Skip to content
הלימוד השבועי - רבי מאיר סנדר

תומר דבורה פרק ז': "תפארת" [ד'] ~ נמסר ביום ב' ח' חשון תשפ"ז ~ גיליון מס' 49

  • Lech-Lecha
  • 5787
  • Hebrew
View printout

הקדמה:

אנחנו עוסקים כבר תקופה ארוכה ב"ה בספה"ק "תומר דבורה" שחיבר המקובל האלוקי ר' משה קורדוברו זיע"א העוסק כולו בהליכה שלנו בדרכי ה' יתברך, ונדבר היום כהקדמה על צדיקים שיום ההילולא שלהם חל בימים אלו וכן על פרשות השבוע הקודמת והבאה שהם נח – לך לך והקשר שלהם להליכה בדרכי ה' שהוא נושא הספר, וכן על עניין הענווה ועוד שהם נוגעים לפרק הזה שזה כלול במידת: "תפארת":

אתמול ז' חשון היה היארצייט של מרן הגאון ר' מאיר יהודה שפירא זיע"א ר"י "חכמי לובלין" ומיסד ה"דף היומי" (נפטר בשנת תרצ"ד – לפני 93 שנה), הוא נפטר בעיר לובלין שבפולין [בה הייתי וביקרתי בישיבתו] והועלה לא"י ומנוחתו כבוד בהר המנוחות בירושלים, הוא היה ממש בחינת הספר הזה שהרי הוא כל ימיו הרביץ תורה בישיבתו והעמיד תלמידים רבים, וכן בזה שהוא ייסד את הדף היומי שבכך הוא זיכה את כל עם ישראל לדורותיו בתורה כל יום, ואיתא בגמרא סוכה (מ"ט:) על הפסוק (משלי): "ותורת חסד על לשונה" – "תורה ללמדה לאחרים זו היא תורה של חסד", וא"כ בכך שהוא הרביץ כ"כ הרבה תורה ולימדה לאחרים הוא הלך בדרכי הבורא יתברך, וכן ידוע שהוא היה עניו גדול והיה דואג לתלמידיו כאב ואם גם יחד, ולא התגאה עליהם כלל אלא נהג בענווה גדולה, וא"כ זה גם קשור לפרק זה העוסק בעניין זה וכמו שלמדנו שלא להתגאות על התלמידים, והוא בחינת: "תפארת", זיע"א.

כמו"כ היום ח' חשון חל היארצייט של הרה"ק ר' נחום מהורודנא זיע"א (נפטר בשנת תר"מ – לפני 147 שנה), מקובל לומר שהוא היה רבו של מרן ה"חפץ חיים" זיע"א שמסופר עליו שהוא היה מתחבא לראות אותו לומד, והיה אש סביבותיו, הוא היה הולך כל ימיו בדרכי ה' יתברך והיה עמל בתורה ועוסק בגמילות חסדים בסתר, ודאג לכל יהודי ויהודי, וכן הוא היה עניו מופלג ולא החזיק טובה לעצמו כלל, ובבחינת: "תפארת", ובכך הוא זכה לתורה וכדאיתא בגמרא סוטה (כ"א:) על הפסוק: "והחכמה מאין תמצא" – אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו", והוא היה ממש בחינת זה, וכנ"ל, זיע"א.

כמו"כ הלילה ט' חשון חל היארצייט של מרן הגאון ר' שמעון יהודה הכהן שקופ זצוק"ל בעל "שערי יושר" והחידושים (נפטר בשנת ת"ש – לפני 87 שנה), ר' שמעון כפי שנקרא בפי כל תופשי התורה העמיד תלמידים הרבה ודאג להם כאב וכאם וכנ"ל, ויש על זה סיפורים רבים בספר שיצא לתולדותיו, ועליו רמזו דברי הגמרא חגיגה על הפסוק: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" – אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו", והוא היה בחינה זו ממש במידותיו המופלאות ובעמלו ויגיעתו המתמדת, ובזה הוא הלך בדרכי קונו, וכן ידוע שהוא היה עניו גדול ולא התגאה על תלמידיו כלל, וזה בבחינת: "תפארת" שבה אנחנו עוסקים כעת, זיע"א.

