שני זוגות אופניים ושני בתים
ממני אליכם | מני מספר על אבא ואמא ומצוות כיבוד הורים
כתיבה: י. בנימין
יש לי חבר שקוראים לו שלוימי, סיפרתי לכם עליו פעם. שלוימי הוא חבר טוב שלי, בעיקר מפני שאנחנו מסכימים כמעט על הכל. שנינו חושבים שההפסקה בחיידר קצרה מדי, שאופניים עם הילוכים הם המצאה חשובה מאוד, ועוד כמה דברים שדנו בהם.
ביום שלישי אחר הצהרים, כשחזרתי מהחיידר, שלוימי שאל אם אני רוצה לצאת איתו לסיבוב אופניים בשכונה. רציתי מאוד, הבעיה היחידה הייתה שצריך לשאול את אמא. ובדרך כלל כשאני שואל את אמא אם אפשר לצאת, היא מזכירה לי כל מיני דברים שהייתי צריך לעשות קודם. לסדר את החדר שלי, את הספרים שהשארתי בכל מיני פינות, ולא מדבר על הנעליים... לדעתי, יש קשר מסתורי בין המילים "אמא, אפשר בבקשה לצאת?" לבין המילים "קודם תסדר ותוריד את הפח". אני מציע לבדוק את זה ברצינות.
הפעם היה לי נס גלוי, אמא הסכימה: "רק תישארו ברחובות של השכונה, בלי לרדת לכביש הראשי, ותחזור עד שש".
"אבל אמא, עכשיו חמש!"
"בדיוק", אמרה לי אמא, "יש לך שעה".
לא התווכחתי, חבל לי לבזבז זמן של אופניים. לקחתי קסדה, ירדתי למטה, ושלוימי כבר חיכה לי ליד הבניין. "נו, כמה זמן!" הוא אמר.
"אמא שלי נתנה לי עד שש", הודעתי לו שינמיך ציפיות.
"לי נתנו עד שש וחצי", אמר שלוימי.
עצרתי. "למה לך שש וחצי ולי שש?"
שלוימי משך בכתפיים תוך כדי שהתחלנו לרכוב בירידה: "ככה אבא שלי אמר".
חשבתי רגע, אולי כדאי לי להתקשר לאמא ולהודיע לה שבבית של שלוימי יש תקנות חדשות? ידעתי בדיוק מה היא תענה.
יצאנו לדרך. האוויר היה קריר קצת, הרוח הייתה נעימה, ובירידה הארוכה ליד הגינה הרגשתי כאילו אני רוכב במהירות של אוטובוס. עשינו סיבוב ליד הבניינים, המשכנו בשביל האופניים, ואז עצרנו ליד גינה קטנה כדי לשתות.
"תגיד", שאלתי את שלוימי, "אצלכם באמת מרשים עד שש וחצי, ואתה יכול לנסוע עד הכיכר הגדולה?"
"כן, אבל רק עם חבר. אצלנו אסור עד הכיכר בכלל", אמרתי.
שלוימי חשב רגע: "אבל אצלכם מרשים גם ביום שישי אחרי החיידר, נכון?"
"כן, אם גמרתי לעזור בבית".
"אצלנו", אמר שלוימי, "אבא שלי לא מרשה אופניים ביום שישי בכלל, הוא אומר שיום שישי צריך להיות רגוע. זה דווקא נשמע הגיוני, אבל זה לא אומר שאני אוהב את זה".
"גם אצלנו יש דברים הגיוניים שאני לא אוהב", אמרתי.
"כמו מה?" שאל שלוימי.
"כמו ללכת לישון, מה הגיוני בזה...?"
"בדיוק!" שנינו צחקנו.
אחרי כמה דקות הגענו לפנייה שמובילה לכיכר הגדולה, שלוימי האט. "נמשיך?" הוא שאל.
"לא. אמא שלי לא מרשה לי להמשיך כאן".
"אבל אנחנו ביחד", אמר שלוימי, "ואין כמעט מכוניות בשביל הזה..."
האמת היא שמאוד רציתי להמשיך. זה שביל ארוך ונחמד, ויש שם ירידה מצוינת. אבל אמא אמרה לא, אז לא.
שלוימי הסתכל עליי: "אתה אף פעם לא עושה מה שאמא שלך לא מרשה?"
"מה פתאום? אני ילד רגיל, אבל אם אני כבר יודע שהיא לא מרשה, למה לי לעשות דווקא?"
שלוימי הנהן.
חזרנו לכיוון הגינה, שלוימי רכב לידי בשקט כמה רגעים, ואז אמר: "אתה יודע, לפעמים אני מקנא בכם. למשל, שאמא שלך מרשה לך לרדת לשחק אחרי החיידר גם אם מאוחר, ובכלל, שאבא שלך נותן לך להישאר ער יותר מאוחר". ואז שלוימי אמר: "כל אבא ואמא מחליטים אחרת, מה שטוב אצלנו לא תמיד מתאים אצלכם. פעם אמרתי לאבא שלי שאצלכם מרשים משהו שהוא לא מרשה לי. אז הוא אמר לי: 'שלוימי, אני שמח שלמני יש הורים טובים. וגם לך יש הורים טובים. אבל אנחנו לא חייבים להחליט אותו דבר...'"
הבנתי אותו. גם אני לפעמים אומר לאמא: "אבל לשלוימי מרשים". ואמא עונה: "אני בטוחה שאבא ואמא של שלוימי יודעים מה טוב בשבילו. ואני צריכה לחשוב מה טוב בשבילך".
שלוימי שתק ואז הוא אמר: "אבל אני אוהב אותם כי אבא הוא אבא שלי, ואמא היא שלי, גם כשהם אומרים כן וגם כשהם אומרים לא".
עמדנו שם עם האופניים, מהורהרים ומחייכים. פתאום הסתכלתי בשעון: חמש חמישים ושתיים. "אוי, אני צריך לחזור, וגם להעלות את האופניים...".
שלוימי חייך: "לי יש עד שש וחצי". הוא ליווה אותי עד הבניין. לפני שנפרדנו הוא אמר: "מני, אתה יודע מה מצחיק? אם הייתי גר אצלכם, הייתי צריך לחזור עכשיו, אבל אז לא הייתי אני".
עליתי הביתה, אמא פתחה לי את הדלת. "הגעת בזמן? איך היה? איפה נסעתם?"
סיפרתי לה הכל. גם על זה שלא המשכנו לכיכר הגדולה. אמא חייכה: "יפה מאוד, מני. אני שמחה שאפשר לסמוך עליך".
נכנסתי לחדר להניח את הקסדה, חשבתי על השיחה שלי עם שלוימי. לפעמים אני מסתכל על בית של חבר וחושב: למה אצלם מותר ואצלנו אסור? לפעמים הוא מסתכל על הבית שלי וחושב בדיוק להפך. אבל אבא ואמא הם אבא ואמא שלי, עם הדברים שהם מרשים, עם הדברים שהם לא מרשים. עם מה שאני מבין, וגם עם מה שאני עדיין לא מבין.
ואני לא צריך שהם יהיו כמו ההורים של שלוימי כדי לכבד אותם, אני מכבד אותם מפני שהם ההורים שלי, וזה מספיק. בדיוק אז אמא קראה מהמטבח: "מני, לך לרחוץ ידיים, ואחר כך תבוא לאכול".
הלכתי לרחוץ ידיים, באהבה. טוב, אולי לא באהבה ממש גדולה, אבל בלי להתווכח. וגם זה, הישג לא קטן בשביל ילד שחזר עכשיו מסיבוב אופניים.
