תא שמע מול תא חזי: סוד ההבדל בין השמיעה בבבל לראייה בארץ ישראל
בפתח פרשתנו מצווה הקדוש ברוך הוא את אברהם אבינו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". וביאר רבנו יוסף חיים זיע"א, בספר 'בן איש חי' (דרוש) על פי מה שחקרו המפרשים מדוע בתלמוד הבבלי רגילות הלשון היא לפתוח קושיות וראיות במילים "תא שמע", כלומר בוא ושמע, ואילו ספר הזוהר הקדוש נוקט תמיד בלשון "תא חזי", כלומר בוא וראה.
אלא שחכמי התלמוד בבבל היו לומדים את כל ההלכות, הטעמים והמשא ומתן התלמודי בעל פה, שהרי באותם ימים עדיין לא ניתנה רשות לכתוב את התורה שבעל פה, ועל כן עיקר הלימוד וההעברה היה דרך האוזן, בלשון תא שמע. לעומת זאת, סודות התורה שבספר הזוהר הקדוש היו נכתבים בספרים מיוחדים ליחידי סגולה עוד מימי קדם, כפי שמצינו בזוהר שמזכיר כמה ספרים קדמונים של תורת הסוד, כגון ספרא דחנוך, ספרא דשלמה מלכא, ספרא דרב המנונא סבא, ספרא דרב ייבא סבא, ספרא דרבי כרוספדאי, וספרא דצניעותא. וכן מצינו באדרא זוטא שאמר רבי שמעון בר יוחאי: "רבי אבא יכתוב ואלעזר ברי ילעי", וכפי שמעיד רבי אבא בסוף: "ואנא כתבנא". ומאחר שכל הסודות הללו היו מונחים בכתב על גבי ספר, שייך היה לומר עליהם תא חזי, בוא והבט בעיניך בספר.
אולם, הוסיף הבן איש חי, טעם עמוק יותר: ארץ ישראל עניינה הוא בחינת ראייה, ואילו חוץ לארץ עניינה בחינת שמיעה. לפיכך בתלמוד הבבלי שחובר בחוץ לארץ נקטו תא שמע, ובזוהר הקדוש שנתחבר בארץ ישראל אמרו תא חזי.
וביאר רבנו את כוונתו: בחוץ לארץ הנהגת הבורא והניסים שהוא עושה עמנו הם בבחינת אתכסיא, כלומר בהסתר גדול ובלבוש סיבות טבעיות, עד שאין הנס ניכר לעין כל, וצריכים אנו לנביא או לחכם שיבאר ויפקח את עינינו לראות את ההשגחה, ונמצא שאין הדבר מוחש לנו אלא מפי השמועה בלבד. מה שאין כן בארץ ישראל, שם הנהגת ה' והניסים הם בבחינת אתגליא, בעיניים גלויות, שכל אדם רואה ומרגיש בחוש את השגחת הבורא, בארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה.
ועל פי זה מתבאר היטב דיוק הפסוק: לך לך מארצך, שהיא חוץ לארץ, מקום של בחינת שמיעה והסתר פנים, אל הארץ אשר "אראך", לעלות אל ארץ הקודש שכל מהותה היא בחינת ראייה, גילוי שכינה וניסים בפרהסיא.
