וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶה ָ לּו ֹ צְדָקָה )טו, ו(

האמונה בה' ירושה היא לנו מאברהם אבינו, ולמרות זאת עדיין צריכים אנו להמשיך ולהשרישה בליבנו ע"י התבוננות בהשגחת ה' על עולמו.

* * *

סיפור מפי בעל המעשה: "אני אברך המתגורר באחת מערי השדה, מבורך ומטופל בתשעה ילדים קטנים שיהיו בריאים, ועסוק עד למעלה מהראש בללמוד וללמד וגם בעבודה צדדית קטנה של משגיח כשרות. אין לי רשיון נהיגה ולכן מעולם לא רכשתי מכונית, אלא שהמציאות מוכרת לכולנו - פיזור הילדים בבתי הספר ובגנים אילצה אותי מפעם לפעם לרכוש אופניים מתאימים. בשנתיים הראשונות רכשתי אופניים פשוטים, הצמדתי להם שני כסאות ויצאתי למשימת הפיזור... כשנוסף הילד השלישי הוספתי עוד כסא. אומנם הכל בטיחותי וחוקי, אבל הנשמה שלי פרחה ממאמץ הלחיצה על הדוושות. לא הספקתי לחשוב כיצד אתמודד עם עול הפיזור והאיסוף, והאופניים נגנבו... התנחמתי בעובדה שבין כה וכה עלי לרכוש זוג אופניים יותר איכותי עם הילוכים מיוחדים, וזה בדיוק מה שעשיתי, כמובן שרכשתי גם שרשרת הגנה מתאימה ונקטתי בכל אמצעי זהירות למנוע הישנות הגניבה. אחרי ארבע חודשים של עונג עם אופניים משובחים אלו, גיליתי בוקר אחד שגם הללו עברו לידי גנבים ערלי לב. אינני זוכר כמה זוגות אופניים 'נלקחו' ממני בעשור האחרון. אבל כבר סיגלתי לעצמי עמידות וחוסן נפשי מפני הגזירה הזו, ושוב ניחמתי את עצמי שעדיפים יסורי ממון על פני בעיות אחרות שלא כאן המקום לפרטן.

כשנולד בני השביעי ועול הפיזור והאיסוף הפך לקשה מנשוא, שכן אמור הייתי לבצע שניים שלושה סיבובי בוקר לתת"ים ולגנים, הציע לי ידיד לרכוש אופניים עם מנוע: "תשמע, באופנים הללו אתה לוחץ בעדינות על דוושת הגז והם מרחפים. אתה לא מתאמץ ולא מזיע ומבצע את חלוקת 'הדור הבא' למוסדותיו בצורה זריזה ונעימה הרבה יותר מאשר עם אופני הילוכים". שאלתי.

"וגנבים?," "גנבים נשלחים מן השמים, ותתפלל כל ערב ובוקר שאופניך יהיו רואים ואינן נראים לבעלי ידיים גזלניות אלו", אמר. נו טוב, אספתי את כל פרוטותי חסכונותי והלוואותי, ורכשתי בכמה אלפי שקלים אופניים חדשים ממונעים בצבע לבן-קרם ונסיעתם חלקה ונעימה להפליא כמעט ללא רעש. הפלא ופלא, זה מכשיר מבורך, שעושה נחת רוח לכל אברך שאין ידו משגת להחזיק מכונית. מבצעי הבוקר היו נפלאים ונוחים ממש, והגעתי לכולל רענן ונינוח, מודה להשי"ת על הרעיון והרכישה והברכה. לא היה מאושר ממני בכל העיר. שלוש שרשראות כבדות כבלו אותם לקיר החנייה בחצר הבניין האחורית, שלוש תפילות ביום נישאו כדי שלא ישאו חן וחסד וחמדנות בעיני כל רואיהם... החדווה נמשכה בדיוק שלושה חודשים. יום שישי, שבע ורבע בבוקר, שני ילדים בידי, והאופניים הממונעים? אינם... שרידי השרשראות החתוכות זעקו את השבר והאובדן. בכיתי, פשוט בכיתי. שאריות ממוני הסתיימו להן, ההלוואות הן עול על צווארי ועכשיו צא לפיזור ברגליך... עברה עלי שבת קשה, ורק במוצאי שבת נשמתי אויר של נחמה. זה רצון השם והכל לטובה. לוויתי 100 דולר מהחברותא שלי, וחזרתי לאופניים הזולים שדורשים כוח ברגליים. נו מילא.

יום שישי שבוע אחר כך, סיימתי את מבצע הפיזור ודהרתי על אופני הפשוטות לכיוון המרכול השכונתי. בצומת אני מבחין בתאונה, שוטרים, ניידות, אמבולנסים. עליתי עם אופני למדרכה כדי לעקוף את הפקק. והנה לנגד עיני אופניים ממונעים נשענים על מעקה בטיחות. צבען שחור מבריק, והם אינם דומים לצבע הקרם לבן של אופני הגנובות. חמישה בחורים גברתניים ורעשניים ניצבו בסמוך לאופניים, והביטו בפינוי הפצועים. במבט נוקב סקרתי את הממונעות השחורות, כנף אחרי כנף, כידון, רגלית, בטריה לפתע הבחנתי בנקודת כסף בכסא. היא מוכרת לי, אפילו מאד... החלטתי לאזור אומץ ולהודיע לגברתנים ש"אלו האופניים שלי ואני מתכוון לקחתם בחזרה". נשאתי עיני למרומים, ושיוועתי שהעסק לא יסתיים בקטטה. "תראו חמודים", נשמתי עמוק, "אלו האופניים שלי!!!". צעיר חסון כבן 21 נפנה אלי: "שטויות, הם שלי. ואין לך שום הוכחה". - "יש לי, אני מכיר אותן היטב. אם יש בך קצת אמת, בוא איתי למוכר האופניים ושם אוכיח לך". "בסדר", ענה הצעיר וקרץ בזווית עין לחבריו, "אתה תיווכח שאין לך שום סימן שהם שלך...". ושוב נקודת הכסף הקטנה בכסא נצנצה למול עיני, אי אפשר לטעות בה, אבל זו לא הוכחה מספקת. "סע אחרי" ביקשתי. אני על אופני הדוושות, והוא באופניים ממונעים נוסע באיטיות אחרי.

