מעשה בעיירה קטנה הסמוכה ללומז'ה שבפולין, שקצב אחד העז לסטור לרב על לחיו, אחר שזה הטריף לו ריאת בהמה. משנודע הדבר לרבה של העיר לומז'ה באותם הימים הגה"ק רבי אהרון בקשט זי"ע שכר שלושה עגלות, הושיב בהם כמה עשרות מתלמידי ישיבת לומז'ה ונסעו לעיירה המדוברת. הכרוז יצא בחוצות, כי רבה של לומז'ה עומד לדרוש בבית הכנסת, וכל אנשי העיירה באו והתכנסו להאזין לדרשתו, ואז פתח ואמר יסוד גדול!
חז"ל אמרו "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", ופירש רש"י שאינו בא בעלילה עליהם. ללמדך, כי כל מצוות התורה ניתנו באופן שניתן לקיימן למעשה, ואלמלא הייתה אפשרות לקיים לא היו ניתנות. לכך התורה מצווה "ואהבת לרעך כמוך", דווקא ביחס לרעַ וחבר, ולעומת זאת ביחס לאדם יותר קרוב, כמו אח, הורתה לנו התורה "לא תשנא את אחיך בלבבך", ולא נאמר "ואהבת את אחיך". והיינו, משום שהכתוב מדבר כאן על שנאה מחמת סיבה מובנת, אשר באופן טבעי נוטה אדם לשנוא את אחיו בעבורה, וכגון משום קנאה וכדוגמת שנאת האחים ליוסף. אהבה במקרה כזה היא כמעט בלתי אפשרית, לכך התורה לא מצווה עליה. ומה ביחס לרב? לא נמצא בתורה ציווי "ואהבת את הרב", ואף לא נאמר "לא תשנא את הרב", שכן פעמים דבר זה קשה מנשוא. הן הלא בתוקף תפקידו מוכיח הרב את קהלו על חטאיהם, וכיצד יאהבהו, לא פעם הוא מכריע בדין שלא כדעת פלוני והלה מתעורר לשנאו, כאילו הוא אשם בכך. לפיכך הסתפקה תורה בדרישה "ונשיא בעמך לא תאור". אם אינך מסוגל שלא לשנאו , לפחות אל תקללו... וסיים רבה של לומז'ה את דבריו ואמר: אבל איסור לסטור לרב על פניו, זה לא מצאה התורה לנחוץ להזכיר כלל וכלל! שכן תופעה שכזאת היא כבר פריצת כל גדר אנושי!...
