ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאר...
ויש להבין: אומר האור החיים הקדוש: למה נאמר "ויהי" הרי אמרו חז"ל שהוא לשון צער, והרי הפרשה מדברת על יציאתו של יוסף לגדולה?
ויהי מקץ.
אלא אומר האור החיים הקדוש: הטעם שנאמר בלשון צער. כי מעתה מתחיל לסובב סיבת גלות מצרים. והגם שהגלות כבר נגזרה גזירתו משנים קדמוניות, בברית בין הבתרים, אלא כפי שאמרו רבותינו כי לא נגזר שיהיה במצרים שהוא כור הברזל, וכמו שכתבו התוספות במסכת שבת ):י(וכמו שכתב הראב"ד (פ"ו הל' תשובה) כי המצרים הוסיפו לצער יותר ממה שאמר הכתוב ועבדום וענו.
ועוד טעם מוסיף ואומר האור החיים הקדוש: אמר לשון צער על בשורת הרעב, כי הקב"ה כביכול צר לו בצרת עולמו.
ועוד טעם מוסיף ואומר האור החיים הקדוש: רמז לצערו של אותו צדיק (יוסף) על שנתעכב עד ששלמו ב' שנים אחר חלומו של שר המשקים, כי רק אז היה לו לצאת כפי שאמרו חז"ל (ב"ר פ' פ"ט) וז"ל "בשביל שאמר (יוסף) כי אם זכרתני והזכרתני ניתוסף לו ב' שנים", הרי שהוסיפו לו ב' שנים בצער. וזהו שנאמר בחז"ל (שם) "ויהי מקץ קץ שם לחושך".
ובזה הרווחנו גם כן תחילת זה החשבון של שנתים שהוא לחלומו של שר המשקים שהיה זמן זכירת יוסף לטובה, והטעם של ב' שנים, בשביל שאמר "זכרתני והזכרתני," הוא כנגד כל "זכירה" ומנע ה' זכרונו בראש השנה שהוא זמן הזיכרון.
את אשר האלוקים וגו'
ואומר האור החיים הקדוש: שהכוונה היא על פי מה שאמרו חז"ל (ברכות נה.) ג' דברים הקב"ה מכריז עליהן והם שבע ורעב ופרנסו, זהו מה שנאמר "את אשר האלוקים עושה" בכבודו ולא על ידי שליח, ושבע אלו שני שבע. ורעב אלו שני רעב. ועל פרנס אמר ירא פרעה איש.
והגם שלא אמר לו מי הוא זה האיש, אף על פי כן אחר האמת תמך גורלו במה שמנע הפתרון מכל חכמיו וגילה לו את יוסף על ידי שר המשקים שספר לו העובר עליו ונתגלגלו הדברים ונתגלה לו יוסף כדי שיישיתהו על ארץ מצרים.
ומה שנאמר הגיד לפרעה שפירושו שיש סיפוק בידו לעשות הדבר כדי לתקן את המצב כמו שאמר בסוף (פסוק ל''ג) ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים. יעשה פרעה ויפקד פקדים על הארץ וחמש את ארץ מצרים בשבע שני השבע.
בטרם תבא שנת...
ואומר האור החיים הקדוש: והנה הגמרא במסכת תענית (דף יא ע"א )דרשו חז"ל מכאן שאסור לשמש מיטתו בשני רעב. ואמר ריש לקיש: אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון, כי צריך לנהוג עצמו בצער עם הציבור.
שנאמר: "וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב". מכך שהדגיש הכתוב שהבנים נולדו ליוסף "בטרם תבוא שנת הרעב", מוכח שיוסף הקפיד שלא לשמש מיטתו בשנות הרעב.
ובהכרח לומר שדרשתם היא באם אינו ענין ליוסף. כי דרשת חכמים היא באם אינו ענין לצד שהיה חסר נקבה.
והנה נאמר שם בפירוש שחשוכי בנים שלא קיימו עדיין מצות פריה ורביה משמשין מטותיהן אף בשני רעבון.
מוסיף ואומר האור החיים הקדוש: ומעתה לא קשה מה שהקשו התוספות שם מיוכבד שנולדה בין החומות, ומכאן ששמש לוי בשני רעב, כי כשירדו אבותינו מצרימה היתה שנה שניה לשני רעב, ושם התוספות נדחקו לומר שמדת חסידות שנו, ולוי לא היה חסיד בדבר זה.
אלא אומר האור החיים הקדוש: ואין נראים דבריהם לא במה שאמרו מדת חסידות, כי מהכתוב דרשו לה חז"ל ולא מחסידות, ולא במה שיצא מדבריהם כי לוי לא היה חסיד, שהרי העידה עליו התורה "לאיש חסידך" והרי דרשו עליו חז"ל (ברכה לג ח) כי הוא היה חסיד שבשבטים. והגם שעל זרעו נאמר, אלא שהענפים יגידו על השורש.
