בפרשת השבוע אנחנו קוראים על כך שבמעמד הר סיני 'וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע'. הגמרא (שבת פח.) מרחיבה במעלה המיוחדת של עם ישראל שהקדימו את נעשה לנשמע. כלומר הסדר הרגיל הוא שאדם שומע מקבל החלטה בלב – נשמע, ואחר כך מקיים את הדברים - נעשה. וכאן עם ישראל הפך את הסדר קודם נעשה ואחר כך נשמע מה לעשות. הגמרא מוסיפה כי בשעה שעם ישראל הקדימה נעשה ונשמע, נשמעה בת קול בשמים מי גילה את הסוד של מלאכי השרת לעם ישראל.
יש כמה היבטים של הסוד של נעשה ונשמע, כולם נכונים, אולם הפעם נתמקד באחד מהם. במאמר השבוע נעסוק בשאלה מה העיקר ביהדות הכוונה או המעשה. במילים אחרות האם עדיף להתרכז בכוונות טהורות נשגבות, או שמא בקיום המצוה הטכנית? האם עדיף לקיים מצוה שלא ע"פ ההלכה, למשל קריאת שמע לאחר הזמן, אבל בכוונה טהורה ונשגבה עם כל הלב? או שעדיף לקרוא קריאת שמע בלי שום כוונה וריכוז בקושי רב יוצאים ידי חובה, אך בזמן? האם יש מעלה למצוה בלי כוונה? והאם יש מעלה לכוונה בלי מצוה? בשאלות אלו קיימים בלבול רב משום שיש מקורות ותשובות נכונות שבמבט ראשון נראה שהם סותרות זו את זו. נלמד פעם אחת את הסוגיא לעומק, ולאחר שנעשה סדר בדברים, ונכיר היטב את היסודות.
במאמר הבא נלמד כיצד הדברים מיישמים את הדברים הלכה למעשה: איזה כוונה מעכבת במצוות? ומתי יוצאים ידי חובה למרות שלא היה כוונה? מהו כוונה הנצרכת למצוה? ואיזה כוונות שכדאי לכוון אותה, אך יוצאים ידי חובה בלעדיה? האם קיום מצות מתוך הרגל בלי כוונה הוא דבר טוב או גרוע? מתי חייב להטמיע בתוכנו הרגלים? ומה המבט התורני על כך? ועוד.
רחמנא ליבא בעי – השם רוצה את הלב
הגמרא (סנהדרין קו:) מספרת שלמרות שבימי רב יהודה ידעו הרבה פחות תורה מאשר ימי אביי ורבא המאוחרים יותר, כאשר רב יהודה רק הוריד נעל אחת להתפלל מתוך צער על שאין גשם מיד התחיל לרדת גשם, ואילו האמוראים בדורות האחרונים אמרו על עצמם שהם מתפללים רבות ולא נענים. הגמרא מבארת את ההבדל ביניהם משום שהקב"ה רוצה את הלב, ובדורות הראשונים הלב היה טוהר וזך יותר, למרותש הדורות האחרונים היו יותר תורה ומעשים טובים, ולכן כל תפילותיהם של הראשונים מיד היו נענים.
הגמרא מביאה על כך את הפסוק: 'כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב' (שמואל א' טז ז).
הזוהר (תרומה קסב: רעיא מהימנא כי תצא רפא:) מזכיר כמה פעמים את מטבע הלשון המוכר 'רחמנא לבא בעי', הקב"ה רוצה את הלב. משפט זה המהווה את המפתח לכך שבעבודת השם נדרשים אנו לתת את הלב, ואת הכוונה במצוה, בורא עולם אינו צריך את החלק הטכני של המצוה אלא את הלב הכוונה של ביצוע המצוה.
הלב הוא העיקר
רבינו בחיי (דברים כא י פתיחה לפרשת כי תצא) הביא את דברי שלמה המלך (משלי כג כו): 'תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִצּוֹרְנָה'. ופירש את דבריו שהאדם נמשך אחרי הלב והעינים, והלב זה העיקר. כלומר אם הלב משתוקק לעבודת השם, כל פעולות האדם נמשכים אחרי התורה והמצות, ואם חס ושלום הלב נמשך אחרי תאוות העולם הזה שלא לצורך עבודת השם, כל פעולות האדם ימשכו לשם. ולכן שלמה המלך החכם מכל אדם הדריך אותנו 'תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי'. ונאמר בירושלמי (ברכות פ"א ה"ח) שהבורא אומר לאדם, אם הלב והעינים שלך הם שלי – אתה שלי, ואם חס ושלום לא – אינך שלי.
בעל העקידה (שער סא - תזריע) עמד לבאר במה נחלקו תלמידי רבי יוחנן בן זכאי מהו צורת עבודת השם הראויה (אבות פ"ב מ"ט), וביאר שכל חכם בחר את המוקד לפי תכונתו וטבעו, חלק מהחכמים היו צריכים קודם להאבק שלא תהיה דעות פסולות, ושיגדירו לעצמם מהו הדרך הנכונה. אולם רבי אליעזר בן ערך שהיה מעלתו שהוא מעין המתגבר, כלומר שזכה לשכל בהיר וזך, שהיה מעצמו מתגבר על כל ספק ובלבול שיעמדו לפניו, ומאיר ומיישר לכל נבוך את הדרך הישרה, אמר שהמידה הכי טובה היא לב טוב, משום שברגע שיהיה לבבו שלם עם אלוקיו הוא יזכה להכל. וחס ושלום לב רע הכל יתבלבל לפניו. ואמר רבי יוחנן בן זכאי שהוא מכריע את כולם.
