פרשת לך לך תשפ"ז

אברהם מכין את הדרך לגאולה

לחבב את המצווה

אברהם אבינו התנסה בעשרה ניסיונות. הפרשה פותחת (בראשית יב, א), "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", וברש"י: "לא גלה לו הארץ מיד, כדי לחבבה בעיניו, ולתת לו שכר על כל דבור ודבור". כשהאדם סקרן אל דבר לא מוגדר, הוא מתחבר אליו יותר. מקור דברי רש"י נובעים מדברי המדרש (בראשית רבה נה, ז) שמוסיף, "ולמה לא גלה לו מיד, כדי לחבבה בעיניו וליתן לו שכר על כל דבור ודבור, ועל כל פסיעה ופסיעה".

נלמד מעט את הרקע הסביבתי. אברהם אבינו נולד בחרן, מתאר הרמב"ן (בראשית יא, כח):

והנה תרח הוליד בניו הגדולים אברהם ונחור בעבר הנהר ארץ אבותיו, והלך לו עם אברהם בנו אל ארץ כשדים ושם נולד לו בנו הקטן הרן, ונשאר נחור בנו בעבר הנהר בעיר חרן, או שנולד בעיר ההיא או שנתישב בה מכותא... כי מעת הוציאו אותו מאור כשדים היה הרצון לפניו יתעלה שיגדלנו ויתן לו את הארץ ההיא, ותרח אביו ואברהם היה בלבם מן היום ההוא שנצל שילכו אל ארץ כנען להתרחק מארץ כשדים מפחד המלך, כי חרן קרוב להם, ועם אחד ושפה אחת לכלם, כי לשון ארמית לשניהם, ורצו ללכת אל עם אשר לא ישמע לשונו המלך ההוא ועמו.

אברהם נולד בחרן, לאחר כמה שנים, כדי לזכות בשררה הלך לדור בקרבת העבדים בני חם, שם התקרב למלך נמרוד. וכך אירע שתרח מבני שם, ונמרוד מלכה של אור כשדים מבני חם, גרים יחד. אברהם התבגר, ותרח אביו קיבל החלטה ללכת לארץ כנען, ונעצר באמצע הדרך, בחרן. בתוספות בברכות (דף ז:) אומר, שאברהם המשיך ועלה לארץ כנען, שם התגלה אליו הקב"ה בברית בין הבתרים בהיותו בן שבעים, ושב לחרן. שם התגלה אליו הקב"ה בהיותו בן שבעים וחמש ואמר לו לצאת ממולדתו.

אברהם הכיר האמונה מעצמו

מדוע תרח החליט לעזוב את אור כשדים? נלמד את דברי הרמב"ם (עבודה זרה א, א-ג):

בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה... ופשט דבר זה בכל העולם לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו ולהקריב להם ולהשתחוות, וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן וההיכל של אבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ולהשבע בשמה, והחכמים שהיו בהם כגון כהניהם וכיוצא בהן מדמין שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו בגללם ולדמותן אבל צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם כגון חנוך ומתושלח נח שם ועבר, ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו.

כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם, ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו.

כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות (מדויק ברמב"ם שהיו לאברהם אבינו לפחות עשרים ושנים אלף תלמידים, מיעוט רבים שנים, מיעוט אלפים ורבבות הוא עשרים ושנים אלף איש) והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו.

האמונה הייתה קיימת לעולם במסורת אף בימי אברהם. היה בית מדרש של שם ועבר, שקיבלו את התורה במסורת מנח אביהם, שקיבל ממתושלח. שקיבל מאנוש, שקיבל מאברהם. אברהם אבינו לא קיבל את האמונה מהם, הוא עמל ויגע להבין את עיקרי האמונה. לכך זכה שכל האמונות בעולם יצאו מחלציו. וכשהגיע לארץ כנען, התחזקה אמונתו ממסורתם.

ניסיון הירידה למצרים

הכסף משנה מבאר, "שאברהם היה בבבל, ושם ועבר היו בארץ כנען, ושם לא שיבר אברהם הצלמים, אלא שהיה קורא ומכריז אמונת היחוד. ושם ועבר היו מודיעים דרך ה' לתלמידיהם, אבל לא נתעוררו לקרוא ולהכריז כמו אברהם, ועל כן גדלה מעלתו ביותר". כיון שאברהם אבינו עמל להגיע לאמונה, עמל ללמוד תורה מעצמו, הוא עמל לפרסם את האמונה לשאר באי עולם. ולכך זכה שכל האמונות בעולמנו מצאצאיו. הנצרות מעשו, האיסלאם מישמעאל, אמונות המזרח הרחוק מבני הפילגשים.

ומעתה, מבאר בספר 'מעשי השם' (מעשי אבות ב, לך-לך): "ותרח לפי שראה ששרפו את הרן הנה כבורח יצא משם וכולם הלכו אתו, ולפי זה הסמיך מיתת הרן ללקיחת תרח שאר בניו משם לפי שמיתתו בשריפה הייתה סיבה לזה". תרח אמר לאברהם, אתה מבזה את הכוכבים והמזלות, ולכך השליכך נמרוד לכבשן האש והצילך אלוקיך, בנס ניצלת ממוות בטוח, מהר מאד תעלה על מוקש נוסף עם נמרוד, בפעם הבאה שתילחם בדעות אנשי המקום לא יעשו לך הנחות, יעשו לך וידוא הריגה. עדיף ללכת אל ארץ כנען, שם יש בית מדרשמיוחד למשוגעים כמותך שמאמינים בקב"ה, נח ובנו שם. תצטרף לישיבת שם ועבר, וכך תישאר בחיים. מספיק לי מותו של הרן. אך רשעים אין טובתם שלימה, הם אומרים שיעשו מעשה, ומקיימים רק חלק מדברם, ולכך אף שאמר תרח לאברהם בנו בוא עמדי לארץ כנען, לבסוף לא קיים את דבריו ונשאר באמצע הדרך, בחרן, לפיכך שב הקב"ה וציוהו "לך לך מארצך".

