דעת חכמה ומוסר
(משיחותיו של רבינו הגאון החסיד אור עולם מרן ירוחם הלוי ליוואוויץ זצוקללה"ה, אשר השמיע לרבים בישיבה הקדושה דמיר בזמנים שונים, חלק שני, נוא יארק תשכט, מאמר לד עמ' קח-קט) לאחר הקדמות אלו אגלה לכם סוד גדול ונורא, והוא "חפירת זהב" ממש לאיש משכיל, ויכולים להתאשר מזה ממש. הנה מצינו בשעה שחלק יעקב אבינו ע"ה לשבטי י' נחלתם, ונתן לכל אחד חלקו וגורלו מעלתו וזכותו, נתן ליהודה "מלכות", מסר לו כל סוד המלכות, והוא הוא מדת המשפט, זכה בזה יהודה לעולמים "מלכות בית דוד" לנצח נצחים, ובע"כ שצריכים לומר שמצא יעקב אבינו ביהודה את כל סוד מדת המשפט, ושהוא הוא בעל המשפט האמיתי, "אוהב משפט", ואיפה ראה את זה? כתיב שאמר לו "יהודה אתה יודוך אחיך" (ויחי מט ח) ותרגם אונקלוס "יהודה את אודית ולא בהיתתא". הרי שבהודאה זו שהודה יהודה ואמר "צדקה ממני" (וישב לח כו), בנקודה זו מצא יעקב אבינו ע"ה ביהודה את כל סוד מדת המשפט, ושהוא הוא בעל המשפט. הרי לנו מזה שכל ענין ההודאה, "מודה על חטאו", "צדקה ממני", נובע מסוד מדת המשפט, שהיא היא המחייבת להודות, להצדיק את הדין, ולמדין אנו מכאן כי אותו הכח של הודאה הוא אותו הכח של "מצדיק את הדין" ו"אינו קורא תגר", וכשרואים "הודאה", רואים שהודה ואמר "צדקה ממני" הרי זה סימן שהוא הוא בעל המשפט, אוהב משפט בתכלית, ומצדיק עליו את הדין, ומכח זה הוא שמודה ומחייב את עצמו שהוא הנהו האשם.
זהו ענין "מודה בקנס פטור", וילפינן בגמ' (ב"ק סד ב) מהקרא ד"אשר ירשיעון א', פרט למרשיע את עצמו", וזהו סוד הדבר "אשר ירשיעון אלקים", מה שב"ד מחייבין ומרשיעין אותו, היינו שעושים אותו לרשע, זהו עיקר העשיית דין, כן הוא "פרט למרשיע את עצמו" פשוטו כמשמעו, שמרשיע את עצמו, עושה עצמו לרשע, ז"א שמצדיק על עצמו את הדין ואומר רשע אני, נעשה דיין על עצמו ועושה הדין עליו; "מרשיע את עצמו", זהו עשיית הדין על עצמו, ולא עוד אלא ש"מרשיע את עצמו" הוא יותר עשיית הדין מ"אשר ירשיעון אלקים", עונש יותר גדול, שהרי נפטר הוא בזה מיד תשלומין לגמרי, שכבר נעשה הדין בו.
ויוצא מזה למוד גדול לאדם, שיכול הוא בנקל וב"ולא כלום" להסיר מעל עצמו את כל הגהינם ר"ל ברגע אחד, בהצדיקו עליו את הדין ובהרשיעו את עצמו, שבזה הוא נפטר מכל עונשים חמורים ומרים, שהרי למדנו מדין מודה בקנס פטור, איזה סוד גדול של משפט הוא מרשיע את עצמו, שמטיל מעל עצמו את כל העונש, ואין לך עוד עצה גדולה לאדם כמו זו, להיות מודה "מרשיע את עצמו", אין לך עוד "חפירת זהב" כמו זו, שהרי מתפטר הוא בזה מכל הגהינם כרגע.
מזה נבין איזה ענין גדול הוא סוד של "לימוד המוסר", ואיזו "חפירת זהב" היא להאדם, הרי יסוד המוסר הוא להיות "מרשיע את עצמו", וא"כ איפוא איזה אושר גדול הוא לאדם, שקובע את עצמו בזמן קבוע לדון את עצמו, לעשות דין בעצמו, "מרשיע את עצמו" ואומר צדוק הדין, היש ערך לפי"ד לענין זה, הרי כמה מיני גהינם הוא מדחה מעל עצמו בזה, וכי יש לך עוד אושר גדול מזה בעולם!