אני יאמר עוד דבר נפלא הקשור לעניין זה של ענווה הקשור למידת "תפארת" ששמעתי השבוע בסעודת מלווה מלכה בראשות האדמו"ר מסקעליא שליט"א מארה"ב שערך כאן בירושלים והוא הביא ווארט נפלא בתוך סיפורי הבעש"ט זיע"א שהוא סיפר ואני יתרגמו מאידיש: הכתוב אומר: "אנכי עמד בין ה' ובניכם" ואמר הרה"ק ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב זיע"א ה"מגיד" שמשה רבינו ע"ה אומר כאן לישראל: "אנכי" היינו הגאווה והאנוכיות שיש בלב זה מה שעומד בין ה' ובין עם ישראל! ומתי שאדם מוצאי מעצמו את הגאווה והאנוכיות הוא זוכה להתחבר לה' יתברך, וכן הוא זוכה לתורה, וכנ"ל, והוא בחינת: "תפארת" שלא יתגאה בתורתו, וכנ"ל.

השבוע במוצאי שב"ק נח נסעתי עם ידידי הגאון ר' דוד אילוז שליט"א בעל "מרגלא" על התורה מציון דוד המלך ע"ה ומה"כותל המערבי" לציון רחל אמנו ע"ה שגם חל השבוע היארצייט שלה בי"א חשון כדאיתא במדרש ודיברנו על הפרשה וזה גם קשור למה שאנחנו לומדים כעת בבחינת: "תפארת" ונוסיף לזה עוד ווארטים: בפרשת בראשית כתוב: "את שני המאורות הגדולים" ואיתא בגמרא חולין (ס') שבתחילה היו גם השמש וגם הירח באותו גודל, והיות ואמרה הלבנה לקב"ה: "אין שני מלכים שולטים בכתר אחד" אמר לה הקב"ה: "לכי ומעטי עצמך", ובמדרש מובא (ורש"י מביא את זה שם) שהוא פייס אותה בכוכבים שהרבה צבאה, ומשמע שהיא צדקה, וטענתה הייתה נכונה, וא"כ מדוע נענשה? וביאר: כי היא אמרה: "מלכים", והתגאתה, וכי מי עשה אותה מלך? הלוא היא נבראה לשמש את הבריאה! וזה עניין הענווה שאנחנו לומדים כעת, והביא בשם רבינו הגר"א זיע"א שדקדק: היכן רמוז בפסוק ששניהם היו באותו גודל? וביאר עפ"י דברי הגמרא יומא (ס"ב:) ששני שעירי יום הכיפורים היו שווים בקומה ובמראה, שנאמר (אחרי): "שני", וא"כ חזינן ש"שני" זה שווים, וכן כאן כתוב: "שני המאורות", ואם כבר הזכרתי ממנו נאמר עוד שני ווארטים יפים שדיברנו: התרגום יונתן בן עוזיאל מביא בפרשתנו (נח) שנח הקריב ד' קרבנות, וצריך להבין: מדוע הוא הקריב ד'? והיכן זה נרמז? וביארתי בפשטות: בפסוק כתוב שהוא לקח עוף ובהמה, ובסוף כתוב בלשון רבים: "ויעל עלות במזבח", וא"כ זה ארבע ב' עופות וב' בהמות, ועוד ביאר ב"שפתי חכמים" שהיות ונשארו ד' זוגות והוא הקריב קרבן תודה הוא הקריב ד' כנגדם, ועוד ביאר הרב שליט"א עפ"י הגמרא ברכות (נ"ד): "ארבעה צריכים להודות" וסימנך: "וכל החיים" "חיים" ר"ת: חבוש, ים, ייסורים, מדבר, ונח היה חייב להודות מצד ארבעתם שהרי היה "חבוש" בתיבה, וכן היה בים, וכן היה לו ייסורים שהכישו ארי, וכן היה במדבר שממה שחבר כל העולם, ולכן הקריב ד' קרבנות, והבן, עוד הוא הביא ווארט נפלא על דור ההפלגה שפרש"י שכיון שהם היו באחדות לכן לא הרגם ה' כדור המבול אלא בלבל לשונם, וקשה: א"כ מדוע היה העונש לבלבל שפתיו הלוא אז יהיה ביניהם מחלוקת? וביאר נפלא: ה' אמר להם שאין זה חכמה להיות בשלום שכולם באותה דעה וכמו שאמר הכתוב (נח): "שפה אחדה ודברים אחדים", והיינו שהיו כולם באותה דעה, וכעת שאינם מבינים זה את זה נראה אותם מסתדרים? ובזה מבואר מה שהביא רש"י על הפסוק (האזינו): "בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", "בהפרידו בני אדם" = זה בדור ההפלגה, - "יצב גבולות עמים" הוא השאירם לפליטה, למה? "למספר בני ישראל" – כי ראה שישראל עתידים לצאת מהם, והיינו כי הטעם הראשון כבר לא שייך שהרי זה היה ניסוי לראות אם הם יהיו בשלום גם כך, ולכן ע"כ שנשארו בחיים בגלל שיצאו מהם ישראל.

