ר' דוד חזן הגיע לשמחת בר המצוה שערך ר' נחמיה חשין לבנו נ"י. היתה זו סעודה למשפחה, וכמה חברים קרובים הוזמנו אף הם. בעל השמחה שטרוד היה באורחיו, קיבלם במאור פנים, ומיד פנה למלצר; "בבקשה תביא לי את המנה האחרונה שנשארה במטבח, אני ממש צריך את זה..." כאשר בכוונתו לכבד בה את האורח הדגול.
ר' דוד התיישב בינתיים במקום הפנוי האחד לפני אחרון שנותר ליד אחד השולחנות, ובעל השמחה עזב את מקומו במזרח והחל להסתובב בין האורחים בכדי לחלק 'לחיים' למשתתפים השמחים בשמחתו... המלצר חזר, עמד ליד שולחן המזרח עם המנה בידו, ותר בעיניו כמחפש את בעל השמחה. משראה כי בעל השמחה טרוד במזיגת 'לחיים' הסיק כי כנראה צריך הוא את המנה עבור עצמו ואי לכך הניח את המנה במקומו של בעל השמחה, לא ידע המלצר כי האיש-בעל השמחה כבר אכל לשובע ופינה את צלחתו עצמאית...
בעל השמחה המשיך להסתובב בין אורחיו ולשאוב מלוא חופניים נחת ממשתתפי השמחה... בינתיים ר' דוד מיודענו צופה מרחוק במנה הממתינה לו, מחריש ומשתאה לראות כיצד יפול דבר. והנה הגיע אורח נוסף להשתתף בשמחה. בעל השמחה שכבר שב למקומו בשולחן המזרח, קיבל את פניו במאור פנים כדרכו, ובחיוך של 'ראה נא השגחה פרטית מופלאה', הושיט לו את המנה המיותרת-מיותמת שהונחה על מקומו. האיש נטל את המנה בשמחה ובטוב לבב, חיפש ומצא את המקום הפנוי האחרון - בדיוק ליד ר' דוד מיודענו, התיישב על ידו ולחש אל אוזנו; "אינני מעוניין 'להתבשר', במטותא ממך טול את המנה הזו ולך אכול בשמחה לחמך"...
ר' דוד קיבל את המנה "שלו" בשמחה וברוגע, כמי שידע מראש שהיא ממוענת אליו... כעת נודעה סיבת העיכוב, כי היה תפקידה של מנה זו - לכבד שני אנשים!