אומר הפסוק (בראשית יב, ה) "ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען". מיד בבואו לארץ כנען, אברהם מתנסה בניסיון נוסף. אברהם מגיע לארץ כנען עם נכסים רבים, ובא רעב לארץ ומאבד את כל רכושו. לא בלבד שלא התרבה רכושו כפי שנתברך, אלא אבד רכושו ברעב עד כדי שבירידתו למצרים אלא היה בידו מה לשלם לאכסניות בדרך. כמבואר בפסוק (בראשית יב, י), "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ", אברהם אבינו לא יכול לפרנס את כל הנפש אשר עימו, וכדברי רש"י (בראשית יב, ג): "וילך למסעיו", כשחזר ממצרים לארץ כנען, היה הולך ולן באכסניות שלן בהם בהליכתו למצרים... בחזרתו פרע הקפותיו".

נתבונן היאך אירע הדבר. אברהם אבינו יוצא ממולדתו בציוויו של הקב"ה לארץ כנען במטרה להפיץ את האמונה בקב"ה, בא לארץ כנען ומתחילים הוא ואנשיו בפעילות, מיד "ויהי רעב בארץ", לא מוזכר בתורה קודם לכן שהיה רעב, זהו הרעב הראשון בהיסטוריה. קמים עליו דרי המקום ורוצים להורגו, באומרם: מעולם לא היה כאן רעב, ובאת אתה ואנשיך לדבר כנגד אלילנו, ומיד בא רעב, ראיה שקפץ עלינו קצפם של אלילנו בשל מעשיך, ולכך הסתלק מעמנו אל היכן שבאת. כלי התקשורת מפרסמים בכותרת ראשית, שאברהם שבא לפרסם את האלוקות וברח מנמרוד, מבזה כוח הכוכבים והמזלות, זכה לנקמתם וגרם לרעב הראשון בעולם. אברהם אינו יכול להמשיך לחיות כך בארץ כנען ומוכרח לרדת למצרים. בדרכו הוא מתאכסן בבתי מלון ואין לו מה לשלם. רק בחזור הוא פורע הקפותיו. מעניין מי הוא בית המלון שהסכים לארח אותו בחינם... יורד למצרים, גם שם הוא עובר תלאות, פרעה חפץ בשרה. ואברהם אינו מתאונן, הוא עושה את רצון ה' בתמימות, בלא חשבונות.

זהו ניסיון עצום, לקיים את רצון ה' וליפול מחמת כך אל שפל המדרגה. ואברהם אינו מתלונן, אינו מתפלא כיצד אירע הדבר, קיימתי רצון ה', רציתי לפרסם אלוקותו, וכך אירע לי?! וביותר, הלא בירכתני שלא אנזק בממוני, ולא עוד אלא שמנעת ממני להפיץ את אמונתך בעולם?! אך אברהם עושה רצון ה'. רק משום צדקתו שלא הלך לארץ כנען בשל הברכות, אלא כי כך רצון ה'. אברהם אינו מהרהר מה אירע בעבור זאת, לפיכך כשראה שאינו יכול להגשים את תפקידו בארץ כנען, ירדו הוא ואנשיו למצרים. כוח זה עמד לו לעמוד בניסיון הרעב. זהו כוחו של אברהם אבינו שלא היה צריך לעזר וסיוע, עשה רצון ה' בלא חשבונות. ולהיפך, הרדיפות רוממו ובנו את שיעור קומתו הרוחנית אותו יותר ויותר.

מעשי אבות סימן לבנים

מבאר הרמב"ן (בראשית יב, ו):

אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים (כל מה שעתיד להיות לבנים, עבר על האבות כדי שיכינו את הדרך לבניהם), ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו.

ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכוח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כמאמר ירמיהו שצוה לברוך והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו' (ירמיה נא, סג-סד). וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (מלכים-ב יג, טז-יט),"ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם". ונאמר שם, "ויקצוף עליו איש האלוקים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם". ולפיכך החזיק הקב"ה את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו, והבן זה. ואני מתחיל לפרש הענינים בפרט בפסוקים בעזרת השם...

הדוגמא הפשוטה לזה מביא הרמב"ן (בראשית יב, י):

הנה אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הבצורת, והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו, והקב"ה נקם נקמתם בנגעים גדולים, והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב, וגם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם. ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ, והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים כאשר אמר (שמות א, כב) "וכל הבת תחיון", והקב"ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאד, והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ. לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים (והנראה, שבלא שאברהם אבינו היה יורד למצרים, גם חמישית לא היו זוכים לצאת ממצרים בגודל אחיזתם בישראל. רק מאחר ואברהם אבינו ירד למצרים, נתן כוח לבניו לצאת משם). והענין הזה פרשוהו בבראשית רבה (מ, ו) "רבי פנחס בשם רבי אושעיא אמר, אמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני בניך, ואתה מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו, באברהם כתוב "ויהי רעב בארץ", בישראל כתיב (בראשית מה, ו) "כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ".

