יחידי בעולם
íéîòôì הדברים הכי יסודיים ובסיסיים בחיים מאבדים את ערכם הראוי והנכון, יתכן שדווקא הפשטות והרגילות שנתרגלנו אליו, הוא הגורם שאיננו נותנים מספיק תשומת לב עליהם, בדרך כלל נוטה האדם לחפש ריגושים או חיות מדברים הבאים וחולפים מהעולם, כי טבע האדם ששואב חיותו מדברים חדשים, ויתכן שהטפל נעשה עיקר והעיקר טפל.
נקודת החיים íåé÷ä שהוא הדבר היסודי והבסיסי של האדם אינו תופס מקום בדרך כלל בחיי האדם, כמה זמן מקדיש האדם לחוות עצם קיומו וחיותו, רק כאשר הוא נקלע לסכנת חיים אז מתעורר בו ההכרה על עצם קיומו וחיותו, ומוסר כל מה שיש לו רק בכדי להישאר בחיים, גם שאר פרטי קיום האדם דוגמת אכילה שתיה ראיה הליכה נתפס אצל האדם כדבר המובן מאליו, ואינו מייחס להם חשיבות יתירה, ורק כאשר נחלה ח"ו באחד מאבריו אזי הוא מכיר בחשיבותם, ועד כמה שצריך להודות לה' על כך שהוא רואה בשתי עיניו ויכול לאכול בכוחות עצמו וללכת על רגליו.
íâ בחיים הרוחניים עלול נקודת החיים - נקודת היהדות לאבד מערכו, אם מפני פשטותו, אם מחמת מרוצת החיים בעבודה הרוחנית, ועל כן על האדם לעצור לפעמים את מרוץ החיים הרוחניים של תורה ועבודה ותפילה גמילות חסדים ושאר העבודות המוטל על איש הישראלי, ולהתבונן מהו נקודת יהדותנו, מה המהות של יהודי, וכן מה המשמעות בשבילי להיות יהודי, במה מסתכם עצם נקודת יהדותי, כי יתכן שריבוי הפרטים בעבודת היהודי מאפיל על נקודת היהדות.
נקודת היהדות øùàë נשאל את עצמינו מה זה יהודי, בוודאי תיהיה התשובה, יש בי חלק אלוקי ממעל ממש, והקב"ה בחר בי להיות לו לאב ולמלך ובשאר הכינויים של קשרי ידידות ואהבה הכתובה בתורה. אמנם כאשר נכנס יותר לנקודת הנפש בכדי ללבן מה משמעות של דברים בנקודת לבך ורגשי הלב, יתכן שהאדם יכנס למבוכה במידת מה, כי אין יכול לאחוז בנקודה זו על בוריה, יש לו רגש כללי להקב"ה אבל אינו יכול להגדירה די הצורך, וכאשר נחסר לאדם הגדרה ברורה, הרי שבמידת מה נקודת יהדותו המומה ואינה נתפסת בנקודת נפשו, ועל ידי זה נגרם שהקשר הטבעי בינו לבין קונו אינה פועלת פעולתה הראויה, ומפני כך נחשל גם כן בעבודת קונו.
ויאמר ה' אל אברהם øôåñî על האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש שבאחד מהשנים כאשר העביר פרשת לך לך שניים מקרא ואחד תרגום, כאשר רק פתח באמירת "ויאמר ה' לאברהם לך לך מארצך ומולדתך ומבית אביך", פרץ לפתע בבכי חסר מעצורים ובלתי נשלט למשך זמן ניכר, ולא היה יכול להמשיך בעברת הסדרא. בנו האדמו"ר הריי"ץ ישב בחדר הסמוך ושמע את בכיו של אביו, ועז היה חפצו להבין מהו הסיבה שגרם לאביו לפרוץ בבכי גדול שלא כהרגלו, המתין לשעת הכושר שיוכל להציג שאלתו לאביו, ואכן לאחר כמה ימים נכנס לאביו ושאל אותו על פשר הבכי. אביו החזיר לו בשאלה: מה אתה משער במחשבתך, מה היה יכול לגרום לי לבכות כל כך באמירת "ויאמר ה' לאברהם" וגו'. ענה לו בנו ששיער בדעתו שבפסוק זה טמון יסוד העבודה שעל האדם לצאת מטבע הבהמיות הנקרא ארציות, וממולדתך היינו מההרגלים שנתרגל בהם, ולעבוד את קונו בכל לבו ונפשו כראוי וכנכון.
