שני גדרי בעלות בארץ ישראל

בפרשתנו נזכרה כמ"פ ההבטחה שהבטיח הקב"ה את א"י לאברהם אבינו, בלשונות שונים: "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (יב, ז), "המקום אשר אתה שם, צפונה ונגבה וקדמה וימה. כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך גו'" (יג, יד-טו), ועוד.

והשינויים העיקריים בין הלשונות הם: א. נתינת הארץ "לזרעך" בלבד, או "לך גו' ולזרעך". ב. הזכרת הארץ באופן כללי בלבד ("הארץ הזאת"), או בפירוט ארבע רוחותי' וכו'.

ויש לבאר טעם שינויים אלו:

בבעלות בנ"י על ארץ ישראל יש שני גדרים: א. בעלות כללית - שכל הארץ שייכת לכלל ישראל; ב. בעלות פרטית - שכל אחד יש לו חלק פרטי בארץ השייך אליו.

ויש לומר דשני אופני בעלות אלו כלולים בהבטחת הקב"ה לאברהם אבינו: הבעלות הכללית של כלל ישראל על הארץ – הובטחה לאברהם בהיותו ראש האומה הישראלית, שכל בני ישראל כלולים בה, ולכן ההבטחה אליו היא הבטחה לכלל ישראל; והבעלות הפרטית של כאו"א מישראל על חלקו – הובטחה לאברהם בהיותו אביו של כאו"א מישראל, שכאו"א מישראל יורש ממנו את חלקו בארץ.

ומעתה י"ל, שבזה תלויים שינויי הלשון בין הכתובים הנ"ל:

הכתוב "לזרעך אתן את הארץ הזאת" - הוא הבטחה על הבעלות הכללית של עם ישראל על הארץ, ולכן נזכרה ארץ ישראל בלשון כללית ("הארץ הזאת"), לפי שהנידון כאן הוא שייכות ארץ ישראל בכללותה לעם ישראל בכללותו. ולכן נזכר בכתוב "זרעך" בלבד, כי אין זו נתינה לאברהם באופן פרטי, אלא נתינה לכלל ישראל ("זרעך").

משא"כ הכתוב "המקום אשר אתה שם גו' לך אתננה ולזרעך גו'" - הוא ההבטחה על בעלותו הפרטית של כאו"א מישראל על חלקו בארץ, ולכן מודגש בה גודל שטח הארץ לרוחותי', כדי לבאר שהיא ארץ רחבת ידים שיש בה כדי חלוקה לכל בנ"י. ולכן ג"כ נאמר בה "לך אתננה ולזרעך", היינו שהנתינה היא לאברהם באופן פרטי, וממנו באה הארץ בירושה לזרעו עד עולם.