רוצה, כששמע זאת לקח מכך רמיזא דחכמתא לעבודת ה' שיכולים לעבוד את ה' וצריכים רק לעורר את הרצון.

וזה רמז דוד המלך עליו השלום 'אזנים כרית לי', רצה לומר בתוך אזנים הגשמיים 'כרית לי' עוד אזנים רוחניים, באוזן הגשמית לשמוע דברי הגשמים, ובאזנים הרוחנים לשמוע דיבורי הרוחנים. משל למה הדבר דומה, חרש יש לו גם כן אזנים, אבל יש לו רק את האזנים הבשריות מבלי האזנים הנפשיות, ומרגלא בפומיה דאינשי על מי שיש לו חוש מוזיקלי היודע להבחין בכל כלי הנגינה וכדו' "יש לו אזנים טובות". על דרך זה דוד המלך אמר 'אזנים כרית לי', לי ה' כרה אזנים רוחניות, שעל ידי עבודתו למצוא את ה' בכל מקום, 'עד אמצא מקום לה'' (תהלים קלב ה), זכה שיכרה לו ה' אזנים אלו. ולהיפך שמיעת וקריאת חדשות עושה סתימה באזניים, וצריך לשחרר ולשטוף אותם, להתחיל מחדש לשמוע באזנים רוחניות.

ושמע דוד המלך באזנים אלו את הקול הקורא בדיבורי המון עם 'פנו דרך ה''. ולזה פירש רש"י, עשית אותם חלולים לשמוע בהם דברי תורה, אפילו מדיבורי הפחותים וסיפור הגשמי, ושפיר אמר כרית "לי" דייקא ולא לזולתו, כי לא כל אדם זוכה להיות לו אזנים חלולים, כי אם יחידי סגולה, והחרדים אל דברו יתברך, ואינם מרגישים מהנאות עצמם כלום, כי אם מגמתם הכל עבור גלות השכינה וחסרון עליון, והכל לתקן עולמות עליונים, וכל הקורים אותם לפעמים מפגעי ומקרה הזמנים, יודעים ומבינים שמאת ה' היתה זאת, להתפלל עבור חסרון עליון.

כל מידע מהעולם יש להפשיטו מהפרשנות הגסה של העיתונות ולהלבישו ב'כי פקד ה' את עמו'

הרה"ר שרגא פייבל מנדלוביץ ז"ל, אמר על דברי דוד המלך (תהלים קד כא) 'הכפירים שואגים לטרף ולבקש מק-ל אכלם', שכאשר אנו שומעים את שאגת האריה לטרף אנו שומעים שיש אריה באיזור, או שהאריה רעב ומחפש טרף, אבל דוד המלך שחיפש בכל דבר רמיזא דחכמתא, כאשר הוא שמע את 'הכפירים שואגים לטרף' הוא לא שמע את רעבונם אלא את שאגה של 'לבקש מק-ל אוכלם', את הבקשה מה' שהכפירים מבקשים. זהו האזנים הרוחניות שהיו לדוד המלך, ששמע בהם את כל הקורה בעולם הזה.

ובזה ניתן לבאר את דברי המדרש (ויק"ר לה א) על הכתוב (תהלים קיט נט) 'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך', אמר דוד, רבונו של עולם, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, הדא הוא דכתיב 'ואשיבה רגלי אל עדותיך''. דוד המלך ישב באסיפה מלכותית, שדנו שם מה להגיב לרצון מלך פלוני הרוצה לתקוף אותנו, ומה להגיב למלך האחר שרוצה אחרת, וכו' וכו', ודוד המלך שמע בכל זאת רק את הבית מדרש, את קול ה' ודברו, וגם בלכתו בגן חיות 'היו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות'.

