בשונה מערכאות של הגויים שבהם מסתכלים על אדם שגנב כעל אויב האנושות, על אחד שסרח – כאיום על החברה. עד שבמציאותו של אחד שכזה נדרש מהסביבה להגן על עצמה ולכלוא את הגנב. מה קורה בסופו של תהליך הנ"ל יושב בין חברי גנבים "מעשיר" את ידיעותיו ואף לומד כיצד לעשות זאת במקצועיות רבה יותר, לא להיתפס ואף לא להשאיר עקבות...
לעומתם במשפטי התורה אנו מתייחסים לאדם שגנב כאל חולה הנזקק לטיפול, תוך השתדלות להמעיט ככל שניתן בנזק ובבושה שתהייה לו ולמשפחתו. התורה מצווה לשים אותו עם אנשים יראי א-לוקים (לא כל אחד יכול להרשות לעצמו לקנות עבד ולהיזהר בו משנה זהירות...) שיורו לו את הדרך לשוב אל הדרך הנכונה... כדי להבין במה מדובר: נדמיין לעצמנו מצב שיושבים בעל הבית ורעייתו ואותו העבד לאכול ארוחת בוקר. והנה מתברר שיש כיסא אחד ובאגט אחד ובקבוק יין המספיק לאדם אחד. מי ישב על הכיסא? מי יאכל את הבאגט? ומי ישתה את היין?. מצווה התורה: "וחי אחיך עימך" העבד ישב על הכיסא יאכל את הבאגט וישתה את היין כשבעלי הבית צופים עליו מהרצפה...
בדרך אגב מסופר: שהרב אברהמסקי מסר שיעור בבית וגן שבירושלים ואמר את הדין הזה, לפתע קם אחד הלומדים ואמר: "זה לא יעלה על הדעת דבר כזה!!! מה פתאום שהעבד ייהנה יותר מבעלי הבית?!" ומשסיים יצא מבית המדרש והכריז: "אני לא בא לכאן יותר!!!". והנה למחרת הוא חזר וכששאלו אותו מה קרה שהוא חזר? הוא השיב: "ישבתי בבית וחשבתי אם זה בעל בית כזה שיש לו כיסא אחד ובאגט אח ד ובקבוק יין המספיק לאדם אחד והוא הולך וקונה עבד, אז מגיע לו העונש הזה...
עלינו להבין שהקב"ה לא מעוניין להעניש את הגנב אלא להחזירו למוטב ולשקמו כדי שיחזור לרחוב כשהוא יהודי טוב יותר שיכול אף לתרום לחברה...
