מסופר על הסבא מסלבודק אשר ראה פעם את אחד מבחורי ישיבת סלבודקא, שהתכופף להרים פיסת נייר על הרצפה בישיבה, בחשבו כי מדובר ב"שמות" (פסוקים וקטעי קודש) הטעונים גניזה. אולם, משנוכח לדעת שפיסת הנייר הכילה דבר חולין השליכה שוב לארץ. הבחין הסבא מסלבודקא בהתנהגותו של הבחור, קראו אליו והוכיחו "איך אתה מעז לעשות כך והלא אתה מזיק ברשות הרבים וכורה בור להכשיל בני אדם?" תמה הבחור, "וכי מה זה שייך לכריית בור ברשות הרבים?" הסביר לו הסבא: "בור", אין זה דווקא אם אתה עושה מכשול ותקלה שחברך עלול להיהרג או להינזק, גם אם אתה מאלץ מישהו להתכופף ולהרים את הנייר הזה הנך מזיק שהרי בכך אתה מבטל אותו מדרכו ומלימודו ואתה מתחייב על כך משום "בור".
נמצאנו למדים מהמעשה הנ"ל, עד כמה צריך אדם להיזהר מאד לבל יגרום נזק וצער לחברו, שכשם שהוא לא רוצה שיגרמו לו נזק וצער, כך גם צריך להיזהר לגבי הזולת. "וכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים".
