פרשת לך לך

ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך והיה ברכה (יב, ב)

כתב רש"י 'והיה ברכה וכו'... דבר אחר, ואעשך לגוי גדול - זהו שאומרים אלוקי אברהם, ואברכך - זהו שאומרים אלוקי יצחק, ואגדלה שמך - זהו שאומרים אלוקי יעקב. יכול יהיו חותמין בכולן, תלמוד לומר והיה ברכה - בך חותמין ולא בהם'.

מאמר חז"ל זה נראה כחידה, וכי סדר תפילה לימדו הקב"ה, וכיצד מקושר מדרש זה עם פשוטו של מקרא.

והנה בפשוטו של מקרא מכוונים כל שלושת הדברים לאברהם עצמו, וכפי שאכן התקיימו בו כל שלושת הדברים - הבטחת 'ואעשך לגוי גדול' - אף שהקיום בפועל של מציאות גוי גדול אינה יכולה להתקיים מיד, אולם ברכת ריבוי זרעו החלה בו כאשר נולד לו יצחק בנס מופלא.

וכמו כן הבטחת 'ואברכך' שהיא ברכת טובה ושפע עושר, התקיימה באברהם כמו שנאמר בו להלן - 'ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל' (כד, א). וראשיתה כבר החלה להתקיים בו תיכף לביאתו כאשר שב ממצרים וכמו שכתוב - 'ואברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב' (יג , ב).

וכן 'ואגדלה שמך' דהיינו ברכת גדולה וכבוד, באה לידי ביטוי מרובה אצל אברהם כמו שאמרו לו בני חת 'נשיא אלוקים אתה בתוכנו' (כג, ו).

אמנם ביתר הרחבה ותוספת מעלה, כל אחד משלושת הבטחות אלו התקיים בפרטות אצל אחד מהאבות באופן יותר מבורר ומוצלח.

הברכה הראשונה – 'ואעשך לגוי גדול' - באה לידי ביטוי באברהם עצמו, כשניתן לו בן בדרך נס ופלא, דבר המהוה התחלה לקיום הבטחת ריבוי זרעו למעלה מדרך הטבע, וכמו שנאמר - 'והנה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך, ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך' (טו, ד-ה). וכדאיתא בגמרא (שבת קנו.) - 'אמר אברהם לפני הקב"ה, רבונו של עולם נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן, אמר לו צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל'.

הברכה השניה – 'ואברכך' - התבטאה באופן מופלג ביצחק, אשר בו אנו מוצאים ברכת טובה מיוחדת שלא כדרכו של עולם - 'ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה', ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד' (כו, יב-יג). וכמו שכתב רש"י (שם) - 'שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך'. ברכה מרובה זו ששרתה במעשיו אף זיכתה אותו בתואר מיוחד בפי הבריות - 'בְרּוך ה'' (כו, כט).

הברכה השלישית – 'ואגדלה שמך' - מצינו ביעקב, שנקרא שמו 'ישראל' על שם 'כי שרית עם אלוקים ואנשים ותוכל'. כלומר שגדל שמו וכבודו בעת נצחונו על שרו של עשו.

][ ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ (יב, י)

מיד אחר שהובטח לאברהם 'לזרעך אתן את הארץ' אירע רעב קשה זה, עד שהוכרח לצאת ממנה ולרדת למצרים. וצריך ביאור מה טעם אירע לו כזאת.

ורש"י כתב שהיה זה עבור הניסיון - 'לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של הקדוש ברוך הוא שאמר לו ללכת אל ארץ כנען, ועכשיו משיאו לצאת ממנה'.

ואכן זה נמנה בין עשרת הנסיונות, ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם (אבות פ"ה מ"ג) 'השני, הרעב אשר נמצא בארץ כנען בבואו שם, והוא יעדו ואעשך לגוי גדול, וזה נסיון גדול והוא אמרו ויהי רעב בארץ'.

