וינועו ויעמדו מרחוק
מפיהם ומפי כתבם
הרחבות והשלמות
תוכן ענין שכר הפסיעות כבר הובא בפנים המדור, בשם המהר"ל מפראג (נתיבות עולם, נתיב העבודה פ"ה), ונחזור להביא את לשונו המלאה: 'וכך אמרו בגמ' (סוטה כב.) שיש ללכת אל בית הכנסת שהוא יותר רחוק מן האדם, מפני שהוא נוטל שכר פסיעות. ויראה, כי אין הדין הזה גבי סוכה, שאם יש לו שתי סוכות האחת קרובה והאחת רחוקה, שאין לו לילך אל הסוכה הרחוקה בשביל שהוא נוטל שכר פסיעות, כי אם גבי בית הכנסת אמרו, וכדאמר הכתוב (משלי ח לד) 'אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי וגו' מזוזות פתחי'.
וזה כי השי"ת מצוי בבית הכנסת, כמו שאמרו ז"ל (מגילה כט.), כי בית הכנסת הוא מקדש מעט, ולכך השי"ת מצוי בבית הכנסת, ולפיכך כאשר הולך לבית הכנסת הוא נמשך אל השם יתברך להיות לו דביקות בו יתברך. וידוע כי המתנועע אל דבר הוא דביקות גמור עם המתנועע יותר ממי שהוא קרוב לו כבר, כי המתנועע אל דבר הרי אינו עמו, ועם כל זה הוא הולך אליו וזהו דביקות וחבור גמור, ודבר זה בארנו למעלה גם כן.
ולכך אמר שהקב"ה מונה פסיעתך, כי אף פסיעה אחת יותר רחוק הקב"ה מונה. כי הכל הוא לפי התנועה יש לו דביקות בו יתברך, כי אם הולך מרחוק הרי זה מורה דביקות גמור בו יתברך לכך הולך מרחוק'. ע"כ.
(לגוף דבריו של מהר"ל שאין שכר פסיעות אלא בביהכ"נ, עיי' בפנים המדור מ"ש מרש"י ורבינו בחיי ופלא יועץ)
רעיון נשגב זה מובא בשינויים בספה"ק דברי חיים (כי תבא), באופן הקרוב יותר להבנתינו הנמוכה, וזל"ק: 'ולזה אמר המדרש, זה שאמר הכתוב (משלי ח לד) 'אשרי אדם שומע לי', אשרי למי ששמועותיו לי, שהיינו שכל מגמתו לשמוע אם יש איזה מצוה בעולם שאפשר לקיימו, וזה 'שכל שמועותיו - לי', היינו שמשתוקק לשמוע דברי התורה ומצות לעשותן. וזה לשקוד על דלתותי - שתי דלתות, כמו שכתבו תלמידי רבינו יונה (ברכות ח.) הטעם שמצוה ליכנס שיעור שני פתחים, שלא יהא עליו כמשא ישיבת בית הכנסת, ורק אדרבה יהיה לו זה לנחת מה שהולך עוד איזה שיעור בבית הכנסת רחוק מהפתח עוד פתח, שהקב"ה נותן שכר פסיעות, כי זה עיקר השכר של המצוה - ההליכה והריצה - שרומז על תשוקתו לקיים המצות, וזה עיקר השכר, דשכר המעשה גופא הוא כמעט אינו מעשה האדם, כי ד' נתן לו כח ורגלים להלוך, רק העיקר הוא השמחה והשתוקקות של המצוה, וזה ניכר בפסיעותיו, כן נראה לי'. ע"כ.
דבריהם הקדושים של מהר"ל והה"ק מצאנז אחד באחד יגשו יתלכדו ולא יתפרדו, ושניהם כאחד מורים שאין המעשה אלא השלמת התשוקה, ועיקר הקירוב לבורא יתברך הוא ברצון. בדומה לזה נמצא בחי' אגדות מהרש"א שמן השמים מסייעין לכל אחד ללכת בדרך שרוצה לילך בה, כמאמר חז"ל (מכות י:) 'בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו', ואין על האדם אלא לרצות, ועל כך יתבעוהו. וזו לשונו: 'בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו כו'. עיין בזה במפרשים, ואענה גם אני חלקי. דלא קאמר שמוליך אותו הקב"ה, אלא 'מוליכין אותו'. והוא ע"פ מה שכתבנו בכמה מקומות, שכל מחשבה ודיבור ומעשה האדם, הנה הוא בורא לו מלאך לפי ענינו - אם לטוב אם לרע, ועל כן אמר: 'בדרך שאדם רוצה לילך' - שהרשות בידי האדם ממנו ית' ברוך הוא, שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אבל כפי רצונו ודעתו של אדם מוליכין אותו אותן המלאכים הנבראים מאותו רצון ומחשבה אשר בו וכו'.
ואמר, דכתיב (ישעיהו מח יז) 'אנכי ה' אלקיך מלמדך להועיל' וגו', כי כל מצותיו ית' ברוך הוא, אינו מלמדך רק להועיל ולטוב לך, אבל 'מדריכך' - הוא מלאך שאתה מדריכו, בדרך זו תלך כפי דעתך ורצונך'. ע"כ.
ממוצא הדברים למדנו, ששורש הכל הוא הרצון, שעל ידי הרצון הטוב לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו, 'מוליכים אותו' המלאכים לדרך הטובה והישרה. וכן יהי רצון שנזכה תמיד לרצות בטוב, ויבראו על ידינו מלאכים טובים שיסייעו בעדנו לגדל ולקדש שמו הגדול.
