ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו בשר ערלתו

"וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (בראשית יז, כד).

"בהמולו בשר ערלתו". במדרש וברש"י ישן, שהיה מתירא למול, מה עשה הקב"ה שלח ידו ואחז עמו. והדבר תמוה, אדם שהשליך נפשו לכבשן האש בלא שום ציווי והיה זה בימי בחרותו, איך ירא לנפשו בימי זקנותו וגם אחר שהוא מצווה ועושה.

ונראה לי לפי מ"ש בסמוך, כי זה כבוד וגדולה שעליו חותמו של מלך להגיד כי הוא עבדו ואחרים זולתו כאפס ותוהו נחשב לו, וירא אברהם למול עצמו דמחזי כיהורא וגם שמא יעלה במחשבתו מחשבת פיגול גאה וגאון ותהיה עבודתו פסולה, וכיון שנתירא מפני זה סייעו הקב"ה שיהיה ניצול ממחשבה זו, או כי שלח ידו ואחז עמו להראות לו כי הוא נותן חותמו בו ומאתו תצא, ואתי שפיר. (כתב סופר)