åéáà האדמו"ר נתחייך, לא, לא זה היה כוונתי, ולא זה פשר סיבת הבכי, כי אין נקודת עבודה זו אמורה לגרום לבכי עז כל כך למעלה מגדר הרגיל, אלא כוונה עמוקה היא זו אשר גרם לי לבכי גדול של התרגשות. וביאר, רגילים אנו לומר פסוקי תורה ואיננו שמים לב לעוצמת הדברים, כאשר אמרתי "ויאמר ה' אל אברהם לך לך מארצך" וגו', התבוננתי שהוא הדיבור הראשון של הקב"ה ליהודי הראשון עלי תבל, "ויאמר ה' אל אברהם", ולא זו בלבד אלא יש לו מבוקש ממנו, לך לך מארצך , האם מוחנו יכול להשיג זאת, הקב"ה הכל יכול בורא שמים וארץ על כל צבאם יש מאין, יש לו מבוקש מבשר ודם, חפץ הוא בקשר ויחס עימו, נקודה זו זעזע את נפשי, וגרם לי התרגשות עצומה, כי לא רק לאברהם ניתן זאת, אלא הקב"ה יש לו דיבור ומבוקש מכל יהודי באשר הוא שם, ואמורים אנו לקלוט בנפשנו עד היכן הדברים מגיעים.
à øåôéñ זה אמור לעצור שטף מחשבתנו ולשפוך אור על נקודת יהדותנו, קשר ויחס שהקב"ה נותן לנו, החיים שלי נוגע להקב"ה, יש לו מבוקש ממני, אני מעניין אותו, זהו נקודת היהדות. אמורים אנו לצאת מרגילות החיים הרוחניים, היינו בצורת עבודתנו הרוחנית על שלל מדרגותיה, ולהתבונן בנקודת מהותנו שהוא נקודת היהדות, עצם הקשר והשייכות עם הקב"ה.
לך לך מארצך ìà" הארץ אשר אראך" נקודת היהדות הוא שהקב"ה חפץ בקשר ויחס עימנו, ועל כן נתן לנו תורתו ומצוותיו. גם זה אנו למדים מציוויו של הקב"ה לאברהם אבינו "לך לך מארצך", ציווי זה שמע אברהם אבינו כאשר היה כבר בגיל שבעים וחמש, גם למאן דאמר 'בן ארבעים הכיר אברהם את בוראו' (בראשית רבה פ"ל פ"ח), כבר עסק שלושים וחמש שנים בהפצת האמונה בהקב"ה בקרב באי עולם, הקים בתי תבשיל בכל רחבי חרן, אלפי אנשים היו כרוכים אחריו והלכו בשיטתו, עם כל זה אמר לו הקב"ה עזוב את ארץ מגוריך ולך לארץ ישראל, כאשר רק בודדים מלווים אותו שרי אשתו ולוט בן אחיו, הקב"ה אומר לאברהם חפץ אני בך בקשר ויחס אליך, גם אם זה בא על חשבון עזיבת המפעל הגדול שהקמת בהפצת האמונה.
äùòî' אבות סימן לבנים', למדים אנו מכך כי נקודת היהדות והאמונה הוא הקשר האישי שחפץ הקב"ה איתנו, ועם כל אחד ואחד מבני ישראל קדושים.
אחד היה אברהם äæì ייקרא אמונה, קשר עצמי בלתי מוגבל, וללא תנאי, כאשר נקודה זו חדורה היטב בלב איש הישראלי גורמת לו לעלות ולהתקדם בקרבת ה' מבלי הבט בכל הסובב אותו, אינו פוחד משום דבר, ודעות בני אדם אינם מונעים אותו מצורת דבקותו בהקב"ה, ערכו העצמי נובע מהקשר עם הקב"ה החפץ בו, ועל ידי זה יכול לעמוד נגד כל העולם, כנאמר (יחזקאל לג כד) "אחד היה אברהם", שלא התייחס לכל הסובב אותו לא שכנים ולא חברים כי אם למצוא חן בעיני ה', ועל שום כך נקרא 'עברי', שעמד מעבר אחד של העולם וכל יושבי תבל עמדו מעבר השני, ועם כל זה אחד היה אברהם, אחז בנקודת האח"ד, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", וראה עצמו יחידי בעולם .
á
ואל יתבייש מפני המעליגים åðéìò לעורר נקודת אברהם אבינו שבקרבנו, אומרים אנו 'אלוקי אברהם', כי ירושה לנו מאבותינו, ובכל אחד מישראל ניתן הכח של אברהם אבינו, ועלינו לקבל תעצומות נפש בנקודת עבודתנו והדבקות בקל חי צורנו, ועל יסתכל האדם על הצלחת ומדרגת חבירו, אלא יראה עצמו יחידי בעולם, וכן 'אל יתבייש מפני המעליגים עליו', שאמור האדם לשנן לעצמו מיד בקומו בבוקר כפי שנפסק להלכה בסעיף הראשון בשולחן ערוך.