האם מספיק להיות יהודי בלב?
אנשים רבים מרגישים שהם עובדי השם, מרגישים חיבור עמוק עם השם, אולם טוענים שהם דתיים בלב, ונשאלת השאלה האם העיקר הוא הלב - מדוע באמת לא מספיק להיות דתי בלב?
שאלה זו עתיקת יומין ובמהלך כל הדורות רואים אנו ששאלה הציקה לרבים, נפתח קודם בדברי רבותינו בתקופות שונות, ואחר כך נחדד ובאר את הדברים ביתר עומק.
הכוזרי לפני מעל 900 שנה בסיום הספר (מאמר ה כו-כח) מעלה טענה זו, ומשיב עליה שאכן אדם שרוצה בכל ליבו לקיים את התורה והמצוות, והוא מנוע טכנית מלקיים את המצוה מכל סיבה שהוא, אכן די בכך שהוא רוצה בכל ליבו לקיים את התורה והמצוות, ויודע את האמת, הוא רצוי בפני בורא עולם. אולם כאשר יש לו אפשרות לקיים את הדברים והוא בוחר את תאוותיו ולא את המצוות, הוא גם אינו דתי בלב.
יתירה מזו כותב הכוזרי שהקב"ה אינו צריך את המעשים, אולם המעשים הם הכלי לשלם עליהם שכר, והמעשים מצד עצמם זקוקים לשלמות. ואנחנו צריכים את המעשים מושלמים כדי לקבל את התגמול המקסימלי. אך הדבר אינו סותר שמעשה בלי כוונה אינו כלום.
אחד מגדולי המקובלים הקדמונים לפני מעל 700 שנה - הריקאנטי (בראשית יט כז) מביא שרבים שואלים אם הבורא יודע את כל המחשבות, מדוע צריך להוציא את התפילה בפה, מה רע להתפלל בלב? הריקאנטי משיב כי ע"פ חכמת הקבלה כל הפעולות בעולם הזה צריכים לצאת מהכח אל הפועל ע"י מעשה, ולכן כוונה לחוד אינו מספיק אלא צריך להוציאו מהכח אל הפועל ע"י מצוות מעשיות או דיבור למשל של תפילה או לימוד תורה שהוא גם נחשב מעשה.
באור החיים פירש את הפסוק 'לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם' (שמות כ כ), שישנו שני סוגי עבודה זרה יש אלהי כסף, מלשון כיסופים, שהאדם משתוקק חס ושלום לעבוד עבודה זרה. אולם יש אדם שבז לעבודה זרה, אולם מטעמי תועלת ורווח כספי הוא עובד אותם, ואומר לעצמי הרי בלב אני עובד את השם ובז ומקלל את העבודה זרה, והעיקר זה הלב, אז מה הבעיה. ועל כך אומר התורה שגם אלהי זהב, כלומר לצורך רווח כספי אסור לעבוד.
החיד"א (פני דוד בראשית א כב) עומד על כך שמדובר בשיטה ישנה של היצר הרע שהוא מוצא תירוצים שהכל בסדר, והבורא רוצה רק את הלב שלנו, והביא שרבי ישעיה באסאן כתב שהדבר רמוז בפסוק: 'כִּי רַבָּה רַעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם' (בראשית ו ה), חז"ל מוסרים לנו שהמילה רק בא למעט, כלומר רק רע אינו רע מוחלט, אלא רע שאינו מוחלט ורק בצורה מסוימת הוא רע, והכוונה שהאדם מתרץ את מחשבותיו הרעות, בכך שהעיקר שבלב אני עובד את השם.
המלבי"ם (משלי ד כג-כד) מבאר את הפסוק: 'מִכָּל מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ - כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים. הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה, וּלְזוּת שְׂפָתַיִם הַרְחֵק מִמֶּךָּ'. דבר ראשון שלמה המלך מזהיר אותנו כי העיקר הוא כוונת הלב, וכל פעולות האדם נובעים מהכוונה בלב, ולכן מכל משמר עלינו להגן על המוקד על הלב, כי כל התוצאות של החיים מגיעים מנקודה זו, אולם לעיתים הדבר יגרום לנו לעשות עבירות מתוך כוונות טובות, ומתוך מטרות טובות תחת ההצדקה שהעיקר הוא הלב, ועל כך שלמה המלך ממשיך, שעליך גם להסיר עקשות פה ולזות שפתים, דברים שאמנם לך שהינך יודע את הכוונה הוא נראה לך טוב, אולם למי שלא יודע את הכוונה הוא נראה כעבירה.
הנצי"ב (העמק דבר ויקרא כו מג) מפרש בכך את דברי הנביא הושע (ח ב-ג): 'לִי יִזְעָקוּ אֱלֹהַי יְדַעֲנוּךָ יִשְׂרָאֵל. זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ'. וביאר הנצי"ב שעם ישראל צועקים להקב"ה 'אלהי ידענוך', הלא אנו אוהבים אותך ורוצים לעבדך, אנחנו דתיים בלב והעיקר זה הלב, ומדוע אתה מרחיק אותנו. ועל כך משיב הנביא הושע 'זנח ישראל טוב', כלומר עם ישראל זנח את התורה, וידיעת השם בלי התורה אינה כלום, ולכן חס ושלום מתקיים הקללה 'אויב ירדפו'.
לסיכום הקו הכללי של הדבר הוא שנכון העיקר הוא הלב, אולם בלי המעשים אין שום ערך לכוונות הלב, אין את הבסיס שיוציא לפועל את כל הטוב של הכוונות. נחדד ונבאר ביתר ביאור את הדברים.