אולם נראה שאין זה טעם מספיק, שכן מלבד העקידה לא נאמר בכל הנסיונות 'וה' נסה את אברהם', וביארנו שם דהיינו משום שלא זימן ה' מאורעות אלו רק למען הניסיון, אלא שבפועל נתנסה בהם אברהם והוכיח את נאמנותו לה', אבל כל הדברים הללו היה בהם סיבה מצד עצמם.

והנראה שעצם ביאת אברהם לארץ וההבטחה לתתה לו היא היתה הסיבה לפריצת הרעב, והיינו משום שכך הוא הסדר בכל מהלך יצירתו של עם ישראל, שכל חלק ממנו בא על ידי נתינה מיוחדת מאת ה', ולכן נסתבב מאת ה' שבעת הנתינה מתרוקנת הסיבה הטבעית הדומה כאקראית, ועל גביו מתחדשת נתינה ניסית ופלאית שרואים בה בעליל את יד ה'.

וכמו שביארנו במקו"א בטעם הדבר שהאבות והאמהות היו עקרים, כי מציאות עם ישראל היא מציאות מיוחדת שיצר אותה ה' בנוסף על מה שברא את העולם, כמו שכתוב 'עם זו יצרתי לי' (ישעיה מג, כא), והנה הרי את כל העמים ואת כל היצורים יצר ה', אלא שבעם ישראל התחדשה יצירה מיוחדת למעלה מדרכי הטבע. ובמיוחד יצחק שהוא הדור הראשון לאברהם הנבחר, היה בלידתו ביטוי ליצירתו של עם ישראל, ולכן היתה לידתו באופן של נס, שנולד לאביו בן מאה ואמו בת תשעים, עד שנקרא שמו על זה 'יצחק' לגודל הפלא, כאשר יבואר במקומו.

וכמו כן ביארנו שזה הטעם לגלות מצרים, כי יצירתו והתהוותו של עם ישראל צריכה להיות באופן שבדרך הטבע אין להם מציאות, ורק ההתערבות המיוחדת של ה' בדרכי נס ופלא היא שנותנת להם קיום, ובזה נתהווה המציאות של - 'עם זו יצרתי לי'.

ומאותו טעם כאשר בא לארץ והובטחה לו לתת לזרעו, בא הרעב על הארץ כלומר שבדרך הטבע אין לו קיום בארץ, ורק לאחר מכן כאשר זכה לריבוי עושר בדרך נס במצרים והתקיים בו ואברכך, אז שב לארץ וזכה בה שנית בדרך של מתנה גמורה. כי ביאתו ממצרים נחשב לו כביאה מחודשת, אחרי שהחל בה טבע של רעב ונעשתה ארץ שאינה ראויה לדור בה, ורק מצד ביאתו השנייה זכה בארץ עם ברכת ה' המיוחדת.

וכמו כן מצינו ביצחק - 'ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם' (להלן כו, א). ונתקשו שם המפרשים למה הוצרך הכתוב לומר שזה היה מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם.

ונראה שאף ביצחק בא הרעב מאותו טעם שבא בימי אברהם, וכשם שנתבאר שהרעב בימי אברהם בא כדי שיזכה בארץ בנתינה ניסית, כך כאשר מת אברהם ונעשה יצחק נציג ה' בעולם, הוצרך שוב לבוא רעב לארץ, ובעת הרעב זכה יצחק לברכה מיוחדת בשדותיו ובכך התבטא שהארץ ניתנת לו בנס. ולכן מודגש שרעב זה היה מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם, כלומר כי היה רצון ה' לתת ליצחק את הארץ בנתינה עצמית, מלבד מה שזוכה בה כבנו של אברהם, ולכן הוצרך לרעב בפני עצמו מלבד הרעב הראשון שהיה בימי אברהם מאותו טעם. ואכן זכה אז יצחק בעצמו בהבטחה מאת ה' לרשת את הארץ, כמו שנאמר שם - 'גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקמתי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך' (כו, ג).

][ ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדיו. ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט והכנעני והפריזי אז יושב בארץ (יג, ו-ז)

נתקשו המפרשים מה שייך לכאן סיום הפסוק 'והכנעני והפריזי אז יושב בארץ'. וברש"י הביא מדרשו שהמריבה היתה על זכותם של הכנענים על הארץ. אולם בפשוטו הוא מתבאר כביאור למריבה שהיתה ביניהם. שמכיון שהכנעני והפרזי היה יושב אז בארץ על כן לא נשא אותם הארץ, כי אחר שהכנעני והפריזי גם כן השתמשו בארץ למקניהם, נותר רק מקום מועט לאברהם ולוט ולא היה בזה סיפק לשניהם להיות במקום אחד (ועיין ברמב"ן שפירש באופן נוסף).

אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך, ולא תאמר אני העשרתי את אברם (יד, כג)

בגמרא (סוטה יז.) 'דרש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו לב' מצוות, חוט של תכלת ורצועה של תפילין, בשלמא רצועה של תפילין דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש, אלא חוט של תכלת מאי היא, דתניא היה רבי מאיר אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין, מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר ויראו את אלוקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר, וכתיב כמראה אבן ספיר דמות כסא'.

וצריך להבין, מה הקשר בין מצוות אלו לאמירת אברהם 'מחוט ועד שרוך נעל'.

וכן צריך ביאור מהלך דברי הגמרא 'בשלמא רצועה של תפלין דכתיב וראו וכו' אלא חוט של תכלת מאי היא'. ואין מובן מה העדיפות של רצועה של תפילין דיותר אתי שפיר. ומה תירצו שדומה לכסא הכבוד.

ועיין רש"י שפירש - 'בשלמא רצועה של תפילין - קיבול שכר הוא דאיכא הנאה כדכתיב וכו' אבל חוט של תכלת של ציצית מאי הנאה איכא'. וגם דבריו צריכים ביאור.

והנראה בזה, דהנה הטעם שלא רצה ליטול ממלך סדום משום שלא יאמר 'אני העשרתי את אברהם', כלומר שהיה רצונו שיראו הכל כיצד מתקיימת הבטחת ה' 'ואברכך' וה' הוא שמעשיר אותו. ולשם כבוד ה' וויתר על הון רב, כדי שיראו שהוא שייך לה' יתברך. ומידה כנגד מידה זכה למצוות שניכר בהם שהיהודי נקרא שם ה' עליו, ואכן שני מצוות אלו במיוחד באים להראות שבן ישראל הוא בן לעם ה', וזה מה שהקשו בגמרא בשלמא תפילין מבואר שהוא הוכחה להיותו של ה', שהרי נאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, אבל ציצית מאי היא, כיצד מוכח בזה שהוא של ה', ועל זה תירצו שתכלת דומה לכסא הכבוד, ולכן גם בציצית יש ביטוי לשם ה' המצויין על האדם.

ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה' אל אברם ויאמר אליו אני א-ל ש-די התהלך לפני והיה תמים (יז, א)

וכן הוא אומר להלן 'ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו בשר ערלתו' (יז, כד). ומשמע שראה הכתוב לציין את היותו בן צ"ט שנים, וצריך ביאור מה חשיבות יש במספר מסויים זה אשר המתין הקב"ה מלכרות עמו הברית עד אותה השנה דווקא.

והנה ברית זו היא ענין מופלא הנשגב מבינתנו שכרת הקב"ה בורא כל עולמים ברית דמים וקשר ידידות עם בני אדם בשר ודם ובני תמותה. ובמיוחד ברית זו ברית המילה שהיא יתירה במעלתה על ברית בין הבתרים.

והגם שאף תחילת הקשר היה מושתת על צדקתו של אברהם, באופן הראוי באמת לכריתת ברית בין הבתרים להטיב עמו ולהיות מגן לו, אולם לשם כריתת ברית המילה שהיא הבחירה בו להיות מייסד את עם ה' אשר ה' ישרה בהם את שכינתו ויהיה להם לאלוקים., זקוק היה אברהם להוכיח צדקות ומעלה יתירה.