וי"ל, שזהו ביאור הכתוב על נעמי 'ותשב משדי מואב כי שמעה בשדה מואב כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם' (רות א ו), שלכאורה אינו מובן מהי האריכות הזאת, במקום 'כי כלה הרעב' נכתב 'כי שמעה בשדה מואב כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם', ומה צריך לומר ששמעה זאת 'בשדה מואב' הרי מבואר לפני זה שהיא הייתה בשדה מואב, ומה צריך לכתוב זאת שוב. אלא הפירוש הוא, שבשדה מואב לא אמרו 'כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם', אלא הביאו ידיעה שנגמר הרעב בארץ ישראל כי ירד גשם, ו"הפרשן בחדשות המואביים" פירשן שבגלל שהיה זמן רב של בצורת לכן הגיעו עננים מרוח פלונית ולקחו מים מהים וממילא ירד גשם, "ונשיא ארצות הברית הביא מים ונשיא רוסיה הביא לחם, ובכך הסתיים הרעב הישראלי..", אבל נעמי לא שמעה זאת אלא שמעה משהו אחר לגמרי, היא שמעה 'כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם', היו לו את אותם אזנים רוחניות החלולות לשמוע את דבר ה', והחידוש הוא שהיא שמעה את זה 'בשדה מואב' גם כן, למרות כל הפרשנויות של הבלי המואביים.

והשדה מואב ופרשניותיו נכנס לתוך ציבור החרדים גם כן, מי שחי ושקוע בעולם הזה, שומע הוא את הכל באזנים גשמיות, שטראמפ הוציא את החטופים מידי חמאס, והציונים הם המכניסים את לומדי התורה לבית הסוהר, אבל מי שיש לו אזנים רוחניות שומע הוא שהרבש"ע מנהל את כל זאת, ומכל דברים אלו הוא לומד רמיזא דחכמתא איך לעבוד את ה'.

גלות ישראל מהאומות, וגלות תלמידי חכמים מאנשי המוני עם

וכתב בתולדות יעקב יוסף (פר' מסעי), וז"ל: 'יש ג' מיני גלות, א' גלות ישראל מהאומות, ב' גלות התלמידי חכמים מאנשי המוני עם וכו', ג', גלות שלומי אמוני ישראל עובדי ה' [הלומדים לשמה], מהלומדים שלא לשמה רק להתפאר ולכבוד' וכו'.

ורואים אנו את המעבר בין גלות לגלות, בהתחלה לקחו אחינו בני ישראל לשבי בין אומות העולם, והיה זה שבי אכזרי שהיו בסכנת מוות כל רגע ורגע רח"ל, וכאשר הגיע הרגע זכו באופן ניסי ופלאי שיוציאם ה' ממוות לחיים ומאפילה לאורה, וכל מי שיש לו עיניים קצת יותר מחפשות רוחניות, רואה כמה בולט יד ה' בכך, ששבייתם הייתה בשמחת תורה ושחרורם שנתיים לאחר מכן בהושענא רבא, עם כל משמעות הטמונה בכך, וכמובן לכל בר דעת שיש בכך דברים פנימיים ונסתרים שאין עינינו רואות ויודעות. ולקראת סיום בירור גלות הראשונה של ישראל מהאומות, התחילה 'גלות התלמידי חכמים מאנשי המוני עם', שלוקחים בחורים הרוצים ללמוד תורה לבית הסוהר, ולמרות שזהו שבי קל יותר בגשמיות ב"ה, שאין סכנת חיים משתקפת להם, ונותנים להם לאכול ולשתות, אבל גם אחר ניקוי החלק הפוליטי מכך, נוצרה כאן מציאות של לקיחת בחורים המנסים ללמוד תורה לכלא בכדי למנוע זאת מהם, והרי זה 'גלות התלמידי חכמים מאנשי המוני עם', וגם אילו היה זה רק לבחור אחד זהו גלות ושבי נוראים. וצריכים לשמוע את כל הפרשנות של "שדה מואב" שבכך באזנים מרוממים יותר, שעשה ה' לעמו את כל זאת.

