וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וגו' אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ
מפרשת לך נשפע חסד אברהם
בספר אמרי פנחס מובא בשם הרה"ק מקאריץ זי"ע, עד פרשת 'לך' אוי העולם נבוך, כי בפרשיות הראשונות האלו מבוארים תולדות התהפוכות העולם, דור המבול ודור ההפלגה, ואין הזמן מסוגל להמשיך ישועות והשפעות בעולם, אבל מפרשת 'לך לך' והלאה, אז מתחיל 'חסד אברהם' להתעורר, ונמשכים ישועות בעולם.
אמונה גדול מראיה
האור החיים הקדוש מדקדק מהו הטעם שדיבר הקב"ה עם אברהם אבינו ואמר לו 'לך לך מארצך' עוד קודם שנתגלה אליו, מה שלא עשה כן עם שאר הנבראים?! ומבאר דכיון שאברהם אבינו השתדל בעצמו להכיר את בוראו, מה שלא עשה אדם זולתו, ובן חמש שנים הכיר את בוראו מעצמו בהתחכמותו (נדרים לב), לזה לא הוצרך הקב"ה להתגלות אליו מקודם, למען יכיר אותו בדברו אתו, דמיד כאשר דיבר אליו ה' כבר הכירו אברהם אבינו וידע מי המדבר אתו, שהרי הכיר את בוראו בכוחות עצמו.
ולמדנו מכאן כלל גדול הידוע בפי צדיקים, גדולה האמונה מראיה במוחש ממש...! שהרי זה היה מעלתו ושבחו של אברהם אבינו, שלא הכיר את בוראו בכח הראיה, אלא בכח האמונה, עד שלא הוצרך עוד להתגלותו, כיון שהכיר בו מחמת אמונתו.
בענין זה מסופר על הרה"ק מהר"ץ מבעלזא זי"ע, שנכדו שאלו בליל הסדר האם ראה את אליהו הנביא?! וענה לו: 'גלייבן איז העכער ווי זעהן' (להאמין היא מדרגה גדולה יותר מראיה).
להנאתך ולטובתך להנשמה ולהגוף
בספר אמת ואמונה להרה"ק מקאצק זי"ע, מפרש דברי רש"י, 'לך לך', להנאתך ולטובתך, 'להנאתך' היינו לנשמה, 'ולטובתך' היינו לגוף, דהיינו שיהיה טוב לגוף בזכות אור המצוה.
לעסוק בפרנסה כפי שהקב"ה מזמין לו
בספר אגרא דכלה, מפרש פסוק זה בדרכי המוסר, שלא יהיה אדם להוט לחפש אחרי כל מיני סיבות להמציא את פרנסתו, אלא בכל סיבה שתזדמן לו, יבטח בשם ה' וישען באלקיו הממציא לו הסיבה, ולא יאמר כחי ועוצם ידי, ורוב השתדלות בסיבות המה היו בעוזרי, דאם יאמר כדברים האלה הרי זה יקרא 'עובד עבודה זרה בטהרה', שמשים משען ומשענה לאיזה סיבה מסיבות שונות, ודבר זה גורם לבטל עבודת הבורא ית"ש, שעל ידי התנהגות זו הרי מחשבתו דבוקה תמיד ומשוטטת בהבלי עולם, ומחשב תמיד סיבות שונות להמציא פרנסתו ומחייתו וצרכיו, מה שאין כן הבוטח בהשי"ת שתנוח נפשו וינוחו רעיוניו, ויסיר מדעתו אהבת העולם ותענוגיו, כי ישער בדעתו שלא יוסיף ולא יגרע במחשבתו ורעיוניו, רק הכל יהיה כפי גזירת הבורא, על כן יסיר דאגת העולם מלבו.
וזה מה שאמר המלך החכם 'רבות מחשבות בלב איש' (משלי יט, כא), ר"ל האדם בסכלותו רבות מחשבותיו להשתדל בסיבות להמציא לעצמו אהבת העולם דהיינו עושר וכבוד, ובאמת לריק יגיעתו, כי לא יוסיפו ולא יגרעו בעבודתם דבר, רק ועצת ה' היא תקום, שלא יזכה בעושר רק על ידי איזה סיבה שיומין לו הבורא גדולה או קטנה.
וזה שרמזה כאן התורה הק', 'ויאמר ה' אל אברם', 'אברם' נקרא השכל, בבחינת א"ב ר"ם, שהחכמה נקראת 'אב' והוא 'רם' ששוכן ברום הגוף במוח, וגם אבר"ם ראשי תיבות ר'בות מ'חשבות ב'לב א'יש, שהשי"ת אומר להשכל שבאדם הנשפע מחכמה עליונה, 'לך לך מארצך', היינו שתלך מארציותך שאתה דבוק בה, והיא אהבת הממון והתענוגים, 'וממולדתך' אהבת התולדה, כי אם לרצון הבורא, 'ומבית אביך' אהבת היחוס והכבוד, שתסיר מחשבתך ולא ישוטטו רעיונך לרדוף אחרי סיבות מועילות לזה, כי לא תוסיף ולא תגרע בעבודתך שום דבר, רק 'אל הארץ אשר אראך', ר"ל איזה סיבה בארציות שאני אזמין לך, בזה תעסוק על פי התורה אשר הוריתיך.
