וַיֹוצֵּא אֹתֹו הַחוּצָה

וַיֹוצֵּא אֹתֹו הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. (טו ה)

פרש"י – דָּבָר אַחֵר: הוֹצִיאוֹ מֵחֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם וְהִגְבִּיהוֹ לְמַעְלָה מִן הַכּוֹכָבִים. וְזֶהוּ לְשׁוֹן "הַבָּטָה", מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה (בראשית רבה מד, יב).

שאלה – לאיזה צורך הגביהו למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילו לעפר הארץ.

תשובה – הכוכבים הנראים כבר ספרום והן אלף וכ"ב (1022) כדמפרש להרמב"ם יסה"ת פ"ג ה"ח, אבל כשעולים למעלה רואים שיש עוד רבבות כוכבים שאינם נראים למטה ואז אי אפשר לסופרם, ולכן הגביהו למעלה מהכוכבים שיראה שאין להם מספר ואי אפשר לסופרם.

דמיון הכוכבים לישראל – לפי שגם ישראל אינם קבועים שמוסיפים מעשים טובים, ויש ששוקלים כנגד כמה, כמו שמצינו שמשה רבינו שקול כנגד כל ישראל (מכילתא אז ישיר), ויאיר בן מנשה שקול כרובה של סנהדרין (סנהדרין מד.), וכן אבישי בן צרויה (ברכות סב:), וכן ישעיה הנביא דאמרינן (סנהדרין קג:) וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה (מ"ב כא), שְׁקוּלָה נְשָׁמָה שֶׁל צַדִּיק אֶחָד כְּנֶגֶד כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ, כְּמַאן דְּאָמַר יְשַׁעְיָה הָרַג. וכן אמרו (ירושלמי ברכות פ"ח ה"ח) בלוי בן סיסי שהיה חביב ככל העולם. (טעמא דקרא)

וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים – לא בשביל ריבוי הבטיחו כאן, שהרי כבר המשיל ריבוי זרעו לעפר הארץ, אלא הוסיף כאן שיהיו הרבה אנשי מעלה שיאירו ככוכבים, ולא כמו שפחד וירא פן יהיו פחותי ערך. אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם – דאע"ג שיש בכל אוה"ע אנשי מעלה ומאירים לעמם ככוכבים, אבל מעט היו אז לפי ערך ההמון, משא"כ זרע אברהם יש גדולי מעלה יותר מערך ההמון, כמש"כ (דברים ז ז) לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכׇּל הָעַמִּים. (העמק דבר)

מִנַּיִין שֶׁאֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל? שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיּוֹצֵא אוֹתוֹ הַחוּצָה', אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הקב"ה: רבש"ע, 'בֶּן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אוֹתִי', אָמַר לוֹ: לָאו 'כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ'. אָמַר לְפָנָיו: רבש"ע נִסְתַּכַּלְתִּי בְּאִיצְטַגְנִינוּת שֶׁלִּי, וְאֵינִי רָאוּי לְהוֹלִיד בֵּן. אָמַר לוֹ: צֵא מֵאִיצְטַגְנִינוּת שֶׁלְּךָ, שֶׁאֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל. (שבת קנו.)

שאלה – כיצד טען אברהם טענה זו המבוססת על מראה חוזי הכוכבים והמזלות בו בזמן שהוא זכה לשמוע הבטחה שיצאה מפי ה' יתברך האומר לו כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, וכן אמר לו אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, וכי לא האמין בכך ח"ו.

תשובה – אין כל ספק שהאמין אברהם בתמימות להבטחת ה'. ברם על פי ההסתכלות באיצטגנינות הבין שבכדי שתתקיים הבטחת השי"ת זקוק הוא שייעשה נס בעבורו, ואולם בדרך הטבע ברור לו כי אין ההבטחה יכולה להתקיים. על כן טען אברהם להקב"ה: רואה אני כי איני ראוי בטבעי להוליד בן, אם תעשה לי נס הרי יתמעטו זכויותיי כפי שלימדונו חז"ל (שבת לב.) אִם עוֹשִׂין לוֹ נֵס מְנַכִּין לוֹ מִזְּכֻיּוֹתָיו. מַאי קְרָאָה? 'קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכׇּל הָאֱמֶת'. פרש"י - נִתְמַעֲטוּ זְכֻיּוֹתַי עַל יְדֵי הַחֲסָדִים וְהָאֱמֶת שֶׁעָשִׂיתָ עִמִּי. על כך השיב לו הקב"ה: שֶׁאֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל, כלומר אברהם נמצא למעלה מהטבע לגביו שום דבר אינו חשוב בגדר נס, מאחר והמזל הטבעי אינו שולט עליו כלל. רק מי שנמצא תחת שליטת הנהגת הטבע הוא זה שראוי לחוש פן ינכו מזכויותיו. (בניהו – שבת קנו.)

א"נ – הכוונה שע"י תפילה וזכות משתנה המזל, והיינו הפירוש 'וַיּוֹצֵא אוֹתוֹ הַחוּצָה' – שהוציאו חוץ לאצטגנינות. ובמ"ר איתא שאמר אברהם לפני הקב"ה המזל דוחקני ואומר לי אברם אין אתה מוליד, אמר לו הקב"ה, הן כדבריך, אברם אינו מוליד, אברהם מוליד, והנה זה פלא, שהרי ישמעאל נולד לו עוד בהיות שמו אברם, וע' בנמוקי רמב"ן. ונראה ע"פ המבואר בקדושין ס"ח ב' ולד שפחה הולד כמותה, כלומר שפחה שילדה מישראל הולד מתיחס אחריה, ולפי"ז היה ישמעאל מתייחס אחר הגר השפחה ולא אחר אברהם, וא"כ י"ל דכוונת אברהם היתה שיוליד בן שיתייחס אחריו, ומי שהזרע מתייחס אחריו נקרא שיש לו תולדות, משא"כ מי שאין זרעו מתייחס אחריו נקרא שאין לו תולדות, וזה כלול בדברי אברהם שאמר בשם המזל שאינו מוליד – שיתייחס אחריו, דהיינו שיוליד בן משרה, ואמר לו הקב"ה אברם אינו מוליד ביחוס, אברהם מוליד. (תורה תמימה)