גלות שלומי אמוני ישראל בין הלומדים שלא לשמה קשה מכולן

וכתב התולדות יעקב יוסף (שם) שגלות הלומדים לשמה בין הלומדים שלא לשמה 'זה הגלות קשה מכולם, שהיא קשה מכולם', עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהים מאד, הרי בשואה האיומה היה הרבה יותר קשה ללמוד תורה, והיה זה לכאורה קושי גדול הרבה יותר מגלות הלומדים לשמה בין אלו הלומדים שלא לשמה. אלא, שרצונו לומר, שבגלות ישראל מהאומות אין בלבול בסולם הערכים, יהודים למדו בשואה, וגם כאשר לא יכלו ללמוד בשואה או ברוסיה הקומוניסטית, ידעו שצריכים ללמוד תורה אלא שלא ניתן לעשות זאת מחמת רשעות הנאצי או הקומוניזם, מה שאין כן הגלות עובדי ה' בין הלומדים שלא לשמה היא גלות המבלבלת את סולם הערכים, מבלבלת את דעת האדם לברור ולבחור את הדרך הנכונה. [ולפעמים גלות זו אינה בין שלומי אמוני ישראל ללומדים שלא לשמה, אלא היא גלות פנימית בתוככי האדם עצמו, שאינו יודע מהי הדרך שיבור לו בעבודת ה'].

אם האדם אינו מכוון בתפלתו על דרך האמת ככל שמכוון יותר שואל יותר פרס מרבו

ועתה נחזור לענין 'כל בשר חציר וכל חסדו כציץ השדה' - 'כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, ואפילו בהתפללו לפעמים, כל מה שהוא מעמיק שואל מאתו יתברך, ומכוון בתפלתנו שואל פרס מרבו. וכמו דאיתא באר"י זלה"ה (שער המצוות בהקדמה), אם האדם אינו מכוון כוונת התפלה על דרך האמת, כל עוד שמכוון יותר, שואל פרס מרבו יותר. והוא על דרך מה שאדם יש לו צורך גדול בדבר מה, ושומע שאם מכוונים בתפלה מתמלאת בקשותיה, אזי הוא מכוון מאד בתפלה הכל בשביל שיקבל לגרמיה, שסוף כל סוף ישמע ה' את דבריו וישלח לו את צרכיו. והזוהר (תיקו"ז תיקון ו כב, א) קרא אותן 'צווחין ככלבין הב לן חיי, הב לן מזונא וסליחה וכפרה' וכדומה, הכל לטובת עצמו.

ואיך לא יעלה על הדעת, איך אדם לא שואל את עצמו, וכי לכוון זה היתה כוונת הבריאה בשביל ישראל, שיקבל מהם תוספת תענוג, וכאשר דברתי במקום אחר (ר"ה, ובכ"מ) פירוש הפסוק (תהלים קד, לא) 'יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו', כלומר עיקר כבודו בבריאת עולם, היה בשביל השמחה שישמח במעשיו וישתעשע עמהם, בהולכים בדרכי יושר. ואם כל מגמתם הכל עבור צרכי עצמם הגשמיים, אם כן השמחה מה זה עושה שרצה הבורא ברוך הוא לקבל מהנבראים, כיון שאיש לדרכו פנה, באין מבין על מה אתי להאי עלמא שפלה, שאינו זוכר בשביל מה נשלח לעולם הזה.

מי שכל מגמתו עבור השכינה עבודתו בלי הפסק שאינה תלויה בשום סיבה

והחי יתן אל לבו, שלא ירגיש מצורך עצמו כלום, כי אם כל מגמתו ותשוקתו הכל עבור השכינה, ותיקון עולמות עליונים, אזי עבודתו שלימה בלתי הפסק, כיון שאינו תלויה בשום סיבה. כי 'כל אהבה התלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה' (אבות פ"ה מט"ז), ולכן אותן האנשים שכל עצמם וכוונתם הכל בעבור הנאתם, אזי העבודה אצלו במקרה, כל עוד שמרגיש ההטבה וחסדי ק-ל העודפים עליו, מרבה גם כן להחזיר לו שבח והודאה, ואם נפסקת השפעות טובו אזי נפסקת גם כן אהבתו. ועל דרך זה להיפך, אלו העובדים את ה' מחמת צרה שפקדה אותם או את חבריהם רח"ל, כאשר נושעו מהצרה, או לחילופין שמת החולה חלילה, סוגרים הם את אותה ההתקשרות שהיה להם עם ה' בתקופת הצרה.

ואיש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת, שגם במיצר צריך לעבוד אותו יתברך עם זאת הבחינה, כפי המדה ובחינת התלבשות שנדמה אליו עתה, באותו מצב הטוב או הלא טוב, כי הבורא יתברך יודע לתקן ענינך יותר ממך, ולכן נדמה לך בהתחלקות הפעולות, שלפעמים ישנם פעולות וזמנים טובים יותר ולפעמים פחות טובים, הכל לסיבות ידועות אליו כאשר גזרה חכמתו, ולכן שולח לאדם בחינת צער ממקרי הזמנים, הכל לטובת האדם, להיטיב לו באחריתו וכדומה.

אולם כאשר האדם עובד את ה' עבור צורך גבוה, עובד הוא את ה' בכל המצבים, בזמנים הטובים מודה הוא לה' על הטובה, וזה חיובו כנברא להודות לבורא על הטובות שעושה עמו, ומאידך בזמני צרה צריך להתפלל ולבקש מאת ה' שייטיב לו, ואף לדעות שמצוות התפלה מדרבנן, בעת צרה לכל הדעות הבקשה מאת ה' מצוות התפלה מדאורייתא, אלא שהעובד את ה' עבור השכינה, אינו תולה את כל תפלתו וחיזוק התקשרותו ודביקותו בה' רק כפי התנהגות ה' עמו.

'ויהי כאשר הקריב אברם לבוא מצרימה' - מיצר ים החכמה

ובזה מובן מקראי קודש, 'ויהי כאשר הקריב אברם לבוא מצרימה, ויאמר אל שרי אשתו' וכו'. ירצה, כאשר בא הצדיק התמים במעשיו, במיצר ים החכמה, ונופל תחת הזמן ממקרי ופגעי הזמנים, שבא למצבי מיצר, עם כל זה הוא עמודא תקיף בכולא, ונותן עצות לנפשו להשיג גם שם התלבשות אלקות, יש לו בחינת 'אזנים כרית לי' לשמוע מה הרבש"ע רוצה ממנו במצב זה.

'ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את' - איננו מרגיש בצער עצמי אלא בצער השכינה

'ויאמר אל שרי אשתו', כינוי לשם השכינה, שנקרא לפעמים שרה, ולפעמים רחל, ונקראת 'אשה יראת ה'' כנודע מספרים. ופתח [יאיר] (דברי) לה בהגיעו למצבי מיצר, 'הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את', כלומר, איננו מרגיש מצער עצמו, כי אם נותן נפשו ודעתו, ש'אשה יפת מראה את' כינוי לשכינה, שהיא בגלות, כי 'בכל צרתם לו צר וכו', ויש צער לשכינה. וגם מצער את נפשו, איך שהקדוש ברוך הוא צריך ליתן הארה לזה הניצוץ ולהשהות שם זמן מה, עד עת בואו של צדיק לפדות הניצוצין קדישין מגלות, וכאמרם ז"ל (ברכות ח.) 'אמר הקדוש ברוך הוא, כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם'.

ולכן נקרא זה הניצוץ 'אשה יפת מראה', כלומר בחינת נוקבא ומקבל ממראה עליונה, כי יש חמש גוונין דבהון נהרין חמש אור (תיקו"ז ת' ה. יט, ב), שהגוון מקבל הארה מה' אור המאיר בהגוונין, יש חמש גוונים שבהם מאירים חמש תיבות 'אור' הכתובים בתחילת מעשה בראשית, (ואכ"מ לבאר זאת), וזהו 'אשה יפת מראה' - נוקבא מיפת מראה העליונה כמדובר.

'המצרים לא הורגלו באשה יפה' - מי שבמיצר הים ואין לו התפשטות השכל אינו מורגל עם השכינה

ועוד רומז הכתוב, 'והיה כאשר יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת', ופירש רש"י שהמצרים אינם הורגלו באשה יפה. ויש לכוין בדבריו הנעימים, שמי שהוא במיצר ים, שאין לו התפשטות השכל, אינו מורגל עם השכינה שנקראת אשה, והיינו לדעת בכל מקום התלבשות איברי השכינה, ועל דרך שנזכר לעיל 'בת היתה לאברהם אבינו ובכל שמה' - שבכל דבר בעולם מלובש שם השכינה כפי הפעולה, אבל מי שבמיצר החכמה לא חי את ה' כל הזמן, בכל מקום ובכל מצב, אלא רק לפעמים מתעורר הוא לעבוד את ה', לפעמים בשעת התפלה הוא נזכר ברבש"ע, ולכן העבודה רפוי בידו ונופל תחת מקרה הזמן.

