סבא שלי
יש לי סבא ששייך לדורות הקודמים, הוא כזה תמים...
“ אל תהיה תמים” – מחנך אותנו העולם.
“זכותך לשאול שאלות” – מבשר לנו כל מדריך מתחיל.
“עם הבטחות לא קונים במכולת” – מזלזל המזלזל התורן.
וכולם מקנחים בהצהרה נלעגת: אשרי המאמין...
אצלנו במשפחה מקובל ההיפך.
סבא שלנו זכרונו לברכה היה תמים.
הוא גם ויתר מרצון על הזכות לשאול שאלות.
ועם הבטחות הוא לא רק קנה במכולת, אלא ניהל את כל חייו.
והוא היה מאושר. אשרי המאמין!
לסבא שלנו קראו אברהם, אבל אנחנו מעדיפים לכנות אותו אברהם אבינו.
לחיות מהבטחות
כמו בכל משפחה טובה, יש בראש הפירמידה סב זקן וחכם, הוא היה מן הסתם מעורב באי-אלו ניסים שאילולא הם, לא באו כל צאצאיו לעולם.
יודעת המשפחה להוקיר את סבא שהתעקש לחיות גם כשכולם סביבו מתו, ומסר נפשו להישאר יהודי.
כשסבא היה שם בגלות לבדו, לא היתה סביבו משפחה, היתה רק אמונה ומסירות.
סבא ראוי להוקרה על כל אותן שנים בהן התאמץ לשאת את המשפחה על ליבו ואמונתו.
יש לעם ישראל סבא כזה, אבל הוא – בשונה מכל סב אחר – עשה זאת בלי שלפניו היה עוד סבא אחר שעשה זאת.
לא היו תקדימים.
אברהם אבינו ראש וראשון למאמינים ולנימולים, אבי המשפחה הוותיקה בתבל.
רוב ימיו ערירי היה, ולמעשה, משפחתו הענפה מעולם לא הקיפה אותו בשמחה משפחתית ובתצלום משותף.
את הברית והבטחת “אב המון גויים” הוא מקבל רק לקראת הסוף, ברגע התשעים ותשע, תרתי משמע.
ואברהם ניזון כל ימיו מהבטחות: “לזרעך אתן את הארץ הזאת”; “ושמתי את זרעך כעפר הארץ”; “והפרתי אותך מאוד”.
ההבטחות מקופלות בתוך צעיף של אמונה, ואין בעולם איש המכיר או יודע על עַם שעתיד לצאת מהסב הזקן, ואין איש יודע או מכיר בנותן ההבטחה.
ואין בכל המרחב עוד נפש אחת שתאמר לו: “תתחזק! עוד יהיה טוב. תהיה משפחה. יהיו צאצאים ועם”.
בשנים הארוכות מאוד שקדמו לקיומו, מקופל כל עם ישראל בנקודת האמונה של איש אחד, שזכה על שום כך להיחשב “אב המון גויים”.
לכולם בסביבתו יש ילדים, יש הישגים, יש הוכחות מוחשיות לקיומם. אפילו ישמעאל כבר נולד.
רק עם ישראל שרוי בתוך הבטחה, וגם לכשייוולד יצחק, עוד ארוכה הדרך.
הְיֵה תמים!
יש לסבא סוד קיומי והוא מוכרח לעבור בירושה.
הסוד של סבא הביא אותנו לעולם, והסוד הזה יכול להביא גם את כל מה שעתיד להיעשות מאיתנו לעולם.
אברהם אבינו היה תמים, ואת התואר הזה הוא מקבל על סף גיל מאה.
“התהלך לפני והיה תמים” אומר השי”ת. ומלבד ההוראה, זהו גילוי דעת – אברהם אבינו הוא האיש השלם, התמים.
התמימות מורה את דרכו, ואודות לה הוא מסוגל לעשות את מה שרוב העולם אינו מסוגל – “התהלך לפני”. ללכת קדימה ולא להביט אף פעם לאחור.
ללכת לפנים בידיעה ברורה שהשם יתברך צועד עימי, מנווט את דרכי, ומשקיף על צעדיי.
כדי לדבוק בצורת הליכה שכזו נדרשת מידה רבה של תמימות צלולה.
אדם מסתפק תמיד, האם השם יתברך איתי? ההבטחה עדיין בתוקף? ואולי מתכוונים להכשיל אותי?
הספקות הם המונע האימתני שרוב העולם כורע לפניו ברך.
לסבא שלנו לא היו ספקות. הוא צעד קדימה בידיעה ברורה שההשגחה מתייצבת מאחוריו.
את התואר ‘תמים’ קיבל אברהם אבינו יחד עם מצוות מילה.
מוהרנ”ת מעורר לשים לב לעובדה, שמצוות מילה היא דוגמה יוצאת דופן לפעולה של חיסרון שיוצרת שלמות.
וכי איזה דבר נעשה שלם דווקא כאשר חותכים ומחסרים ממנו?!
וזה הסוד הגדול:
תמימות, דהיינו שלמות, מתחילה בהבנה שמה שעלול לגרוע ממני את השלמות ולהחמיץ את תקוותי – אלו דווקא החכמות והשאלות.
חתוך את הערלה, הסר חשש, התעלם ממחשבות מכשילות.
האמן שה’ איתך ואל תתעקש על אותות סימנים ומופתים. זו עלולה להיות הערלה, הסר אותה מלבך.
עד שנגיע
ויש משמעות נוספת לתמימות.
הנוף של אברהם אבינו הוא המדבר, דירתו אוהל, מזונו הבטחות שמימיות, ציה ושממה בני חברתו.
לכאורה, עד שתתגשמנה כל ההבטחות ארוכה הדרך. המשפחה שלו תופיע על דפי ההיסטוריה רק בעוד כמה דורות.
איזו מין צורת חיים זו? לצפות ולקוות ולחלום, ומה נאכל עד אז?
אלא שלא לחינם נקרא אברהם ‘תמים’.
דרשו חז”ל (נדרים לב): “כל המתמים את עצמו הקב”ה מיתמם עימו”,
מתמים היינו משלים את עצמו.
כלומר, להתמים עצמך הכוונה להתייחס למצבך כאל דבר שלם.
הדוגמה המובהקת לכך הוא התם הקדוש מסיפורי מעשיות (מעשה ט).
ההתחלה שלו רחוקה מאוד מכל סוג שלמות; הוא מייצר נעלים משולשות ומזונו פת ומים, בגד אחד לו ולזוגתו, והדלות שוכנת קבע בביתו.
ובכל זאת לא חסר לו דבר.
הלחם מעדן מלכים, המים יין המשומר, הבגד פאר היצירה, המנעלים דבש וצוקר.
התם אינו טיפש, הוא יודע שיש שלמות. אבל מה יעשה עד אז, ירעב?
הוא מחליט להיות שבע.
איך נעשים שבע במדבר – באמצעות אמונה.
אם תתייחס למצבך כאל מציאות מושלמת שהשם יתברך יוצר ובורא במיוחד עבורך בזה הרגע, הקדוש ברוך הוא אף הוא יתמים עצמו כנגדך.
גם הוא כביכול ישקיף עליך בעיני התום וידאג להשלים את שחסר לך, בפועל ממש.
המון זמן קודם שהופענו כאן בהמוננו, על משפחותינו טפינו תורתנו ורבבות הניסים המקיפים אותנו, כבר היה סבא צופה ומרגיש עצמו כאומה של השם.
עם שלם בתוך איש אחד.
לבדו, וכלל אינו בודד.
