יש קללת אוהב שהוא ברכה
וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה: (בראשית יב, ג)
ואברכה מברכיך וגו'. ... ויש לשאול למה שינה לשונו, בענין הברכה אמר ואברכה מברכיך הקדים ברכתו לברכתם, ובקללה הקדים קללתם לקללתו. הטעם הוא, כי המברך יקדים ה' לברכו קודם שיברך לאברהם, מה שאין כן המקללו לא יקדים ה' לאור אותו. והטעם הוא, כי יחפוץ ה' להפחיד לבל יזלזל אדם בכבודו של אברהם, וזולת זה אם יקדים ה' לקלל מי שהוא עתיד לקלל לא יורגש הדבר כי הוא זה סיבה, ויכשלו בדבר בני אדם גם בני איש. אבל בערך הברכה אין מכשול, ואם לצד ההטבה, הנה מבורכים בו כל המשפחות. גם טעם הקדמת ברכת המברכים, כדי שתתקיים ברכתם לאברהם:
עוד יכוין לומר במה שנדקדק, למה המברכים הזכירם בלשון רבים, והמקללים הזכירם בלשון יחיד:
אכן יתבאר על דרך אומרם במסכת מועד קטן (ט:) 'שאמרו רבנן לבנו של רבי שמעון בר יוחאי תזרע ולא תחצד וכו' ונתכוונו בזה לברכה,' והגם שהוציאו דבריהם בלשון קללה הכל הולך אחר הכוונה, הרי שברכוהו בנוסח קללה. וכנגד זו אמר ה' ואברכה מברכך וגם מקללך - יש מין מקלל שהוא מברך - גם אותו אברך, ולזה אמר לשון יחיד כי לא כל מקלל יברך, אלא פרט שהוא מכוין לברכה, אבל מברכיך את כולן יברך. ותיבת מקללך נמשכת גם כן למטה, כשתהיה קללתו לקללה, אאור. נמצאת אומר כי מכוין ה' לגמור כנגד המברכים לברך כולם, והמקללים הם שני פרטים, פרט אחד יש שישנה בברכה ונמשכת התיבה למעלה, ופרט אחד הם בארירה ונמשכת התיבה למטה:
עוד ירצה על זה הדרך, ואברכה מברכיך, פירוש כשיהיו לך בברכה אחת שנים, שהם המקלל ומתכוין לברכה כמעשה שאמרו 'תזרע', וחזר האב וברכו, קבע ה' ברכה לשניהם, שלא תאמר כי עיקר המברך הוא הראשון ואין השני אלא מפרש, תלמוד לומר מברכיך, כי שניהם יתברכו. ואומרו ומקללך, יש גם כן להסמיכה למעלה, והוא על דרך אומרם במסכת תענית (כ.) וזה לשונם: 'טובה קללה שקללן אחיה השלוני מברכה שברכם בלעם' וכו', וכנגד מקלל כזה, אמר שישנו בכלל הברכה, ולזה רמז לשון יחיד, כי לפרט זה דוקא יכוין לברך, ומקללך, פרט אחר שאינו אלא מקלל, לזה אאור:
