שכרו ועונשו של האדם טמונים בתוך המצוות והעבירות
'ששכר מצוה - מצוה, ושכר עבירה - עבירה' (אבות ד, ב)
פירש הגאון רבי יוסף יהודה לייב בלוָך זצ"ל (שיעורי דעת מאמר תשובה): לא כחוקי המדינות - חוקי התורה, ולא כעניין השכר והעונש הקבוע בנימוסי בני אדם - הוא השכר והעונש שנקבע על־פי התורה הקדושה. השכר המגיע לאדם בידם להוציא מיד את גֶזר־דינו אם לא ימלא את שליחותו בדיוק הראוי, מה מאוד במלאותו את מצות המלכות והעונש המגיע לו בעוברו עליה הם דברים הבאים לו ירעד ליבו בקרבו כי הלא יודע הוא שאין לו תחבולה להינצל אם יעבור על מצות מבחוץ, אינם תלויים לא בו ולא במעשה שעשה. הוא עשה את המעשה והחוק קבוע בספר החוקים. השופט דן אותו והשוטר מענישו.
"לא כן במצות התורה! המצוה גופה נשארה רשומה בנפש האדם ומתוכה מגיע לו על־פי מערכת הבריאה שכרו, והעבירה נשארת קבועה בנפשו ומביאה לו את הוא לבקש נוחם לנפשו למען הרגיע את רוחו. ולכן, אף אם יימצא במצב סכנה כֶזה, עונשו. כלל אמרו חֶז״ל: שכר מצוה - מצוה, שכר עבירה - עבירה׳. המצוה גופה היא יתנחם ויאמר אל ליבו: אחר שלא נמסרתי אלא בידי אנשים שבעלי־לב המה, אם הנותנת לו שכרו והעבירה עצמה מענישתו".
את יסוד הדברים המחיש הגרי״ל בלוָך זצ״ל על־פי המשל הבא: "אם ישלח מלָך גדול את עבדו באיֶזו מלאכה חשובה, רבת־האחריות, שדורשת "אבל מה גדולה היא הסכנה לעבד שרבו מוסר לו עבודה חשובה ואחראית ואם לא דייקנות גדולה ומסירות יתירה לקיים אותה, ויאמר לו: השמר פן תכשל ותמעול בשליחותָך, כי אֶז דתָך להמית או להיאסר מאסר עולם, מה מאוד יפחד העבד פן ייכשל וישנה מעט בשליחותו, כי אֶז יגיע לו עונש כל־כָך מר. אולם יוכל להרגיע את בחטאו עצמו שם ימצא את עונשו". נפשו, באמרו: מלָך חסד הוא. אם אכשל חס־וחלילה אפול לרגליו ואתחנן לו ויחוס עלי וירחמני.
"אבל אם המלָך ישלח אתו יחד למקום המלאכה מחלקת חיילים ושר־צבא וימסור
המלָך וייכשל בשליחותו, כי אֶז לא יוכל לראות את פני המלָך ולבקש מחילתו, ודינו כבר נחתָך ונמסר בידי משרתי המלָך שאין בידם למחול אף אם ירחמו עליו, כי עליהם להוציא לפועל את מצות המלָך אם יעוות בשליחותו. אבל מטבע האדם
גם אכשל אתחנן לפניהם אולי יבקשו וימצאו זכות לפטרני, או הם ימליצו עלי אל המלָך ויעוררו רחמים עלי.
יעשנה בדיוק הראוי יהיה עונשו כרוָך בה, שהדבר עצמו שהוא עסוק בו ישרפהו או יסקלהו, הלא אֶז שום תקנה אין לו כי לא המלָך מעניש אותו ולא משרתיו, אלא
(משל האבות - הרב משה לוי)
