רש"י בפרשתנו מביא טעם לרציעת אוזנו של העבד לאחר שמסרב לצאת לחופשי. מבואר בשם המכילתא, כי אותה האוזן ששמעה במעמד הר סיני "לא תגנוב" והלך וגנב תרצע וכו'. וכן אוזן ששמעה כי לי בנ"י עבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע וכו'. עולה כאן קושיא גדולה: מדוע אותו עבד שנמכר בגניבתו או שמכר עצמו לפני שש שנים, נענש ברציעת אזנו רק כעת כאשר הוא מסרב לצאת לחופשי? מדוע התורה מעכבת את עונשו ברציעת האוזן עד הצהרתו "לא אצא חפשי"?
הסביר יפה בספר "ואביטה אורחותיך" שכאשר האדם נופל בעבירה, אם הוא מתמלא ברגשות של בושה וחרטה יש בכך תועלת שלא יחזור שוב לאותו החטא. האדם שמודע לחומרת העבודה הרוחנית, בנפילתו הוא חש חוסר נעימות ומבקש שלא להתקרב שוב לאותה תהום מרה של החטא והעבירה. לעומת זאת כאשר האדם מרגיש בנוח עם העבירה ואינו מתקומם כנגד עצמו ואינו מתבייש מהחטא, הוא רחוק ממסלול של תשובה ותיקון וקרוב שיחזור לאותו החטא.
העבד לאחר שש שנים של עבדות בעקבות העבירה שביצע מצהיר כי הוא אוהב את אדונו ואינו חפץ לצאת לחופשי. למעשה אותו העבד לא זכה להשלים את אותו התהליך של בושה וחרטה שהרי הוא אוהב את אדונו, משמע שהוא אוהב את העונש ומרגיש בנוח עם מציאות חייו כעבד. הוא אינו מבין שעצם היותו עבד למישהו הרי מונע ממנו להיות עבד מושלם להקב"ה ולהשתלם בעבודת ה'. אותו העבד המסרב לצאת לחופשי אינו נרתע או סובל מעונש העבדות, להיפך, הוא אוהב את חיי העבדות, ומה יגרום לו לא לחזור על גניבתו פעם נוספת? מה יגרום לאותו העבד להבין שעצם עבדותו לבשר ודם מונע ממנו את שלימות עבודה להקב"ה? לפיכך לאחר שנים של עבדות ללא לקח ומוסר, העבד נענש במרצע באותו איבר שבו שמע את הקול במעמד הר סיני, בדיברה ראשון בו הופיע הקב"ה לעיני עם ישראל "אנכי ה' א-לקיך". אותו העבד לא השכיל לעורר את עצמו לתכלית הנכונה והראויה של החיים להיות עבד להקב"ה אפילו לא חרשים של עבדות, לפיכך התורה מצווה להטיל בו מום באותה האוזן הערלה.
ולפי זה אפשר להבין מדוע נאמר בתורה "והגישו אל הדלת או אל המזוזה" למה דווקא אל המזוזה? וי"ל ע"פ מה שאמרנו לעיל שהרי במזוזה נאמר "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". דהיינו מה כת' במזוזות – יציאת מצרים, להורות שהוא היה צריך להבין שתכלית יצי"מ היא להיות עבד להי"ת ולא לאחרים ולא כמו מה שהוא עשה כעת להיות עבד לאדונו לעולם, וכמ"ש הרמב"ן סוף פרשת בא. לפי המתבאר לעיל מובן מדוע הקפיד הנביא ירמיה על בנ"י שלא קיימו מצוות עבד עברי כדבעי, ולא שחררו את עבדיהם העבריים בשנה השביעית, כי מהות מצווה זו היא ההבנה והיישום בפועל של זכר יצי"מ. עלינו להיות עבדים רק להקב"ה ולא לאף ישות אחרת שיעכב בעדנו להשתעבד בכל כחנו לקוב"ה. לכן נענשו ע"ז בגלות, כיוון שע"י גלות מתחזקת ההבנה שאין אדם ריבון על פעולותיו, על עתותיו ועל מקומו, כמו שלמדו עם ישראל על בשרם בשעבוד הקשה של מצרים, ואלה שלא קיימו המצווה צריכים לחזק הבנה זו שלמהות זכר יצי"מ מהגלות.
יה"ר שנזכה להיות עבדים נאמנים, תוך מסירות ואהבה למלך מלכי המלכים הקב"ה.
