ספק מילה ביום טוב שני
פתחי לב
עיונים בפרשת השבוע
הנה ידוע שמילה בזמנה דוחה שבת ויום טוב, ומילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת. ולענין יום טוב שני של גלויות נחלקו הפוסקים, דעת הרמב"ם להקל במילה שלא בזמנה ביום טוב שני של גלויות, מלבד שני ימים טובים של ראש השנה, ואילו המחבר פסק להחמיר, כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' רסו סעיף ב).
עוד פסק המחבר (שם סעיף ח), שמי שנולד בין השמשות, וספק שמיני ספק תשיעי שלו חל ביום טוב שני של גלויות, אין מלין אותו באותו יום, מאחר שאין דוחים יום טוב מספק.
ובשו"ת נודע ביהודה (מהדורא קמא או"ח סי' ל) הקשה על פסק זה, שהרי יש כאן ספק ספיקא, שמא היום הוא שמיני שלו ומילתו דוחה יום טוב, ואם תמצא לומר שכבר עבר זמנה, שמא היום חול. הרי יש כאן שני צדדי הספק שמצטרפים להתיר.
ובביאור דעת המחבר העלה הנודע ביהודה, שהמילה נחשבת דבר שיש לו מתירין, שהרי אפשר למולו לאחר יום טוב, ולפיכך יש מקום להחמיר אף בספק ספיקא. אולם בהמשך תשובתו דן בזה מכמה צדדים, ולמסקנא כתב להתיר ספק מילה בזמנה ביום טוב שני, ואף ביום השני של ראש השנה.
נמצא, שמה שדן להחשיב את המילה לדבר שיש לו מתירין, נאמר בביאור דעת המחבר, ואין זו מסקנתו לאסור את המילה בנידון זה.
והנה יש להעיר בעצם הסברא להחשיב את המילה לדבר שיש לו מתירין. שהרי חקרו גדולי האחרונים, עיין בבית הלוי (ח"ב סי' מז אות ב) שמבאר בדעת הטור, שמלבד מצות מעשה המילה יש מצוה נמשכת שיהא האדם נימול. ולפי זה, אף שמעשה המילה אפשר לקיים לאחר יו"ט, מ"מ קיום המצוה אי אפשר להשלים למחר.
ולכאורה היה מקום לחלק, שהמצוה להיות נימול מוטלת על האדם עצמו, ואילו בנידון דידן מדובר בקטן, שהחיוב למולו מוטל על אביו. ולפי זה יש לדון, שמצות האב היא מעשה המילה, שאפשר לעשותו לאחר יום טוב.
ברם בבית הלוי שם כתב בפירוש, שלפי דרך זו אף מצות האב נמשכת עד שיגדל הבן, שיהא בנו נימול. נמצא, שלפי דבריו אין די בחילוק זה, ועדיין יש לעיין כיצד מתיישב הסברא של דבר שיש לו מתירין עם גדר המצוה הנמשכת.
וביותר יש להעיר מה שכתב הנודב"י בחידושי הצל"ח (פסחים ט): שדבר הראוי לשימוש היום ולמחר אינו בכלל דבר שיש לו מתירין, וא"כ הרי המצוה להיות נמול בשעות אלו לא יוכל לקיים אלא אם ימול ביו"ט.
עוד יש לעיין בדברי הנודע ביהודה בתשובה אחרת (מהדורא תניינא יו"ד סי' קסו), בענין תינוק שנדחתה מילתו מחמת חולי, ולאחר שהבריא רצו להמתין עד ערב פסח, כדי שיוכלו הבכורים לאכול בסעודת הברית.
הנודע ביהודה גינה מנהג זה, וכתב שאין לדחות את המילה, שהרי אף ביום המילה עצמו זריזין מקדימין למצוות, וכל שכן שאין לדחותה מיום ליום. ועוד הזכיר את החשש שמא ימות התינוק ותתבטל המצוה לגמרי.
ולכאורה, לפי הצד שיש מצוה נמשכת להיות נימול, היה מקום להעיר גם מצד הפסד קיום המצוה בכל אותן שעות, שהרי בדחיית המילה מעכבים את קיום המצוה, ומזה שהזכיר הטעם של זריזין מקדימין, אולי יש קצת סמך להבנה האמורה בדעתו.
ובענין זה יש לדון גם במילת יוצא דופן. בשו"ע (יו"ד סי' רסו סעיף י) נפסק, שיוצא דופן, אף שנימול לשמונה, אין מילתו דוחה שבת. ועיקר הספק בענין זה מבואר בגמרא (שבת קלה ע"א).
ולענין יום טוב שני, היתה דעת הגאב"ד הגרח"ד פאדווא זצ"ל להתיר, מטעם ספק ספיקא, שמא מילתו דוחה שבת ויום טוב, ואם תמצא לומר שאינה דוחה, שמא היום חול.
והנה לפי הסברא שהעלה הנודע ביהודה בביאור דעת המחבר, שמילה נחשבת דבר שיש לו מתירין ואין להתירה אף בספק ספיקא, יש לדון גם בהיתר זה, שהרי אפשר למולו לאחר יום טוב. אמנם אין מוכרח שהיתר זה הוא שלא כדעת הנודע ביהודה עצמו, מאחר שלמסקנא התיר ספק מילה בזמנה ביום טוב שני.
עוד יש לציין לדעת הש"ך (שם סק"ח), שהכריע כדעת הרמב"ם להקל אף במילה שוודאי אינה בזמנה, ביום טוב שני של גלויות, והנודע ביהודה בסוף תשובתו כתב שהסומך על שיטה זו יש לו על מי לסמוך. הרי שיש בענין זה צד היתר נוסף, מלבד הספק ספיקא האמור.
אמנם למעשה, המנהג אצל רוב המורים שהכרתי היה להחמיר במילת יוצא דופן ביום טוב שני.
ופעם בא מעשה כזה לידי, ואמר לי המוהל שאינו מסכים למול אלא אם כן יסכים לכך הגה"צ ר' יצחק טוביה גאב"ד ירושלים זצ"ל, בעל שערי טוביה. והלכתי ושאלתי את פי הגה"צ גאב"ד ירושלים זצ"ל, והשיב לי שהוא הרי תלמיד של הרב פאדווא זצ"ל, ומכיון שרבו התיר, הרי הוא סומך על דבריו ומתיר גם הוא.