לכך בתחילה אברהם נכנס לארץ כנען, מגיע לשכם, הוא המקום הראשון בו יגיעו בני ישראל בהכנסם לארץ. בשלושת החודשים שירד אברהם למצרים והיה אצל פרעה, כל חוויותיו הם דוגמא לגלות יעקב ובניו בארץ מצרים. העולה מהדברים, מעשי האבות הם נבואה כיצד יארע עם הבנים. וכי כן הדבר? אכן אין זו נבואה. אמר הקב"ה, במהלך הדורות יארע מקרים מעין אלו עם הבנים, כעת האבות חווים ניסיונות מעין ניסיונות הבנים. כאשר האבות עומדים בניסיון הם נותנים לבנים כוח ואפשרות לעמוד בניסיון. אם אברהם אבינו לא היה עומד בניסיון לקיחת שרה, לא היה כוח ביד בניו לצאת ממצרים. אברהם אבינו במעשיו פעל והשריש כוח בבניו לעמוד בניסיון ולצאת ממצרים.

לוט יורד לסדום

אברהם עולה ממצרים, קם עליו ניסיון עם לוט. "ויהי ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט והכנעני והפרזי אז ישב בארץ(" בראשית יג, ז-יג). וברש"י: "לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברם עדיין." ולכך אברהם לאנותן לבהמותיו משדות הארץ. וביותר, גם לטענת רועי לוט, כל עוד אברהם בחיים, לוט לא יורש את רכושו, וכיצד הם משתמשים בירושה שעדיין אינה שלהם?!

אומר אברם ללוט, "אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רעי ובין רעיך כי אנשים אחים אנחנו. הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה". לוט אינו משיב, רצוני להיות עם אברהם, רצוני לחיות בקדושה. בלוט שלטה תאוות הממון, לכך הוא הלך עם אברהם, ולכך ברגע של ניסיון, "הסיע עצמו מקדמונו של עולם אמר אי אפשי לא באברם ולא באלוקיו (רש"י). לוט בוחר ללכת לסדום, מקום הפשע והרשע העולמי. "ואנשי סדם רעים וחטאים לה' מאד." ובזה חל פירוד בינו לאברהם אבינו. כאן שורש טומאת עמון ומואב, הפרדתם מעם ישראל עד שהגיעו למ"ט שערי טומאה. ומתוך עומק טומאה זו נולד דוד המלך, מקים עולה של תשובה, המוציא את אור התורה מתוך הטומאה.

אברהם מקייםהציווי להיפרד ממשפחתו

מבאר הבאר יוסף (בראשית יג, ט):

צריך בזה טעם, אברהם אבינו שעיקר עבודתו היתה לפרסם שםה', ולהכניס נפשות תחת כנפי השכינה, כמו שנאמר (בראשית יב, ה-ח)" ,ואת הנפש אשר עשו בחרן, וכן "ויקרא בשם השם", וכמו שאמרו בבראשית רבה (לט, ז), מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה, לא מצא עצה ודרך להשפיע על לוט ואנשיו להשקיט המריבה, כי אם לומר לבן אחיו הקרוב אשר נתלווה לו בדרכו, הפרד נא מעלי, היפוך מדת אברהם לקרב נפשות לה?'

ואפשר, כי באמת מכיון שנצטווה אברהם מפי הקב"ה(בראשית יב, א),"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", רצה להפרד מבית אביו מכל וכל גם מלוט, אלא "וילך אתו לוט", לוט הלך עמו מעצמו, וכוונתו של לוט היתה לטובה, כמו שכתב הרמב"ן פרשת וירא (יט, כט), כי נתחסד עם הצדיק ללכת אתו לשוט בארץכנען כאשר ילך ולצוות שלו הלך עיין שם, וחשב אברהם שאין לו להפריעו מללכת אחריו, אלא "ויקח אתו את לוט". אולם אחר כך כשראה עד היכן הדברים מגיעים מקרבתו של לוט, עד כדי מריבה על עניני גזל וכדומה, ראה שהוא מחוייב בכאן לקיים צווי הקב"ה, לך לך מבית אביך מכל וכל, ושגם לוט בן אחיו נכלל בכלל הזה, ולכן אמר לו "הפרד נא מעלי", כדי לקיים צוויה'להתרחק מבית אביו, ושגם הוא נכלל בזה הציווי.

רק כאשר אברהם, עובד ה', נמצא לבדו, "וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפנה ונגבה וקדמה וימה. כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ולזרעך עד עולם.ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה. קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה."

מלחמת עולם כדי להרוג את אברהם

ברמב"ן (בראשית יד, א) מקדים לביאור מלחמת אברהם בארבעת המלכים: "המעשה הזה אירע לאברהם להורות כי ארבע מלכיות תעמודנה למשול בעולם, ובסוף יתגברו בניו עליהם ויפלו כולם בידם וישיבו כל שבותם ורכושם. והיה הראשון מהם מלך בבל... ואולי אלסר שם עיר במדי או בפרס, ועילם, בעיר ההיא המלך מלך יון הוא המלך הראשון ומשם נתפשט מלכותו... ומלך גוים המלך על עמים שונים אשר שמוהו עליהם לראש ולקצין רמז למלך רומי אשר המלך על עיר מקובצת מעמים רבים כיתים ואדום ויתר גוים". שהקב"ה פעל באמצעות האבות, גאולה לבני בניהם, בכך שהאבות הכשירו את הקרקע על ידי שכבש אברהם את ארבע המלכיות, ונתן כוח לבניו להכניעם תחת ידם.

