וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו... )יד, יד(

אברהם שומע שנשבה לוט, לא מתמהמה ומיד מתארגן להצילו. זו מידת 'חסד לאברהם' במיטבה.

* * *

מרן ה'חזון איש' זיע"א [-היארצייט ביום שני הקרוב - ט"ו מרחשון,] היה יוצא בכל יום לטייל זמן קצוב כפי מה שנצרך לו לבריאותו. בדרך כלל היה יוצא לטייל כאשר מתלווה אליו אחד מהבחורים שהיו קרובים אליו, או אחד מבני המשפחה. הרבה פעמים זכה הגאון רבי בן-ציון פלמן זצ"ל בימי בחרותו להתלוות אליו בטיולו זה, לאחר שכמעט מדי יום ביומו היה הגרב"צ יורד מהישיבה לבית החזו"א כדי לשאול אותו את ספקותיו ושאלותיו בסוגיה, ומתוך כך יצא הרבה פעמים שזכה להתלוות עמו בטיול, כאשר בדרך היה משוחח עם החזו"א בלימוד ונהנה ממנו בעצה ותושיה בספיקות שעמדו לו על הפרק.

פעם אחת כשטייל החזו"א באזור של פרדס ברמן [כיום זהו המשך רחוב 'חזון איש'], מצא הגרב"צ את שעת הכושר להתייעץ עמו בנושא הבא: בבית הוריו של הגרב"צ, התגוררה לעת זקנתה הסבתא, אמו של אביו הג"ר שמואל פלמן זצ"ל רב שכונת 'היכל מאיר' בתל אביב. מטבע הדברים הקשר בין הסבתא לנכדים שהתגוררו עימה יחד היה מאוד חזק, והסבתא נהנתה רבות מחברת נכדה ונכדותיה. בתקופה מסוימת הסבתא לא חשה בטוב והוצרכה להתאשפז בבית החולים לרפואתה. המשפחה דאגה כל הזמן לשהות לצידה ולעזור לה לעבור בקלות ובמהירות את ימי ההחלמה. הגרב"צ שכבר היה בעת ההיא בישיבה, היה מגיע מפעם לפעם לביקור קצר כדי לשמחה ולדרוש בשלומה, ומיד היה שב לישיבה לתורתו ולעבודתו. הסבתא שמאוד נהנתה כאשר נכדה הגרב"צ בא אליה, ביקשה ממנו שוב ושוב שיואיל לבוא לעיתים יותר קרובות, ולזמן יותר ממושך. הגרב"צ לא ידע מה לעשות, מצד אחד עתה הינו בחור ישיבה, ותפקידו ללמוד בכל עת, ואם ילך לבקר הרבה את הסבתא לא יוכל לשבת וללמוד כל היום, כי יצטרך הרבה זמן לבטל בשביל לשהות לצידה כמו שהיא רוצה. ומצד שני, אולי עתה זהו תפקידו לשמח את הסבתא במחלתה, וזהו כמצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, וחייב ללכת לבקרה אפילו שזה יבוא על חשבון הלימוד. ומצד שלישי, הוא לא היה היחידי מבין בני המשפחה ששהו לצידה. בני המשפחה היו כל הזמן לידה, וממילא מי אומר שזה נחשב כמצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, הרי יש אחרים שעושים כבר את המצווה הזו. אלא שבכל זאת הסבתא מבקשת שדווקא הוא יבוא, ואולי על זה אינו מחויב לבטל מתלמודו. את צדדי הספק הזה שטח הגרב"צ לפני ה'חזון איש' בעת הזו שהתלווה עימו בטיולו הקבוע.

ה'חזון איש' הקשיב לכל השאלה בתשומת לב מרובה, ולא הסתפק בשמיעה בלבד, אלא תוך כדי ההליכה המשיך לדרוש ולחקור את העלם הצעיר בכל הפרטים ופרטי הפרטים, "למה היא רוצה דווקא שהוא ישהה לצידה? האם לא טוב לה כשאחרים שוהים לצידה?", כאשר הוא מקבל תשובות מפורטות על הכל, עד שהתמונה במלואה היתה ברורה לו לכל צדדיה. ואז ה'חזון איש' אומר לו: "תלך לבקרה ותשהה לצידה כמה שהיא רוצה, ותדע לך שאתה מקיים כאן לא רק מצוות 'חסד' ו'ביקור חולים', אלא גם מצוות 'תלמוד תורה'."!!! הגרב"צ שומע את התשובה ומתפלא מאוד. איזה מצוות תלמוד תורה הוא מקיים בזה, הרי כשילך לשם לא יוכל ללמוד כמו שהוא לומד עתה בישיבה, ומיד הוא שואל את ה'חזון איש' בתמיהה: "איך אני מקיים בזה מצוות 'תלמוד תורה'."? ה'חזון איש' שכבר היה מוכן לשאלה הזו, השיב ואמר: "אני יודע שאתה מתמיד ועמל בתורה, ולמה אתה כל כך עמל בתורה? כדי לזכות לקנות את התורה, שהתורה תהיה אצלך 'תורה דיליה', ולזכות להגיע לבחינה כזו של 'תורתך בתוך מעי'. אבל באמת איך יתכן שיהיה לאדם חיבור עם התורה, הרי התורה היא מציאות רוחנית ואילו האדם הוא יצור גשמי, ואלו שני דברים שאינם מתחברים זה בזה?. התשובה לזה היא, שיש כלל: 'אין התורה נדבקת אלא לנפש עדינה'. כדי לזכות שהתורה תדבק בך צריך לקנות 'עדינות הנפש', והוא בית הקיבול שיכול לקבל את התורה. ואיך קונים עדינות? על ידי חסד, ויתור, וכל המידות הטובות. אמנם אתה לא צריך לסגור את הגמרא כדי לחפש היכן לעשות חסד, אבל כעת שמזדמן לך לעשות חסד בבחינה כזו שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, כי הסבתא נהנית דווקא כשאתה נמצא בקרבתה, אז דע לך שכל רגע שאתה שוהה במחיצתה, וכל תרופה שאתה נותן לה, וכל השגחה שאתה משגיח עליה לרפואתה, אתה עושה פעולה של תורה. משום שאתה יוצר עדינות בנפשך שגורמת לחיבור יותר טוב של קדושת התורה שתוכל להדבק בנפשך."

[מתוך 'שלמים מציון']