ולשם כך לא היה די במעלת צדקתו בתקופה אחת מתקופות חייו, אלא רק לאחר 'מאה' שנות נאמנות לה', לנוכח מסכת חיים ארוכה וחשובה זו, המוכיחה את איתנות רוחו ומסירותו כי רבה היא, רק אז נמצא ראוי שיכרות עמו ה' את הברית הנשגבה הזאת - 'להיות לך לאלוקים ולזרעך אחריך'. כי המספר מאה שנה, הוא מספר של תקופת חיים מלאה, ועליה כבר ראוי היה אברהם לכריתת ברית המילה.

ואכן מצינו בכתוב שבטרם שנכרתה עמו ברית המילה נאמר 'ומצאת את לבבו נאמן לפניך' ורק אז - 'וכרות עמו הברית' (נחמיה ט, ח).

ולא כרת עמו הקב"ה ברית זו עד שמלאו לו מאה שנים דייקא. שכן ברית בין הבתרים היתה ברית ראשונית על עצם הקשר שבין ה' לאברהם, אבל ברית נשגבה ועצומה זו נכרתה דווקא לעת זקנותו כשהיה כבן מאה שנים - אחר מסכת חיים שלמה ומלאה של נאמנות לה' והליכה בדרכיו. אלא שמספר 'תשעים ותשע' שנים נחשב כמספר מאה מצומצם, וכמו שביארנו בהרחבה במקו"א שמספר תשעה הוא מספר הנספח לעשרה ונטפל לו.

ועיין שם שהבאנו מה שכתב הרא"ש (סוף ערבי פסחים) גבי ספירת העומר, 'יש מקשין כיון דקרא קאמר תספרו חמישים יום, למה אין אנו מונין אלא תשע וארבעים יום, ודוחקין לפרש הפסוק וכו'... ולי נראה שאין אנו צריכין לדחוקות הללו וכו', שכן דרך המקרא כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת, מונה אותו בחשבון עשירית, ואינו משגיח על חסרון האחד. כיוצא בו כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים (בראשית מו), וכן ארבעים יכנו (דברים כה). ע"כ.

והנה לגודל חביבותו של אברהם, מדד לו הקב"ה במידה טובה ולא המתין לו למאה שנה מכוונות, אלא חישב לו את תשעים ותשע שנותיו כבחינה של 'מאה' כדי לכרות עמו את הברית.

][ ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך (יז, ה)

אמרו בגמרא - 'תני בר קפרא, כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנאמר 'והיה שמך אברהם' וכו'... אלא מעתה, הקורא ליעקב יעקב הכי נמי - שאני התם דהדר אהדריה קרא, דכתיב ויאמר אלקים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב (ברכות יג.). ועיין שם בגמרא לעיל מיניה 'לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך (לב, כט) - לא שיעקר יעקב ממקומו, אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו' (שם יב:).

ונראה בביאורם של דברים, שכאשר ניתן לאברם שם אברהם, היה זה שינוי השם. כלומר שמו 'אברם' בטל ממנו, ומעתה נקרא שמו 'אברהם'. אבל ביעקב לא היתה הכוונה לבטל ממנו את שמו הראשון, אלא להוסיף לו שם 'ישראל' בנוסף על שמו 'יעקב'. ולכן יש אשר קוראו הכתוב בשם יעקב, ויש אשר קוראו בשם ישראל.

ויש להבין ענין זה, מדוע אכן שמו של אברהם נשתנה שינוי מוחלט, ונעקר ממנו שמו הראשון, עד שהקורא לו אברם עובר בעשה, ולעומתו שמו של יעקב לא נשתנה אלא שם נוסף ניתן לו, ועדיין משמש ונשאר לו גם שמו הראשון.

והנראה בזה בהקדם מה שביארנו במקום אחר, ששמו של האדם מבטא את מהותו ותכלית יעודו, וא"כ הרי פשוט ששינוי שם, משמעותו שינוי המהות ונתינת תואר ומעמד חדש לאדם. והנה, משמעות שמו הראשון של אברהם 'אברם' - אינה מפורשת בתורה, אך חז"ל דרשוהו 'בתחילה היה אב לארם' (ברכות שם). על כל פנים, שם זה ניתן לו בטרם בחר בו ה' וכרת ברית עמו, והוא מסמל את מהותו הקדומה, מעמדו הראשון כבן אומות העולם. ורק בשעה שנכרתה ברית המילה עם אברהם, אמר לו ה' - 'אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גויים, ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גויים נתתיך'. הרי ששינוי שמו מאברם לאברהם, משמעותו היא הפיכתו למציאות חדשה, מבן עם נכר - לבן ה'.