ואכן מביא המדרש (בראשית רבה מב, א-ד):

"ויהי בימי אמרפל מלך שנער" (בראשית יד, א), רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי פתח (תהלים לז, טו) "חרב פתחו רשעים וגו' חרבם תבא בלבם" וגו'... זה אמרפל וחביריו, "להפיל עני ואביון" זה לוט, "לטבוח ישרי דרך" זה אברהם, "חרבם תבא בלבם", "ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיוויכם";

דבר אחר "ויהי בימי אמרפל מלך שנער", זו בבל, "ואריוך מלך אלסר" זה אנטיוכס, "כדרלעומר מלך עילם", זה מדי, "ותדעל מלך גוים", זו מלכות אדום, שהיא מכתבת טירוניא (מלכות) מכל אומות העולם, אמר רבי אלעזר בר אבינא אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו צפה לרגלו של משיח תדע שכן שהרי בימי אברהם, על ידי שנתגרו המלכיות אלו באלו באה הגאולה לאברהם.

אברהם אבינו צריך לכבוש את ארבעת המלכים כדי להכין את הדרך לבניו לנצח ארבע מלכיות, לכך קיבצם הקב"ה יחדיו כדי להקל עליו. נמרוד רוצה להרוג את אברהם, ובזה הוא מסבב שאברהם יוכל להכניע את ארבעת המלכיות. עוד, למדים אנו, נמרוד רצה להרוג את אברהם, כהכשר לכך הוא הלך להילחם עם סדום ועמורה.

מזימת המלכים

מלחמת העולם הראשונה החלה כשיצאו ארבעה מלכים מנהיגי רוב העולם המיושב דאז, לכבוש רצועת חוף קטנה בדרום מערב ים המלח, חמשה עיירות עם מלכיהם. הצבא האדיר בדרכו לסדום ועמורה, רמס שבע מדינות והשמיד אותם על יושביהם. המלחמה פרצה בדרך מעניינת, לאחר חטא דור הפלגה, התפלגו שבעים האומות לארצותם, בא כדרלעומר וכבש את סדום עמורה, הכיבוש לא החזיק זמן רב, תושבי הערים מרדו בו והפסיקו לשלם מיסים, שלוש עשרה שנה נמשך המרד. כדרלעומר לא טרח ללכת לגבות את המיסים, עד שבא אמרפל ושיכנע אותו להילחם בהם, לכך המלחמה קרויה על שם אמרפל, אף שהמרד היה בכדרלעומר.

אמרפל הוא נמרוד. מבאר פחד יצחק (פסח לג, יג):

יב. ואם כך הוא בצד הטוב, מחייב שיווי המשקלות של טוב ורע שגם בצד הרע יהיה סדר ומהלך שמדוב המרידה לסלק הטוב ולהתעסק ולהתעמק ברע יגיע לתקופה של סילוק הטוב לגמרי. ומשקל ד"זה לעומת זה" מחייב הוא אפשרות השתדלות להניע לידי משיח מצד הרע, של שלטון כוחות.

הרע עד ביטול אפשרות הטוב כמו שאנו משתדלים להניע לידי משיח של שלטון כוחות הטוב בביטול הבחירה לעשות רע.

יג. ואם ישאל השואל, איפה רואים אנו השתדלות כזהז?התשובה היא, שהוא הוא תוכן חטאו של דור הפלנה. נבוא לפרש פסוק בפסוקלפי פשוטו.

"ויהי כל הארץ שפה אחת" (בראשית יא,א-ו), כולם מאוחדים, ובאו לעבוד בשותפות מתוך היראה של "פן נפוץ". "ויאמרו איש אל אחיו הבה נלבנה, ויאמרו הבה נבנה לנו עיר". והוא שאם העבודה היא להגיע לידי ביטול הבחירה, מוכרחים לקבץ את כל בני האדם יחד, מבלי יוצא מן הכלל, שהרי אדם פירושו הוא הבחירה. וכל זמן שנשאר אף אדם אחד מחוץ לשיתוף הפעולה, הרי נשאר נקודה של בחירה שלא נכללה בעבודה להגיע לסילוק הבחירה הוא תרתי דסתרי, שאינו נותן להגשמת חזיון המשיח.

ולכן הייתה הקפדה והדגשה מיוחדת בדור הפלגה שלא יפוצו, ושהיו "שפה אחת". ולפי זה מתפרש גם לשונן "ונעשה לנו שם". כלומר, שם לעצמנו בלי להשתעבד לרצונו של הקב"ה, הנהגה שאין שם מציאות הטוב. ולפי שמתנהגים עמם למעלה כהנהגתם הם, בא לשון הכתוב "ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות".