åîëå שיש מעליגים על האדם מבחוץ, כן יש מלעיגים מבפנים, הוא עצמו מלעיג עליו, עבודה זו אינה לפי מדרגתך, וכי אתה המונח בהוויות עולם הזה יכול להדבק כראוי בהקב"ה, גם הבט נא מסביבך וראה מאיזה בית אתה מגיע, אביך וסבך לא נמנו על אלו שהמיתו עצמם באהלה של תורה, ומדוע תיהיה כהדיוט הקופץ בראש, וכן עוד מחשבות מעין אלו המונעים את אורו הפנימי להאיר בתוכו.
êøãá כלל הלך מחשבתו של האדם שיש אנשים מיוחדים הזוכים למדרגות נעלות בעבודת ה', וכמו כן יש אנשים מסוימים שנועדו להיות מגדולי הדור או מגדולי ההוראה, ובעצם נולדו לשם כך, ועל כן ברור אצלו שאינו נמנה עמהם. אמנם עלינו לאחוז במידת אברהם אבינו בנקודת האמונה המורה על כח בלתי גבולי, בכל אחד מישראל שורה גדלות נפש ונשמה היכול להביאו למדרגות הכי נעלות בקירבת ה' ובידיעת התורה וקיום המצוות, ואל יתבייש מהמלעיגים עליו הנמצאים בתוך נפשו. גם זה כלול בדיבור הראשון של הקב"ה עם אברהם אבינו "לך לך", עלה מדרגה לדרגה ואל תחשוש מכלום.
פחד מות òðåîä העיקרי מהאדם לפרוץ מגבלות אשר הורגל בהם בגשמיות ורוחניות הוא ה'פחד', טבע האדם לעבוד לפי מה שהורגל אליו משחר נעוריו, ועל כן חושש
הערות וציונים
בני העולם, שסרים מאחרי ה' ומונעים אותו, ולא על אביו ושאר המונעים, רק כאלו הוא אחד בעולם, וזהו "אחד היה אברהם". וכן כל הרוצה לכנס בעבודת השם, אי אפשר לו לכנס כי אם על ידי בחינה זו שיחשב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם, ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון אביו ואמו או חותנו ואשתו ובניו וכיוצא, או המניעות שיש משאר בני העולם, המלעיגים ומסיתים ומונעים מעבודתו יתברך, וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל, רק יהיה בבחינת "אחד היה אברהם" כאלו הוא יחיד בעולם.
להכנס לעסקאות גדולות או לדברים חדשים, וכן הוא ברוחניות, הפחד מגדלות ומדרגות בעבודת ה' גורם לאדם להשאר בד' אמותיו שהורגל בהם, ואינו מאמין דיו שיכול לבוא לדבקות גמורה בהשגה אלוקית נעלה, ושיכול להפוך כל מהות חייו לחסות בצל ה' ולחיות כיהודי בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ובכל הלכי החיים .
â ùøåù הפחד הוא מהבלתי נודע, ובשם המושאל נקרא 'פחד מות', מלבד מה שאיש הישראלי חושש שעומד לתת דין וחשבון לפני הקב"ה, הרי שמלווה כאן גם פחד גשמי, הפחד מהבלתי נודע, טבע האדם לשלוט בחייו, ומרגע הפטירה מאבד שליטתו, ואינו יודע מה הולך לקרות עימו, וזהו עומק בכל פחד שחושש מפני הבאות עליו. אמנם כאשר היהודי מחזק נקודת אמונתו בהקב"ה שקשור עימו בכל מצב ובכל זמן, הרי שאינו מפחד משום דבר, קיומו אינו תלוי במקום וזמן זה או במדרגה פלונית או אלמונית, אחוז הוא בהקב"ה באמונת אומן, וזהו הגורם לעבור כל חייו מתוך שלוות נפש, ואינו חושש משום דבר.
íâ זה אנו למדים מאברהם אבינו אבי האומה הישראלית, העובר עשרה נסיונות, ובכולם עמד בגבורת הנפש ולא נפל גם לא באחד מהם, חייו מלווים הם בעליות וירידות, כנאמר (בראשית יג ג) "וילך למסעיו" הולך בתומו ואינו מתפעל מכל הסובב אותו, לא זו בלבד אלא עולה מדרגה לדרגה, כנאמר (שם יב ט) "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה".