וכשם שמצינו שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, שבשעה שנסתפח לעם ה' שוב אין העבר הנכרי מיוחס לו, ומעמדו הקודם בטל ממנו כליל, כך גם אברהם - משנכנס לברית עם ה' - נעקר ממנו שמו הראשון לגמרי, שמעתה אין מהותו הראשונה מיוחסת לו כלל, ולכן כל הקורא לאברהם 'אברם' עובר בעשה, שקריאתו בשמו הראשון, שאינו מציין את היותו בחיר ה', מהווה פגיעה בכבודו ומעלתו של אברהם.

שונה מכך הוא יעקב, שאף שמו הראשון ניתן לו בקדושה. אלא ששם 'יעקב' שניתן לו בתחילת דרכו, מציין את מלחמתו התמידית עם עשו - 'וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב' (כה, כו) 'הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים' (כז, לו). ואולם, לאחר שנאבק עם שרו של עשו ונצחו, נתוסף לו שם 'ישראל' המציין את נצחונו במלחמה זו, וכפי שפירש הכתוב - 'כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל'.

ברם, בנצחונו זה לא בטלה מהותו של יעקב, אלא שבנוסף על מעמדו כלוחם, נתוסף בו גם ענין הניצחון, ומאז מעמדו התמידי של יעקב בכל הדורות הוא - 'לוחם ומנצח', 'מתאמץ וזוכה'. ולכן אף לאחר שנקרא שמו ישראל - הגם ששם זה חשוב ועיקרי יותר, שגדול ענין הנצחון מענין המלחמה - מכל מקום מעמדו הראשון לא נעקר ממקומו, ולכן גם שמו 'יעקב' לא נשתקע ממנו, אלא שני השמות נכונים לו ומשמשים זה לצד זה.

][ ויאמר אלוקים אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקימותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו (יז, יט)

הקב"ה נתן לאברהם את יצחק רק באחרית ימיו, והדבר צריך תלמוד, וכן שאר האבות נישאו וילדו באיחור רב.

ונראה לבאר, כי סדר זה התחייב מפאת הענין המיוחד שבשלשת האבות, אשר כל אחד מהם נחל את מעלת אבותיו, והוסיף עליה מעלה ושבח משלו.

והנה כדי שענין זה יתמלא בשלימות, היה צריך שכל אב יוליד את בנו ממשיכו, לאחר שכבר הושלמו מעלותיו וכבר השיג את דרגת גדולתו במלואה, כי אז תיכלל מעלתו בבנו הבא אחריו בשלימות, שבאופן זה, על יסוד מדרגה זו שאליה הגיע אביו - יוסיף הבן ויכביר מעלה על מעלה, כדי להגיע לפסגת דרגתו הוא.

שלימות מעלתו של אברהם, הגיעה לשיאה בעת שכרת עמו ה' את ברית המילה. לפיכך, אילו היה נולד יצחק קודם לכן, הרי שהיה נולד לאב בלתי מהול ומחוסר עדיין מתכלית מעלתו, על כן עיכב ה' את לידת יצחק עד כה, כדי שדרגתו הרמה והמושלמת של אברהם לאחר ברית המילה, היא אשר תהוה יסוד ומוצא לדרכו של יצחק, ועליה יוסיף מעלה על מעלה. וכן מצינו במדרש - 'זמן היה לו לאברהם אימתי שניתנה לו מילה וכו'... כדי שיצא יצחק מטיפה קדושה' (בראשית רבה מו, ב).

ועל דרך זה הוא גם הטעם ביצחק ויעקב שנישאו וילדו את בניהם באיחור רב.