נמרוד שב עם חטא דור הפלגה שרצו למרוד בקב"ה, השתמשו עם כוחות הטומאה לצרכיהם, רצו להגיע לרע מוחלט. עם כוחות אלו שב נמרוד ורצה להילחם באברהם אבינו. הנראה שלכך פרצה המלחמה רק עתה. דור הפלגה היה בהיות אברהם בן ארבעים ושמונה באותה השנה הוקמו סדום ועמורה, שנה לאחר הקמתם כבש כדרלעומר את האזור ועבדוהו שתים עשרה שנה. שלוש עשרה שנה מרדו בכדרלעומר, ובשנת ארבע עשרה למרד, היא שנת הגעתו של אברהם לארץ כנען באו ארבעת המלכים להכניעם. הרי שלא הפריע לנמרוד הפצת התורה בחרן, ורק הפצת התורה של אברהם בארץ כנען היא שהביאה את נמרוד לנקום בו ולהורגו. וביותר, אחר שירד אברהם למצרים מפני הרעב, ראה נמרוד שדעת העם אינה עם אברהם, הם סבורים שהוא שהביא עליהם את הרעב בדעותיו. אמר נמרוד, כעת היא שעת הכושר להרגו, ויצא למלחמה יחד עם כדרלעומר.

איך עושים זאת, רומסים את כל הנקרה בדרכם עד סדום ועמורה, כובשים את סדום ועמורה ולוקחים את לוט בשבי, ויוצאים בדממה דקה. כל עבר הירדן המזרחי חרב במלחמה, עבר הירדן המערבי נותר שלם. ארבעת המלכים יצאו עם תושבי סדום ועמורה השבויים מדרום ים המלח, עד דן שבצפון. כל הממלכות בדרך נותרו על תילם. כאשר הגיעו לדן, יצא אברהם אבינו להילחם בהם.

שמות מלכיהם היה "ברע מלך סדם ואת ברשע מלך עמרה שנאב מלך אדמה ושמאבר מלך צבוים" (בראשית יד, א). וברש"י: "ברע", רע לשמים ורע לבריות. "ברשע", שנתעלה ברשעו. "שנאב", שונא אביו שבשמים (זהו מהות מלכותו, לשנוא את אביו שבשמים). "שמאבר", שם אבר לעוף ולקפוץ ולמרוד בהקב"ה". הרי לנו גודל רשעותם של מלכי סדום שכל חשקם ותשוקתם למרוד בקב"ה, אך מלך צוער לא נזכר שמו, מחמת שחטא פחות מרעיו, ולכך ביקש לוט להמלט לצוער שהיא העיר עם החטאים המועטים ביותר. ואמנם דבר חידוש הוא שהתפלל אברהם להציל את סדום ולא נענה, אך לוט אף על רשעו ביקש שלא תיחרב צוער משום נוחותו שאינו רוצה להיות ליד אברהם, כי רצונו להיות רשעים קטנים כמותו, ונענה. עד שכעבור שנה שראה שחטאי העיר הולכים וגוברים, חשש שאף היא תיהפך, ונמלט להר, ומשמע ברבינו בחיי (בראשית מו, לב) שאחר שנמלט ממנה לוט, חרבה העיר.

מלחמה מביאה לביאת המשיח

חמשת המלכים כבשו את סדום, בשובם אינם נכנסים לכבוש את אברהם שזהו טעמו של נמרוד שבא למלחמה, הם ממשיכים צפונה. אברהם עושה סעודת הודיה בליל הסדר על הצלתו. בא אליו עוג מלך הבשן שנפלט מהמלחמה ומספר ששבו את לוט, בחשבו שכך יילחם אברהם עמם וימות והוא יקח את שרה. יש להבין, מה חשב עוג, וכי עלה בדעתו שאברהם ילך להתאבד ולהילחם עם צבא אדיר שכזה?

מבאר רבי יעקב קמנצקי (אמת ליעקב בראשית יד, יד):

הנה אילו היה אברהם שואל שאלה אי חייב לילך להציל את לוט בודאי היו נענה שהוא פטור, דהא אין אדם מחויב להכניס את עצמו בספק סכנה בכדי להציל את חבירו אלא מה שעשה כן אברהם הוא משום שהאבות נקראו "ישרים" (עבודה זרה דף כה.), והיינו שכל הנהגתם היתה לא על פי דיני התורה אלא על פי השכל הישר, כי האלקים עשה את האדם ישר, ועל פי היושר היה מוטל על אברהם להשתדל להציל את לוט, כי אברהם הרגיש את עצמו כאחראי לשלומו של לוט מכיון שהרן אביו מת בכבשן אביו משום שאמר שהוא מאמין באלוקי אברהם, ולכן על פי היושר, הוכרח אברהם להריק את חניכיו ולרדוף אחר המלכים. ובאמת כל חיי האבות, שחיו קודם זמן תורה, היו מונהגים על פי היושר, וזהו ביאור מאמר חז"ל (ויקרא רבה ט, ג): "דרך ארץ קדמה לתורה", והיינו שהאבות התנהגו על פי דרך ארץ והיושר עוד קודם שניתנה תורה.

לשון החפץ חיים בפתיחתו לאהבת חסד, "התחסד אברהם עמו כדי להצילו". עוג ידע את מדת חסידותו של אברהם שיסכן עצמו בכדי להציל את קרובו. על דרך זו יש שביארו, שלכך נאמר כאן (בראשית יד, יג) "ויגד לאברם העברי", כאן אברהם עמד כנגד כל העולם והלך להציל את לוט. מאברהם מצופה לעשות מה שאף אחד אחר לא היה עושה. ממנו מצופה למסור נפשו עבור לוט שהוא מחויב לו הכרת הטוב על שהלך עמו לארץ כנען, על אף שלוט עשה זו עבור בצע כסף, אך סוף כל סוף הוא סייע לו בהיותו במצרים ועל כך מגיעה לו הכרת הטוב עד כדי מסירות נפש.