אלא שקושית התוספות אינו קושיא, כי דרשת חכמים היא באם אינו ענין ולוי לצד שהיה חסר נקבה לא נמנע מלשמש מיטתו כהלכה (יבמות סא: אהע''א סי' א').
ועוד מוסיף ואומר האור החיים הקדוש: לא נאמר איסור זה אלא על צערם של ישראל, ולא על צערם של האומות, כי ירעבו כי לא מעלים הם ולא מורידין, ולכן ללוי אין חיוב למנוע עצמו לצד צרת האומות, כי יעקב ובניו היתה להם תבואה, כפי שאמרו חז"ל (תענית י:) ולא היה שולח בניו לשבור בר אלא לצד מראית העין, דכתיב (מ''ב א') למה תתראו. והגם שאמרו (ב''ר פ' צ''א) ששלמו שערי מכדא זה היה אחרי שנה ראשונה. אבל שנה ראשונה ודאי שהיה להם תבואה, ולזה היה מותר לו לשמש, ובשביל יוסף אין להם למנוע עצמן בשביל חשש רעב יחיד, וגם אם ליוסף לא היה טעם שהיה חשוך בנים אפשר שהיה נמנע לצד חשש אביו ואחיו כי ירעבו והם רבים.
וירא יוסף את אחיו ויכרם
ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו... ויזכר יוסף את החלמות אשר חלם להם ויאמר אלהם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם... ויאמרו אליו לא אדני ועבדיך באו לשבר אכל... כלנו בני איש אחד נחנו כנים אנחנו לא היו עבדיך מרגלים... ויאמר אלהם לא כי ערות הארץ באתם לראות...
ואומר האור החיים הקדוש: וירא יוסף את אחיו. פירוש שראה אותם בראיית "אחים" והכיר אחווה להם, אלא שאליהם היה מתנכר, וזהו שנאמר "ויתנכר אליהם" שפירושו למה שהם אינם מכירים אותו, ולא יקפידו על דברו אליהם קשות כי הוא להם איש נוכרי, ועשה זאת כדי להביא את בנימין אחיו כמו שגילה לבסוף, וגם לבחון בהם באמצעותו לדעת את מחשבותם אליו באותו מצב, וכך גם נתגלה לו כי מתחרטים הם על אשר כבר עשוהו ולחטא מחשיבים זאת.
מוסיף ואומר האור החיים הקדוש: ויכר יוסף וגו'. שפירושו הגם שהוא הכירם לצד שהניחם בחתימת זקן, ומטבע האנושי כשנולד הידיעה בלב א' מהשנים, גם בלב השני יתעורר הזיכרון, כי הלבבות יגידו סודות נעלמים, כפי שנאמר (משלי כז) "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם." ולכן עליהם לדקדק על העיניים ועל המצח וכן על הדיבור, והידיעה הולכת וגדלה עד שישלימו את הבחינה, אף על פי כן מודיע לנו התורה שהם לא הכירוהו, והטעם הוא לצד ראותו ברום מעלתו החליטו הבחינה והרחיקו מלבם לחשוב דבר זה.
מוסיף ואומר האור החיים הקדוש: ויזכור יוסף וגו' ויאמר אליהם מרגלים. פירוש לצד שזכר החלומות אשר חלם להם באמת, והם חשדו בו כי שקר בפיו, ואומר לו שהוא מתכוון להתגדל עליהם, לכן הוא נתכוון לכפר עוונם ויאמר להם מרגלים אתם לראות וגו' ואין בפיכם נכונה. ויאמרו לא אדני וגו'. פירוש שאין מקום לחושד בנו, כי היינו באים בלא סיבה, ועוד עבדיך באו וגו' פירוש סיבת ביאתנו הלא היא ידועה וגלויה.
מוסיף ואומר האור החיים הקדוש: כולנו בני איש וגו'. פירוש ובזה אין מקום לחשד בנו בריגול כי המרגלים יבחרו להיות מענפים רבים, וכמו כן תמצא במרגלים ששלח משה, (מכל שבט אחד) וגם ב' ששלח יהושע לא היו בני איש אחד, כי זה דרך המרגלים בעניין זה, ואומרו כנים אנחנו פירוש אחר שמודיעים עצמם יוצדק כי הם כנים כי הוא הפך משפט המרגלים שלא יודיעו עצמם מעצמם.
לא היו עבדיך וגו'. ומה שנאמר בלשון עבר "היו" פירוש בביאתם לארץ. כי כעת אחרי שהרגיש בהם אינם צריכים לומר שאינם מרגלים כי ודאי שלא ירגלו עוד. או שנתכוונו לומר שאחרי שאמרו טענותיהם לשלול שהם מרגלים אין מציאות לסתור טענותם ולחושד בהם כמרגלים אלא אם כבר היו מרגלים קודם, ולזה אמרו לא היו עבדיך מרגלים קודם ולכן גם עתה אין לחשוד בהם.