אתמול הייתי בשמחת בר המצווה לנין הראשון של כ"ק האדמו"ר מתולדות אהרן שליט"א כאן בירושלים בהשתתפות אדמורי"ם רבים שליט"א רבנים וקהל רב והיה שם שמחה יהודית עם תזמורת והמון חוגג, ובנו אב"ד תולדות אהרן טבריה שליט"א הביא בתוך דבריו דבר נפלא על רחל אמנו ע"ה שהשבוע חל היארצייט שלה, וזה גם נוגע למה שאנחנו לומדים כעת ואני מתרגמו מאידיש כפי הבנתי: רחל אמנו ע"ה נולדו לה בנים אחרי הרבה שנים, ומה היא מודה? אמר הכתוב: "אסף ה' את חרפתי", וצריך להבין: וכי זה כל השבח שלא יהיו לה בושות? התשובה היא: לומדים מכאן יסוד עצום: יש לאדם להודות גם על הדברים הקטנים ביותר! ועל הבן פשיטא שהיא הודתה, אבל אפילו על זה שנחסכו לה הבושות היא הודתה! וזה הגדלות! וזה קשור לעניינינו כי אדם שהוא עניו יודע להודות, כי הוא יודע שלא מגיע לו כלום!

אם מדברים על הודאה אני יזכיר דבר יפה שראיתי השבוע בעלון "בטחון שבועי" מהגה"צ ר' יהודה מנדל שליט"א מליקווד (נח תשפ"ז) שמובא שם שאחד ליווה כאן בבית וגן את מו"ר מרן הגאון ר' עזריאל אויערבאך שליט"א כעשר דקות, ועברו ברחוב שלשה רמקולים שמודיעים על שלשה לוויות שונות ל"ע, והרב הקשיב לכל אחד מהם בריכוז, ואח"כ אמר: "מודיעים ברמקולים על כל הצרות, ובאמת יש לעשות רמקולים על כל הטובות שה' עושה עמנו וכגון: לפלוני נולד בן, לפלוני יש ברית, לפלוני יש פדיון הבן וכדו' ולהודות תמעד לה' על חסדיו"! ומביא שם עוד שאביו מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל קיבל לוח שנה שהיה כתוב בו: "תכלה שנה וקללותיה" ולא רצה לקבלו באמרו שזה כפיות טובה לקב"ה שיש להודות לו בסוף השנה על כל הטובה שעשה עמנו!

מסופר על הרה"ק ר' אורי מסטרעליסק זיע"א "השרף" שנסע פעם בעגלה עם עגלון, ולפתע עמדו הסוסים במקומם, והעגלון יצא לבדוק מה יש שם והוא ראה שם דוב ענק שעומד לפני הסוסים ומרוב בהלה הם נעמדו, הצדיק יצא מן העגלה והסיר את כובעו מעליו וכשראה הדוב את פניו ברח! וזה מה שקראנו בפרשה שעברה: "ומוראכם וחתכם יתן ה' על כל חית הארץ", ואמרו חז"ל שמי שלא משנה את דרכו החיות מפחדות ממנו, ומי שהולך בדרכי ה' וכנ"ל החיות בורחות ממנו מפני הצלם אלוהים שבו.

אמר לי היום ראש הכולל הגאון ר' יוסף מנשה שליט"א דבר נפלא: אמרו חז"ל ששם בשביל שהזדרז יותר מיפת זכה לציצית, וזה מבהיל כמה חשובה היא הזריזות בעבודת ה'! והוסיף לי אח"כ רה"י הגר"ב דרייפוס שליט"א: יש לדקדק שבזכותו זכו לבגד של ציצית, שזה הופך את הבגד הגשמי לרוחני, ובזכות אברהם אבינו ע"ה שאמר (לך לך): "מחוט ועד שרוך נעל" זכו לציצית עצמה.

ראיתי דבר נפלא על תיבת נח שאיתא בגמרא זבחים (קי"ג) שהראם ניצל בזה שאפו היה בתוך התיבה, ומחוץ לתיבה היו מים צוננים, ואמר על זה מרן הגר"ח קריזווירט זצוק"ל (מובא ב"נאה דורש") שידוע שהרמז לתיבת נח היום זה הישיבות ובתי המדרש, ורואים כאן שאפילו מי שלא זכה להיות בתוכם עכ"פ אם הוא סמוך להם ונושם את האוויר שלהם, כבר הוא ניצול!