כך חשב הפליט ואף כך חשבו המלכים. לכך הם שבו את לוט. מביא האלשיך (בראשית, יד):

ומעתה ראוי לדעת למה עשו בערמה לבלתי לכת מתחלה הלוך ונסוע עדיו. אך הוא כי אינו כבוד מלך וכל שכן ארבעה מלכים ללכת אחר איש אחד...

על כן התנכלו להראות כי על זולתו הם באים. ואפילו על סדום לא באו דרך ישרה, עם היות כוונת אמרפל לבא לקחת משם את לוט, למען יצא אברם להצילו ויהרג כלאחר יד.

להילחם עם אברהם אבינו המלכים הבינו שאין בכוחם, אם הוא ניצל מכבשן האש, יינצל אף מהם. לכך שבו את לוט, ואברהם ייאלץ להילחם עמם. הבינו המלכים, פתיחת מלחמה עמם שאינה מוצדקת יכולה לסייע בעדם להצליח להרוג את אברהם.ואברהם הוכרח להילחם עמם כדי להציל את צאצאיו. במלחמה עם ארבע מלכים אלו שהם כנגד ארבע מלכיות, הוא מכין את הדרך לבניו לעמוד בניסיונות ארבע מלכיות. וביותר, צריך להציל את לוט, שמזרעו עמון ומואב, תצא מלכות בית דוד ומלך המשיח. כך שכל המלחמה הייתה כדי לגרום לאברהם לכבוש את הדרך לבניו עם ארבעת המלכיות, ולהוציא את מלכות בית דוד לפועל. כל הצרות והניסיונות הם מסיבה אחת, לגרום לעם ישראל להגיע למטרה, ולהביא את העולם כולו לתיקונו.

האומות פועלות בעל כרחם לקרב הגאולה

נמרוד רוצה להרוג את אברהם, בדרך הוא משמיד את המורדים הגדולים בקב"ה. הרי לנו, "כל הרשעה כולה כעשן תכלה", אנו איננו צריכים להשמיד את הרשע, אנו נגביר את הקדושה, ובזה הקב"ה יכלה את הרשעה מאליה. יש להוסיף בזה את דברי הגמרא בעבודה זרה (דף ב:), לעתיד לבוא יבואו אומות העולם לפני הקב"ה לקבל שכרם, "אומרים לפניו: רבונו של עולם, הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה, כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם גשרים ליטול מהם מכס, כרכים לעשות בהם אנגריא, מלחמות אני עשיתי".

מבאר הרב מבריסק (חידושי מרן רי"ז הלוי, בראשית):

לכאורה יפלא איך ימלאם ליבם לומר כן לפני הקב"ה שהכל גלוי לפניו, ואיך יעיזו לומר לפניו שקר גלוי כזה שכל מה שעשו משווקים ומרחצאות וגשרים ומלחמות וכדומה לא עשו אלא בשביל ישראל כדי שיעסקו בתורה והרי זה יהיה לעתיד לבוא בשעה שגם כל אומות העולם כבר ידעו ויכירו את בוראם ואת האמת כמו שהוא, ולא יהיה אז מקום לשקר כלל, ואיך יעלה אז על דעתם לטעון שקר לפניו, ולא עוד אלא שיאמרו וכולם לא עשינו אלא, היינו שבלעדי מה שהוא לזה התכלית לא עשו דבר, אתמהה לומר שקר כזה לפני הקב"ה שהכל גלוי לפניו?

ונראה הביאור בדברי הגמרא, דבאמת אין בדבריהם שקר כלל, וכמה מה שיטענו אמת הוא, וגם הקב"ה בתשובתו אינו אומר להם כי שקרנים הם רק שוטים שבעולם ולא שקרנים. והביאור בזה, דכמו שבתחילת הבריאה לא נברא העולם אלא בשביל ישראל ובשביל התורה כמו שמביא רש"י מדביר חז"ל בתחילת בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתה" יעויין שם, כן כל מה שנעשה ונתחדש בעולם מתחילת הבריאה ועד סוף כל הדורות הכל הוא רק לתכלית זה בשביל ישראל שיתעסקו בתורה, ואף שהארץ נתן לבני אדם יש רשות לכל אחד לעשות בה כרצונו, בכל זאת אין העולם הפקר, ולא נעשה בהעולם דבר מה שאינו לזה התכלית, וכבר האריך הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה וכתב שאפשר שיבנה ארמון כליל יופי ויהיה הארמון ההוא מזומן לאיש חסיד יבוא באחרית הימים ויחסה יום אחד בצל קיר מן הקירות ההם ויהיה לו סיבה להינצל ממות, יעוין שם בדבריו. ועל דרך זה כל מה שאומות העולם עושים משווקים וגשרים ומרחצאות וכדומה יש להם תכלית למעלה בשביל ישראל ובשביל התורה ואין לך שום דבר בעולם מה שלא נעשה לא התכלית, אך עכשיו אין אנו יודעין מאומה על כל מה מעשה מה היא תכליתו, אבל לעתיד לבוא שהאמת יתגלה לעין כל ומלאה הארץ דעה, אז כבר יהיה גלוי לכל חשבון על מעשה ומעשה מכל מה שנעשה בעולם, לצורך איזה תכלית ומטרה הייתה מיועדת ומזומנת כל פעולה ופעולה וכל מעשה ומעשה, ואומות העולם יווכחו אז לדעת כי כל מה שעשו בעולם ממלחמות וכיבוש כרכים והרבות כסף וזהב וגשרים ושווקים ומרחצאות ועוד, כולם לא נעשו אלא בשביל ישראל בכדי שיתעסקו בתורה, ויבוא לתבוע מהקב"ה שכר פעולתם, והקב"ה אומר להם שוטים שבעולם [על זה שחושבים שמגיע להם שכר עבור פעולותיהם אלו], כל מה שעשיתם לא עשיתם אלא לצורך עצמכם ולא הייתה כוונתכם בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה, רק למעלה היה חשבון הזה, אבל אתם מצידכם עשיתם כל זה לצורך עצמכם, ואין מגיע לכם שכר פעולה עבור מעשיכם, אבל המעשה אמת שכל מה שעשו לא עשו אלא בשביל ישראל בכדי שיתעסקו בתורה.