'ואמרו אשתו זאת' - שפוגמים לומר שאף אצל הצדיק השכינה רק בבחינת איש ואשה ולא בבחינת אח ואחות

ועוד לו שנותן פגם בקדשים לומר 'אשתו זאת', השכינה שנקראת 'זאת', סובר שגם אצל הצדיק השלם ותמים במעשיו, השכינה אצלו כביכול כמו בחינת איש ואשה, אשה נודעת אהבתה תלוי בדבר, בטל דבר בטלה האהבה, בשונה מאח ואחות שזהו אהבה עצמית ומצד התולדה, שאינה תלויה בדבר.

ובאמת אין דרכו של תלמיד חכם בכך, כי מובחר בעבודת הבורא להיות אמונה תקוע בלב בלתי שום סיבה בעולם, ולעבוד אותו יתברך הן בטיבו הן בעקא. ולכן אמר אברהם אבינו עליו השלום, 'אמרי נא אחותי את', מורה היות אהבתו שלימה, בלתי שום סיבה כלל, כי אם כמו אח ואחות, דלא מתפרשין אהבתם לעולם, להיות בחינת האחווה אינו תלוי בסיבה.

הטעם שאצל אשתו כתוב "זאת" ואצל אחותי כתוב "את"

ומעתה תבין שינוי המקרא, אצל המצריים המורה על פחותי הערך, שאין להם התפשטות השכל, כתיב ואמרו אשתו "זאת", ותיבת זאת, נודע שכל העולמות נבראו באלף בי"ת, ה' ברא את העולם באותיות הא' ב', וקודם התלבשות הא"ב בז' ימי הבנין, נקרא "א"ת", מורה כללות הא"ב מא' ועד ת', ואחרי התלבשותם בז' ימי הבנין, וצימצם מדריגה אחר מדריגה, בכדי שיהא להם תפיסה במוח אנושי, נקרא "זאת", שהא"ב מלובש בז' מדות, שזהו שבעת ימי בראשית, שיש להם השתנות הפעולות.

וממילא מי שהוא תחת הזמן, אהבתו ויראתו בבחינת איש ואשה, אשר אין אהבתם תמידית, ולכן כתיב גבי תיבת "אשתו" תיבת "זאת", לכוון הנ"ל, שזהו אהבה זמנית, אהבה התלויה בדבר הבטלה, וגבי "אחותי" כתיב "א"ת" מורה בחינתו המעולה, שהוא למעלה מהתחלקות הזמנים, קודם התלבשות הא"ב בז' ימי הבנין, והעבודה הוא בתמידי כמו אח ואחות. ודוק היטיב ותבין:

והשפת אמת בכמה מקומות בפרשתן מבאר גם כן ענין זה שהאבות לא עבדו את ה' תחת הזמן, אלא עבדו את ה' בכל מצב, ובפרשת חיי שרה (תרל"א) האריך בזה עוד יותר, וכתב 'שדרך כל אדם כשמרגיש איזה הארה ודבר חדש אז נתפעל מעט ואח"כ נתיישן אצלו ואינו מתעורר ע"י ידיעה זו עוד וכו', וזהו שכתוב באברהם אבינו עליו השלום 'זקן בא בימים' שכל ההארות שהיו לו בכל יום ויום נתאספו כולם אצלו ביחד', ע"ש עוד.

יעזור ה', שננצל את זמן החורף להתרומם ולהתעלות בעבודתו. עד ימי החשמונאים זמן החורף היה רצף אחד מבלי חג ומועד בתוכו, והיו כולו מקשה של לימוד תורה ועבודת ה' יומיומית מבלי שינויים, ולאחר מכן נעשו חנוכה ופורים ביניהם. והאמת שכל ב' חודשים יש להם משמעות ובחינה אחרת, ככתוב בגמרא (ב"מ קו:) 'חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו 'זרע', חצי כסליו טבת וחצי שבט 'חורף', חצי שבט אדר וחצי ניסן 'קור' וכו', ופירש רש"י (בראשית ח כב) שהם זמנים מחולקים. ובניקל יותר להתחדש בחלוקות אלו, למצוא עוד דרכים חדשים בעבודת ה', להתחדש שוב ושוב בעבודתו, ושנזכה לעשות רצונו בלבב שלם.