כעת נקרא לשונו של רבינו זיע"א:

דעו יֶהיִה

גֹרִיל כֲלָהה לא הָאֱמֶת, זוֶהו מו.ע לְכו

בִהְיוֹתו נוֹשֵׂא וֵׂןְנוֹת

מְלַחֹקֶת לְשֵׂם יֵׂצֵׂאש ןמ הַשורָה זהֹאת לָדִבי

יְרִבְדב רתוָה ןַולְכ לא יתִּקונ ה שְכִינָה

ישִםָמ יְנודְה חֶדֶס וגְבורָה בלֹא לא

מֶּנומִיכ לֹא רְציֶה נֵׂרָּה לְטְק סוֹפ נֹםגֵׂיה חַס וְשָלוֹם, וְאֵׂין ךל מְלַחֹקֶת לֹאש נְתִיבוֹתֶיה שָלוֹם

קְנָּה לְת ולְקַשְט לא הַתִפֶרְאֶת - ישִםָמ,

הַתִפֶרְאֶת לְהְכַסִים לְהִתֵׂזְאַח בַחוץ לוֶאֲפ הַתִפֶרְאֶת לָאא

נַידוְה כֲלֹהָה יהֶיִהש מְלַחֹקֶת

מְלַחֹקֶת

יְרִבְדב רתוָה, אִם הוא

הֹרַתוָה לְשֵׂם ישִםָמ, לֶכָש

וְהֵׂלֹכָאו

נֹּהַלָאַהַת אִם מָצֵׂאי שֵׂמֶץ וַתֶרע רָבד רֲזֹיַח ,בו ולֹלְעוָם

ונבאר בס"ד:

רבינו זיע"א אומר כאן שיש לנו ללמוד לשם שמים ולכוון לאמת, וע"י כך נעשה תיקון גדול, וזוהי הבחינה של: "מחלוקת שהיא לשם שמים" שכל אחד חיפש את האמת, וזהו עיקר בחינת: "תפארת", וכמו שמסופר על הרבה מגדולי ישראל האמיתיים שברגע שהקשו להם קושיא על השיעור הם שקלו בדעתם וכשראו שהתלמיד צודק הם אמרו: "טעיתי"! כי הם רצו ללמוד תורת אמת! וכעת שסיימנו את הפרק נסכמו בעז"ה: א. אין לאדם להתגאות בתורתו, ובפרט על התלמידים, ב. אין לו להתגאות על העניים, ג. אין לו להתגאות על עמי הארץ, ד. יש לו ללמוד לכוון לאמת.

ייתן ה' שנזכה לכל הברכות ברוחניות ובגשמיות, "ישועות מקיפות" לכלל ולפרט, אמן!

הוספות לגיליון הקודם (48) ממורנו הגאון ר' שמואל הלוי רוטמן שליט"א שאמר לי ביום א' ח' חשון תשפ"ז: הדברים נפלאים ביותר!

ויש לי להוסיף:

א.

הַתִפֶרְאֶת

גיֹםִפ

ה וְאֲבַהָה

ב.סוֹפ

שֶהִיא דָּה קֶש

נהָאוֹת

יְרִבִדמ רתוָה גֵׂםּפו גָבו יֹאְרַש לח.קו קָרוְע להַכ הוא ףָרֹלְצ דַעְתו

מִדָהב זהֹאת

ומוֹצִיא לא מַחָבְשָהה מָצֵׂאֶיששָם

יְרִבד לחו, פֵׂשֹולְפַש

כוַאֶרֲש יַעֲסֹק בְעַצְמו ךֶרד מַשָא הַתִפֶרְאֶת דמַת אֱמֶת:

בֹרַתוָה ןומַת

בַןִבְמְח דיוֶה לע הָאֱמֶת, יְדכ

בעניין הערבה שהיא עם הד' מינים – יש לציין למה ששמעתי פעם שעכ"פ כיון שאין לצדיק להתחבר לגמרי להם שמא ירד מדרגתו לכן מחזיקים את האתרוג בנפרד, ובשעת הנענועים מחברים כולם יחד.

בעניין הדקדוק בגמרא תענית (כ'): "לעולם יהיה אדם וכו' – עיקר הדקדוק שזה על רוחניות זה הכפילות: "ואל יהיה קשה כארז", והבן.

ב.