הדברים מפורשים במדרש (בראשית רבה מב, ד), "אמר רבי אלעזר בר אבינא אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו צפה לרגלו של משיח תדע שכן שהרי בימי אברהם, על ידי שנתגרו המלכיות אלו באלו באה הגאולה לאברהם". ברמב"ם כתוב עוד יותר, בביאור הפסוק (דברים לב, ח), "יצב גבלת עמים למספר בני ישראל", אף את הגבולות הקב"ה קובע כפי צרכם של ישראל, יתכן וכמה דורות אחר כך יצטרכו שהמקום יעבור בעלות לצורך בני ישראל, לכך כיום תהיה מלחמה להעביר את השטח בעלות. כך ראינו בעצמנו, הבריטים כבשו את הארץ, בשנים ספורות בנו נמלים, תחנות משטרה, סללו כבישים, מסילות רכבת. וכך אחרי השואה, יכלו להגיע לארץ ביתר קלות. וכי עשו זאת בשבילנו? וכי נתנו לנו מרצונם לשוב ארצה?! הקב"ה גלגל זאת על ידם לטובתנו, ואף שכוונתם הייתה לתועלת עצמם. ומעתה, נמרוד רצה להרוג את אברהם, בכך נגרם שהתרבה כבוד שמים, הכשר להבאת הגאולה.

המלחמה משוללת היגיון

המלחמה היא כנגד השכל האנושי. מרחיב בזה רבי משה שפירא (שובי ונחזה בראשית, עמוד 209 :)

והנה כפי מסקנת הגמרא וכמו שהקב"הגילה להם, הרי אין המלחמות שייך אל הנלחמים ולא הם העושים אותן, אלא כל המלחמות נעשין בעולם על ידי הבורא יתברך בעצמו "ומלחמות אני עשיתי", ונמצא שהמושלים רק מדמי בנפשם שהם העושים את המלחמות אך אליבא דאמת אין זה כך. ולזה נראה רק להוסיף שאילו הייתה המלחמה מצד המושלים אזי לא הייתה המלחמה מן האפשר כלל וכלל, כי בני אדם לעולם לא היו מסכימים לצאת למלחמה בשביל שום אדם בעולם יהיה מי שיהיה. והרי בדורות האחרונים ראינו הרבה מלחמות על אף שאין שום אדם אוהב את המושל עד כדי כך.

ואילו היה המושל מעלה את המס בשקל אחד היו עושים מהפכה, ואילו המושל היה מעלה את המחיר של איזה דבר שבני אדם צריכים בדרך כלל, אזי היה עולה הזעם ואנשיהם היו יוצאים לרחובות,ואילו למלחמות הרי הם הולכים בלי שום בעיה והם מסכניםאת חייהם, אלא ודאי הוא דבר בלתי אפשר כי אם אך ורק מפני שהמלחמות נעשו על ידי הבורא יתברך בעצמו. וזהו מה שגילו לנו חז"ל במלחמה הראשונב בעולם, כי הכלל הגדול והידוע שנאמר בשם הגר"א ובשם גדולי חכמי הספרדים, ובשם גדולי החסידים, וכן מקובל על כולם, שהמקום שמוזכר איזה עניין בתורה לראשונה הוא זה המקום ששם מונחת עיקר תמצית העניין, ולכן במלחמה הראשונה שהייתה בעולם נתגלה לנו שהמלחמה הייתה נגד אברהם ולוט כי מי שעושה את המלחמות הוא כדאמרינן בגמרא "מלחמות אני עשיתי", ונבאר קצת בזה לפי ערכנו, והוא עניין גדול ועמוק מאד, וכמובן נוגע לנו מאד מאד.

סוד הדבר הוא מה שהעולם כולו נברא על המלכות... כי מלכות זהו המקום היחידי ששם הבורא יתברך נותן לנו מציאות אמת, כי מלכות מצד עצמה, אינה יכולה להתקיים כי אם על ידי העם המקבלים עליהם עול מלכותו של המלך (פרקי דרבי אליעזר, ג). ונמצא דמלכות שמיים מתקיימת אך ורק על ידי הבחירה שלנוו, וזהו שאמרנו שהמלכות הוא יסוד שהעולם שלנו עומד עליו... אולם מאחר שהמלכות תלויה בבחירה, הרי מוכרח שיש חלק שאינו מקבל את המלכות... אם כן יוצא מזה שהמלכות מחייבת מלחמה, כי המלך צריך ללחום נגד המורדים בו, כי בלאו הכי לא תתקיים מלכותו.