הגענו עד לחנותו של 'שלמה אופניים' בינתיים התקשרתי לאשתי וביקשתי שתשלח את בני הבכור עם מסמכי הקניה. 'שלמה אופניים' אוחז בניירות ומתחיל לבדוק: "הנה, מספר שילדה A-5506. מצטער, מספר השילדה כאן שחוק, נבדוק מספר מנוע - גם הוא שחוק, לא נותר ממנו שריד". שלפתי את מפתח הסווי'ץ, אך הוא לא נתחב פנימה. "נו טוב", טענתי "הגנב החליף את הסוויץ', שחק את מספר השילדה והמנוע, אבל אלו האופניים שלי!". דמעות בצבצו בעיני, ונקודת הכסף הקטנה המשיכה להבהב, כמו אומרת: "אל תאמר נואש, תסמוך עלי - תראה ניסים". ואז אומר 'שלמה אופניים:' "אולי נבדוק את הצבע", הוא גירד את הצבע בעדינות, ולא גילה את הלבן קרם. "כנראה שעשו צביעה מקצועית בתנור מיוחד", סיכם שלמה. הצעירצ'יק הביט בי במבט נלעג: "סתם הטרדתם אותי, אבל בשביל הכבוד שלך שאתה דתי נסעתי איתך".

הנשמה שלי שאגה מתוכי: "ריבונו של עולם, אתה יודע שאלו האופניים שלי, עשה משהו". חיטטתי בשקית הניירות וגיליתי שם מפתח קטן המיועד לפתיחת מכסה הבטריה. הכנסתי אותו לחורו, 'הודו לה' כי טוב' המפתח נכנס חלקות ופתח את המכסה. פניו של הצעיר התכרכמו והחווירו קלות. 'שלמה אופניים' ערך סיכום מחודש: "כן בחורצ'יק, אלו האופניים שלו, מפתח הבטריה הוא יחודי למוצר הזה. זה אפילו רשום ברשיון". "אז מי שמכר לי את האופניים רימה אותי", התנצל הבחור, "אם אתה רוצה את אופנייך בחזרה, שלם לי 400 שקל כי שיפצתי אותם, הכנסתי גם חלפים חדשים, אני לא מוכן להפסיד. תשלם - תקבל". האמת היא שהזמנתי ניידת, אך זו בוששה לבוא. בכיסי היו 400 שקל שנועדו לקניות השבת. התחלתי להתחשבן. אם אתן לגנב את הכסף, אין לי קניות לשבת, וחוץ מזה שזו גזילה על גזילה... אבל כיון שרציתי להציל את האופניים היקרים, תחבתי 4 שטרות של מאה שקל לידיו.

לפתע הגיע מלאך משמים. שכן שלי, יהודי מסורתי ששמע על הפרשייה ועל תביעתו של הבחור. הוא חיבק את הבחור בכתפיו ופנה עמו לפינת החנות ואמר לו: "תקשיב חבוב, אני מאמין לכל מילה שלך, סידרו אותך וקנית אופניים גנובים, ועכשיו אתה דורש ממנו 400 שקל, שזה הלחם והחלב של שבעה תינוקות. אני חילוני ואתה חילוני, ושנינו יודעים שהקב"ה אוהב לומדי תורה, היהודי הזה לומד תורה ומתפרנס בדוחק, והוא שילם לך את מה שאתה דורש, אבל אני חייב להזהיר אותך שעכשיו פתחת חשבון עם בורא עולם, שלא אוהב את המעשה הזה". הבחורצ'יק השתכנע, הוציא את השטרות מכיסו והחזירם לי. חזרתי עם אופני הממונעים השחורים... ובבית? צהלה ושמחה.

בשבוע הבא באחד הימים בחצות לילה צלצל הפלאפון. "שלום, אני דניאל של האופניים, אין לי מושג מדוע נסעתי אחריך כמו טלה מכושף, יכולתי לברוח ולהיעלם לך, אבל הרגשתי כמו חתיכת ברזל שנדבקת למגנט. אני מודה, אני הגנב. אני מבקש סליחה... נוכל להיפגש."? נפגשנו עוד באותו לילה, הוא סיפר לי מסכת חיים נוראית של ילד שגדל בבית בלא מינימום של ערכים, משפחה שהכל מותר בה. "אני לא רוצה להיות כמו האחים שלי" התחנן, "תציל אותי, זה לא סתם שזיהית את האופניים שלך... זה לא סתם שבאתי אחריך ל'שלמה אופניים', זה לא סתם שעלה בראשך לבדוק את מפתח מכסה הבטריה".

עד כאן הסיפור. חלפו מאז חודשיים ימים, אנחנו נפגשים שלוש פעמים בשבוע ולומדים פרק 'אלו מציאות', הסברתי לו ש'צורבא מרבנן,' כלומר תלמיד חכם, יכול לקבל את אבדתו בטביעת עין, ו'אופני אנפוריא' שכמעט אין ראייה לזיהויים ושיש בהם נקודת כסף פיצפונת בכסא, עונים גם הם על הכלל הזה...

[מתוך 'קבלת שבת'-ר' יעקב לוי]