אור כשדים ïáåî ופשוט שאין לנו קצה השגה במדרגת אברהם אבינו, מכל מקום עלינו לעיין בדרך המוסר איזה נקודה גרם לאברהם אבינו להיות איתן בדעתו ולא פיחד ולא התפעל משום דבר. לכאורה תעצומות נפשו נעוצה בנקודת הנסיון הראשון באור כשדים, כאשר היה מוכן למות על קידוש השם, והושלך לכבשן האש, ברגעים אלו חש בנפשו טעם מיתה, כי טרם ידע שהולך להשאר בחיים, הרי גם הפחד
הערות וציונים â אפשר להמחיש נקודה זו בדרך משל. אחד ראה פיל ענק הקשור בחבל דק לאילן, ותמה בנפשו הרי הפיל יכול לקרוע את החבל הדק ברגע אחד, אחד עמד מהצד והבחין שהוא תמה על המחזה הנגלה אליו, ואמר לו בא אני יבאר לך פשר הדבר, פיל זה קשור הוא לעץ זה מיום שנולד ואז היה ברור לו שאינו יוכל להתנתק מהעץ שהרי החבל יותר חזק ממנו, והונח במחשבת הפיל שאין בו כח לקרוע חבל זה ונשאר בדעה זו גם כשהגדיל. הנמשל לפעמים אדם כבר גדל וניהיה לאיש, עם כל זה נשאר עם תחושותיו מגיל ילדות, ועל האדם לדעת שהגיע העת לפרוץ ולעלות מעלה מעלה.
הגדול ביותר כבר שבר, ומצידו כבר נפטר מהעולם, הרגשה זו שהוא כבר בעצם מת ונפטר מהעולם, נתן לו כח להתחיל לחיות .
ã .øåàéá האדם בדרך כלל תולה נקודת חיותו על כח מסוים שיש בקרבו, או במדרגה פחותה מזו כאשר הוא שואב חיותו מאנשים אחרים, על כן חושש מאוד לאבד נקודת חיות זה, כי מבלי זה אין לו ידיעה על מהות חייו, ומכאן נובע הפחד בלב מלשנות הלך חייו. אמנם כאשר אדם מרגיש שכבר מת ונפטר מהעולם, הרי שכל הסובב אותו אינו עומד בראש מעייניו, ויכול להתחיל לחיות חייו מחדש מבלי להיות תלוי בשום דבר חיצוני.
úãå÷ð החיים כאשר אדם חי טבעיות נפשו הן ברוחניות הן בגשמיות, נקודת חיותו אינה תלוי בשום דבר מבחוץ כי אם בעצם נפשו, ובנקודת היהדות הוא האמונה בקשר העצמי עם הקב"ה, ועל כן אין שום פחד נגד עיניו, אמנם אדם השואב נקודת חייו מכוחות נפשו או מדעות אנשים הסובבים אותו, או בשאר טבעי העולם הנראים כנותנים יציבות לאדם עלי אדמות, הרי שנצרך הוא לבריות וחשוב כמת, ואין לו נקודת חיים פנימיים.
תמונת ה' נגד עיניו ïëå כאשר אדם שבר את מסך הפחד ואינו חושש משום דבר מלבד ה' יתברך הקשור עימו באמונת אומן, הרי שבמידת מה כבר מת מהעולם, ולא מתפעל מכל היקום אשר מסביבו, ובעצם אז מתחיל לחיות חיים אמיתיים ונצחיים, ויכול לעמוד בכל הנסיונות העוברים עליו, ועליות וירידות אינם לוקחים מעימו טעם חייו, אלא ותמונת ה' לנגד עיניו תמיד, כמו כן אינו חושש מלהיכנס בעבודת ה' בכל כוחות נפשו, מאמין הוא שכל המדרגות הנעלות נתן הקב"ה לכל אחד מישראל, וקשור הוא נקודת אחד, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", וכן "באחד היה אברהם".
ãáåòî) משיעור בעש"ט לך לך תשפ"ב(
à זה שהקב"ה דיבר עם אדם הראשון, לא היה בהם מבוקש מסוים כי אם שלא יאכל מעץ הדעת. גם לדיבור עם נח לא היה ענין קשר ויחס פרטי לנח כי אם עבור הצלת הבריאה ועל כן ציוה לו לעשות תיבה וד"ל. á ראה ליקוטי מוהר"ן (äèîùä Y àøúá): "אחד היה אברהם" ìà÷æçé) (âì שאברהם עבד השם רק על ידי שהיה אחד, שחשב בדעתו שהוא רק יחידי בעולם, ולא הסתכל כלל על ã מסופר על מרן החזון איש כאשר נפגש עם ראש הממשלה הראשון, ועל השולחן עלה הדיון על גזירת גיוס בנות, והראש ממשלה רימז שהציבור החרדי אינו יכול לעמוד מול מדינה וצבא איתן, ועל כן מוכרחים הם להתפשר. ענה לו החזון איש שכל הצבא יכול להועיל רק עד שיפסוק שגזירת בנות הוא ביהרג ואל יעבור, כי נגד פסק זה אין שום משמעות ועליונות של הרובה. כלומר כי נגד אחד שמוכן למות הרובה אינו איום.