דאי אפשר להשאיר קן של מורדים בתוך המלכות, כי זהו ביטול המלכות. ויש להעיר כי השם המקובל של ההלכות ברמב"ם בעניין מלך הוא, הלכות מלכים. אבל בספרים מדוייקים השם הוא הלכות מלכים ומלחמותיהם, והיינו שהמלחמות מצטרפות להיות חלק מהמלכות, וזה כמו שביארנו שהמלכות מצד עצם עניינה מחייבת מלחמות, כי מלכות תלויה בבחירה ויש סיכוי גבוה מאד שיבחרו נגד המלכות, ובכן לא תתכן מלכות בלי מלחמות.

ונמצא שהמלחמה מוכרחת מתוך עניין המלכות שהעולם עומד עליו והמלחמה לחיים ולמוות, כי המורד במלכות מורד בכל לבו ונפשו ואם כן הנלחם בו חייב גם הוא להילחם בכל לבו ונפשו. אך מי שעושה את המלחמות אין זה כי בני אדם כי זהו הרי נגד טבעם ונגד תכונתם, ולא יתכן שבני אדם יסכימו בנפש חפצה לעשות מלחמה, ומה שאמנםאנו רואים בני אדם רצים למלחמה, אין זה כי טירוף דעת, אלא זה קורה אך ורק מפני ש"מלחמות אני עשיתי". ומבואר שאין בני אדם עושים מלחמות אלא כל העניין הוא למעלה מהם, שהוא עניין מוכרח מתוך היסוד שעליו עומד קיום האנושי, כלומר קיום העולם, דלא יתכן שיתקיימו המלכיות בלי מלחמות, ומלכיות זהו היסוד שהעולם עומד עליו, ואמנם כמובן היסוד שהעולם עומד עליו הוא מלכות שמיים, אבל הרי אמרינן בגמרא (ברכות דף נח.), מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, והכוונה בזה שהסדר הנכון שבני אדם חייב בו הוא סדר של מלכות, וזהו דוגמא לסדר האמיתי והתכליתי שהבורא יתברך קבע שהוא מה שכתוב "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא," אבל לעולם סדר החיים של בני האדם הוא במסגרות של מלכות והמסגרות האלו מחייבין מלחמה, אלא מי שעושה המלחמות הוא מי שברא את בני האדם.

לבני אדם נראה שהם מוסרים נפשם עבור כבוד המלכות, אך האמת ש"מלחמות אני עשיתי", הם כלי ביד הקב"ה להכין את הדרך לגאולה.

אומות העולם נכנעים לאברהם

ולכך אחרי שאברהם ניצח את ארבעת המלכים, מבאר הרב אלישיב (דברי אגדה בראשית יד, יז):

אחרי נצחונו של אברהם אבינו כתוב "אל עמק שוה הוא עמק המלך", ואמרו במדרש (בראשית רבה מב, ה) "'עמק שוה' ... ששם השוו כל עובדי כוכבים וקיצצו ארזים ועשו לו בימה גדולה והושיבו אותו למעלה ממנה והיו מקלסין לפניו ואומרים שמענו אדוני נשיאאלקים אתה בתוכנו אמרו לו מלך את עלינו, נשיא את עלינו". כשאברהם אבינו מסר את נפשו על אמונתו בה', ובחר לרדת לכבשן האש באורכשדים, וניצל מתוכו לא התכנסו אומות העולם לתת לו כבוד וגדולה. כשאברהם אבינו נוטע אשל ומאכיל לכל עובר אורח, לרעבים ולצמאים- אין אומות העולם מרגישים בזה כלל.

אך כשהכה אותם שוק על ירך וניצח את המלכים - רק אז נתאספו כל הגויםלהמליכו למלך עליהם! אכן זוהי השקפת האומות היודעים לכבד רק את כח הזרוע, רק אז יש להם דרך ארץ.

רק כאשר הם רואים שיד ה' מנצחת, הרשעה כעשן תכלה, רק אז אומות העולם מוכנים להכיר בקב"ה, "יכירו וידוע כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך". בזה אברהם אבינו מכין את הדרך לגאולה, שאומות העולם יכירו במלכות ה'. תפקדינו הוא להרבות ולהרחיב את גבולות הקדושה, לעשות עוד ועוד מצוות, לקרב עוד יהודי לאבינו שבשמים. ובזה הרע יכלה את עצמו כעשן המכלה את עצמו.

נדבר על ענייני דיומא. בשבוע הבא יש בחירות לכנסת. יש שמקדשים מלחמה כנגד כל הקדוש והיקר לעם ישראל, לעקור את כל הדת המדינה היהודית. אלו בחירות גורליות! תפקידנו הוא להראות שיש ציבור גדול ומשמעותי שרוצה את הקב"ה, רוצה שבארץ הקודש יחיו חיי תורה. להשפיע על כל ידידינו ומכרינו להצביע למפלגות החרדיות, למפלגות שממושמעות ומונהגות על ידי גדולי ישראל. ובזה נקדש שם שמיים!